"ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו" (במדבר י"א 6).
היו אלה ימי סוף חג הרמדאן. על אף החורף היה עוד חם באילת ובחצי האי סיני שהיה עדין בשליטה ישראלית. לשבט התראבין יש אמונה חזקה בגורל והם מאמינים שכל מה שקורה לאדם לטוב ולרע נובע מרצונו של אללה. בשל אמונה זו לא פנו בני השבט לטיפול רפואי כשהיו חולים, אלה פנו לרפואה העממית. ד"ר מוריס, רופא משפחה מאילת ואישתו פיה התנדבו לטפל באוכלוסייה הבדווית והצליחו לעצור את תמותת התינוקות וללמד את האמהות הבדוויות לשמור על היגיינה אישית ולתת לתינוקות תחליפי חלב אם מקופסת פח, במקום תה. גם הבדווים המבוגרים נהנו מהרפואה המודרנית והגיעו לגיל מבוגר יחסית. האוכלוסייה גדלה אך הפרנסה נשארה דחוקה כשהייתה. בתקופה בה הישראלים עדיין לא גילו את סיני על מרחביה העצומים וחופיה המדהימים, באוהלי הבדווים פשוט לא היה מה לאכול; חוץ מדגים מיובשים בשמש ומסריחים וביצי "תנובה" שרוב הזמן התקלקלו בגלל החום הכבד. זקני השבט המאמנים התכנסו באוהל המרכזי והתפללו לנס. הם הרימו ידיהם השמיימה וקריאתם נשמעה למרחוק: "אללה הרחמן והרחום תן לנו בשר לפחות בחג הרמדאן הקדוש!".
שתיים עשרה שעות לאחר התפילה האחרונה התפרסם בעיתונים בישראל סיפור צהבהב על עבדללה ילד בדואי חרש ואוטיסט שחי עם הוריו בתנאים לא תנאים בסיני על שפת הים במפרץ זעיר מצפון לנואייבה ושדולפין בשם "אבלין" ששחתה במימי המפרץ הכחולים הסמוך לכפרו של עבדדלה פגשה אותו באקראי שוחה במים בחוף התיידדה איתו ויצרה איתו מערכת יחסים מיוחדת במינה.הקשרים ההדוקים והמיוחדים עם "אבלין" שיפרו פלאים את מצבו הבריאותי, שם, כך מספרות האגדות "אבלין" אימצה אל בין סנפיריה את עבדאללה החירש האוטיסט. הקשרים המיוחדים והסיפור הזה עוד יחצה יבשות וימים ויבואו מכל העולם סקרנים וחוקרים לבדוק את התופעה.
עבדללה היה סהרורי ובלילות, קם מתוך שינה ממרבצו והיה מגיע אל החוף. רק מגע המים הקרים בכפות רגליו לפני שצעד הלום שינה אל הגלים היה מעיר אותו. בלילה ההוא הייתה סופת חול חזקה בסיני. הרוח מלאה בחול צהוב, גלים גבוהים שטפו את החוף משאירים אחריהם פס קצף לבן. רשתות הדייגים שהיו תלויות לייבוש התעופפו ונקרעו עבדללה– ישן וסהרורי החל ללכת על החוף והסופה מכה בו מכל צד. הוא הגיע לקו המים והחל לצעוד אל הגלים אך הפעם, לא התעורר. ידיו שלוחות קדימה, צעדו מהוסס והוא מטה את משקלו פעם על רגל ימין ופעם על רגל שמאל. שערו משתולל בסופה, עיניו עצומות – עוד רגע וגל גדול מפיל אותו למים והנה נשמע קול דק ווקאלי העולה כמו הד מן הים וההרים. הדולפין שחה מול עבדללה, קורא בקול. קורא בכוח. עד שזה פקח את עיניו.
עבדללה התיישב המום על החול והביט שעה ארוכה בדולפין אבלין המתרומם באוויר, קופץ וקורא קריאות שונות ומשונות. שוחה וחוזר, שוחה וחוזר. כשקרני שמש ראשונות החלו להפציע מעבר להרים טבל עבדללה במים נוגע בקצות אצבעותיו בדולפין ומרגיש תחושת חוזק וחיות.
מקץ רבע שעה הגיעה בריצה אחותו של עבדללה אל הוריה והעירה אותם בנעורים חרדים. "בואו מהר! בואו מהר! עבדללה עשה נס!". על החוץ עמד כל השבט מביט בים במבטים המומים. כמה מטרים מהחוף שחה עבדללה לציידו הדולפין וסביבם צפים על המים מאות עופות מובחרים, מרוטים ונקיים. ים של אוכל.
זקני השבט התיישבו מיד לברך את אללה על שנענה לתפילותיהם והביא את העופות לחג הרמדאן. הם סיפרו לצעירים שגם לבני ישראל קרה נס בסיני והם אכלו שלו שהגיע מהים. בשעה שהצעירים פרסו רשתות ודגו לראשונה בתולדות העמים עוף קפוא, חזרו הזקנים לאוהל והודו לאדוני כי טוב, כי לעולם חסדו. חג הרמדאן בחוף דרומית לנויאבה באותה שנה היה הטוב ביותר שזכרו זקני השבט. לא רק שהיה מספיק בשר לחגיגה, היו עוד עודפים אותם המליחו ויבשו כמעשה האבות הקדמונים.
חמישה ימים אחר כך הפך הנס לנושא למחלוקת. ישראלים שהגיעו לחוף של עבדללה סיפרו לבני השבט שהנס, לא היה נס. או שכן? אוניית-משא שיצאה ממרסי והובילה ממבחר התוצרת הצרפתית עבור העשירים בסעודיה נקלעה לסופת החול הצהובה והתנפצה על השוניות המחודדות שליד החוף. תרניה השבורים צנחו על הסיפון בתוך סבך של חבלים קורות ויתדות שקשריהם השתחררו ממקומם והיא שקעה אט אט במצולות הים. כל מטענה ובו מאות עופות צף על המים.. כשנודע הדבר אצל הבדואים שלא אללה שלח להם את העופות קמה מהומה גדולה והם הלכו לשאול את דעת הזקנים: מה לעשות עם העופות שנשארו לשמור אותם או לזרוק לים? הדיונים הארוכים ערכו שלושה ימים, עשרות כוסות תה מר כלענה נמזגו ובסופו של דבר יצא עשן לבן מהנרגילה. הגורל הוא הגורל וכל מה שקורה לאדם נובע מרצונו הטוב של אללה. "העופות לא באו מאללה" פסקו הזקנים "אבל באו מהים בשל רצונו של אללה. וכל מה שבא מהים שייך לנו". עבדאללה? עבדאללה דבק השם עבדאללה מחולל נס חג הרמדאן.
.
היו אלה ימי סוף חג הרמדאן. על אף החורף היה עוד חם באילת ובחצי האי סיני שהיה עדין בשליטה ישראלית. לשבט התראבין יש אמונה חזקה בגורל והם מאמינים שכל מה שקורה לאדם לטוב ולרע נובע מרצונו של אללה. בשל אמונה זו לא פנו בני השבט לטיפול רפואי כשהיו חולים, אלה פנו לרפואה העממית. ד"ר מוריס, רופא משפחה מאילת ואישתו פיה התנדבו לטפל באוכלוסייה הבדווית והצליחו לעצור את תמותת התינוקות וללמד את האמהות הבדוויות לשמור על היגיינה אישית ולתת לתינוקות תחליפי חלב אם מקופסת פח, במקום תה. גם הבדווים המבוגרים נהנו מהרפואה המודרנית והגיעו לגיל מבוגר יחסית. האוכלוסייה גדלה אך הפרנסה נשארה דחוקה כשהייתה. בתקופה בה הישראלים עדיין לא גילו את סיני על מרחביה העצומים וחופיה המדהימים, באוהלי הבדווים פשוט לא היה מה לאכול; חוץ מדגים מיובשים בשמש ומסריחים וביצי "תנובה" שרוב הזמן התקלקלו בגלל החום הכבד. זקני השבט המאמנים התכנסו באוהל המרכזי והתפללו לנס. הם הרימו ידיהם השמיימה וקריאתם נשמעה למרחוק: "אללה הרחמן והרחום תן לנו בשר לפחות בחג הרמדאן הקדוש!".
שתיים עשרה שעות לאחר התפילה האחרונה התפרסם בעיתונים בישראל סיפור צהבהב על עבדללה ילד בדואי חרש ואוטיסט שחי עם הוריו בתנאים לא תנאים בסיני על שפת הים במפרץ זעיר מצפון לנואייבה ושדולפין בשם "אבלין" ששחתה במימי המפרץ הכחולים הסמוך לכפרו של עבדדלה פגשה אותו באקראי שוחה במים בחוף התיידדה איתו ויצרה איתו מערכת יחסים מיוחדת במינה.הקשרים ההדוקים והמיוחדים עם "אבלין" שיפרו פלאים את מצבו הבריאותי, שם, כך מספרות האגדות "אבלין" אימצה אל בין סנפיריה את עבדאללה החירש האוטיסט. הקשרים המיוחדים והסיפור הזה עוד יחצה יבשות וימים ויבואו מכל העולם סקרנים וחוקרים לבדוק את התופעה.
עבדללה היה סהרורי ובלילות, קם מתוך שינה ממרבצו והיה מגיע אל החוף. רק מגע המים הקרים בכפות רגליו לפני שצעד הלום שינה אל הגלים היה מעיר אותו. בלילה ההוא הייתה סופת חול חזקה בסיני. הרוח מלאה בחול צהוב, גלים גבוהים שטפו את החוף משאירים אחריהם פס קצף לבן. רשתות הדייגים שהיו תלויות לייבוש התעופפו ונקרעו עבדללה– ישן וסהרורי החל ללכת על החוף והסופה מכה בו מכל צד. הוא הגיע לקו המים והחל לצעוד אל הגלים אך הפעם, לא התעורר. ידיו שלוחות קדימה, צעדו מהוסס והוא מטה את משקלו פעם על רגל ימין ופעם על רגל שמאל. שערו משתולל בסופה, עיניו עצומות – עוד רגע וגל גדול מפיל אותו למים והנה נשמע קול דק ווקאלי העולה כמו הד מן הים וההרים. הדולפין שחה מול עבדללה, קורא בקול. קורא בכוח. עד שזה פקח את עיניו.
עבדללה התיישב המום על החול והביט שעה ארוכה בדולפין אבלין המתרומם באוויר, קופץ וקורא קריאות שונות ומשונות. שוחה וחוזר, שוחה וחוזר. כשקרני שמש ראשונות החלו להפציע מעבר להרים טבל עבדללה במים נוגע בקצות אצבעותיו בדולפין ומרגיש תחושת חוזק וחיות.
מקץ רבע שעה הגיעה בריצה אחותו של עבדללה אל הוריה והעירה אותם בנעורים חרדים. "בואו מהר! בואו מהר! עבדללה עשה נס!". על החוץ עמד כל השבט מביט בים במבטים המומים. כמה מטרים מהחוף שחה עבדללה לציידו הדולפין וסביבם צפים על המים מאות עופות מובחרים, מרוטים ונקיים. ים של אוכל.
זקני השבט התיישבו מיד לברך את אללה על שנענה לתפילותיהם והביא את העופות לחג הרמדאן. הם סיפרו לצעירים שגם לבני ישראל קרה נס בסיני והם אכלו שלו שהגיע מהים. בשעה שהצעירים פרסו רשתות ודגו לראשונה בתולדות העמים עוף קפוא, חזרו הזקנים לאוהל והודו לאדוני כי טוב, כי לעולם חסדו. חג הרמדאן בחוף דרומית לנויאבה באותה שנה היה הטוב ביותר שזכרו זקני השבט. לא רק שהיה מספיק בשר לחגיגה, היו עוד עודפים אותם המליחו ויבשו כמעשה האבות הקדמונים.
חמישה ימים אחר כך הפך הנס לנושא למחלוקת. ישראלים שהגיעו לחוף של עבדללה סיפרו לבני השבט שהנס, לא היה נס. או שכן? אוניית-משא שיצאה ממרסי והובילה ממבחר התוצרת הצרפתית עבור העשירים בסעודיה נקלעה לסופת החול הצהובה והתנפצה על השוניות המחודדות שליד החוף. תרניה השבורים צנחו על הסיפון בתוך סבך של חבלים קורות ויתדות שקשריהם השתחררו ממקומם והיא שקעה אט אט במצולות הים. כל מטענה ובו מאות עופות צף על המים.. כשנודע הדבר אצל הבדואים שלא אללה שלח להם את העופות קמה מהומה גדולה והם הלכו לשאול את דעת הזקנים: מה לעשות עם העופות שנשארו לשמור אותם או לזרוק לים? הדיונים הארוכים ערכו שלושה ימים, עשרות כוסות תה מר כלענה נמזגו ובסופו של דבר יצא עשן לבן מהנרגילה. הגורל הוא הגורל וכל מה שקורה לאדם נובע מרצונו הטוב של אללה. "העופות לא באו מאללה" פסקו הזקנים "אבל באו מהים בשל רצונו של אללה. וכל מה שבא מהים שייך לנו". עבדאללה? עבדאללה דבק השם עבדאללה מחולל נס חג הרמדאן.
.