![תמונה של דודה דיי (פעילה לשעבר [גילאי 12-13] )](https://cdn.simania.co.il/images/users/63456.jpg)
"הוא עבר פה ליפני שעה " לחשתי.
"צריך להמשיך להתקדם תיזכרי הם עדין בעקבותינו לילי" אמר פיטר .
"אבל מה אם לא נימצא אותו?"
"אנחנו נימצא" אמרה אנבל .
"אני לא חושבת שצריך לחפש אותו עוד אחד שירד בדרך לניצחון" אמרה כריסטין.
"תסתמי כריסטין" אמרתי, לפעמים היא יכולה לעלות על העצבים "לא חשבת על זה שאנחנו חייבים כל כוח שנוכל להסיג , היתרון שלנו הוא בגודל ובמספר , וג'ון גדול יותר מכולנו ככה שסביר להניח שכולם רוצים אותו בברית איתם , מה שאומר שקל מאוד לאבד אותו לברית אחרת"
"לילי מותק אין לי מוסג מה את מוצאת בו, אני שמחה לוותר על הברית איתו, והוא גם לא לקח איתו אוכל ואין לא מספיק שכל לחפש בעצמו ככה שהוא לא יגיע רחוק "
"ביזמן שאתן רבות הם מתקרבים אלינו יותר ויותר ובלי ג'ון אין לנו יתרון" אמר פיטר.
"טוב נזוז" .
מדהים איך הכל השתנה בשנייה אחת, בגלל פתק אחד החים שלי השתנו והובלתי לקרב לחים ולמוות , אבל כמובן שזה לא בגלל הפתק זה בגלל הקפיטול, היתי צריכה לעזוב את הבית שלי את אמא שלי אבא שלי ואחי הקטן ולמצוא את עצמי פה בברית אם אנשים ממחוזות אחרים אחרי שחברי למחוז נהרג , למצוא את עצמי במקום שהאנשים היחידים שאני יכולה לקרא להם חברים הם אנשים שאצטרך להרוג בסופו של דבר.
אני גרה במחוז אחת עשרה ושמי הוא לילי , יש לי עינים ירוקות ושיער חום כהה וגלי. חברי למחוז נהרג לכן הצטרפתי למחוזות אחת ושתים לאחר שנהרגו כל המתחרים ממחוז ארבע , אנבל ופיטר הפכו לחברי אבל ג'ון וכריסטין ממחוז שתים הם אכזרים , לא שזה משנה אם הם יעזרו לי לשרוד.
"אני לא מאמינה" שמעתי את כריסטין אומרת .
"מה ?" שאלתי.
ואז ראיתי על מה היא מדברת .
מסתבר שג'ון החליט ללכת לצוד, דבר שהוא לא מוכשר בו בכלל ולא חשב להודיע.
"אתה נורמאלי?" צעקה כריסטין "חיפשנו אותך שעות חשבנו שקרה לך משהו".
"תירגעי" אמר פיטר לכריסטין " תקשיב אם אתה רוצה להיות בברית הזאת אתה צריך לידע אותנו בכל דבר שאתה מחליט או לא מחליט לעשות זה ברור ?"
כמובן שאנחנו צריכים את ג'ון בברית יותר משהוא צריך אותנו, יש לו יותר נותני חסות והוא יותר חזק ,אבל ג'ון לא יודע את זה ופיטר חכם.
"אוקי" אומר ג'ון ומממשיך לקלף את העור ללטאה חיה .
דקרתי אותה אם הסכין שלי "עזוב אותה ג'ון"
"שתקי" נהם עליי , היחידי שהוא מקשיב לו זה פיטר .
"תיהיו בשקט שניכם" ליפעמים לכולם יש הרגשה שפיטר הוא אבא וכולנו הילדים שלו.
פיתאום שמענו חצוצרות, כניראה יש הודעה.
ואז נישמע קולו של קלאדיוס סמית' הכרוז של מישחקי הרעב.
" ב12 בצהרים מחר יערך מישתה "
יופי, חשבתי, לא שאנחנו זקוקים לאוכל, מים או טרופות, אבל שכולם יגיעו למישתה, הם ישחקו במגרש שלנו. קלאדיוס המשיך .
"במישתה יקבל כל מיתמודד מיכתב מהבית והמישפחה , מישחיקם מוצלחים."
אני לא מאמינה מיכתב מהבית, לא העזתי לחלום על כזה דבר, חשבתי שלא אשמע ממישפחתי יותר.
מיכתב מאימי, מאחי הקטן והכל כך מעצבן.
ומאבי . לא ניפרדתי מימנו כמו שצריך.כעסתי .זה ניראה לי כל כך מטופש עכשיו. עכשיו שיכול ליראות שלא אראה אותו עוד ..
"מה התוכנית?" שאלתי את פיטר.
"אין תוכנית נלך לשם ונעשה מה ביכולתנו בישביל להיתקדם לניצחון , אבל בינתים נלך לישון."
"אני אשמור ראשונה" אמרתי .
במילא אני צריכה קצת זמן לחשוב.
ניכנסתי לשק שינה שלי שלקחתי מקרן השפע .
קרו השפע נימצאת במרכזה של הזירה, הזירה היתה מיושבת פעם, אך תושביה נטשו את המקום מיזמן, כניראה ביגלל הר הגעש הפעיל שפולט גזים רעילים לאוויר .
אנחנו מיתגוררים ממזרח לקרן השפע בתוך בקתה רעועה . אשר היתה בשימוש בתקופה שהמקום עוד היה מיושב. וכל רגע היא עומדת ליקרוס , אבל הלילות קרים ולעיתים גשומים וזה עדיף על כלום.
אני לא יכולה להפסיק לחכות ליום המוחרת .
אני ניזכרת בבית באחי הקטן , אני זוכרת איך לימדתי אותו ליקרא גם כשהיתחנן שאניח לו לנפשו, זוכרת את הביקורים שלנו בשדות, את הצחוק שלו אחרי שהיתי מגלה ששוב עשיתי את העבודה לבד.
ניזכרת באימי שתמיד דאגה לי גם כשהיה קשה .
ובאבי שלא הספקתי להגיד לו שאני לא כועסת כי איך אפשר.
אני כל כך מיתגעגעת.
אני כל כך רוצה לחזור , ולו רק בישבילם.
הרגע שבוא אני נישברת הוא הרגע שאני מבינה שסיכוים לא לטובתי , ושלא בטוח שאחזור הביתה.
אני חזקה כן, ואני סבירה בשימוש בסכין , וזהו בערך .
אסור לי להישבר, עלי ליהיות חזקה אם את רוצה אי פעם לחזור הביתה .
לפתע אני שומעת את קולה של אנבל "רוצה לספר לי מה קרה?"
"מה לא קרה " אמרתי "החים שלי נהרסו, והסיכוים שלי לחזור אי פעם הביתה אפסיים ותלוים בכמות האנשים שההרוג "
"אני מבינה, אבל את צריכה להפסיק לחשוב על מה קרה ולחשוב על מה את יכולה לעשות עכשיו. גם אני השארתי מאחורי מישפחה, חברים. יש לי אחות גדולה , אני אוהבת אותה יותר מכל דבר בעולם הזה , היא מחכה לי שאחזור הביתה , בידיוק כמו שמישפחתך מחכה לך. אבל אני לא חושבת על מה המישחקים לקחו מימני, אלה על מה אקבל שאנצח, לא , הכוונה היא לא לכסף ולזהב, הכוונה למישפחה שלי שאקבל חזרה . וזה מה שמחזיק אותי."
שתקנו.
חשבתי על מה שאמרה .
ואז אמרתי "אבל מה איתך, אותך לא אקבל חזרה."
"אבל זה מחירו של המישחק לילי ,זה לא שיש ברירה אחרת."
ואולי דווקא יש חשבתי אבל לא אמרתי בקול.
לא כמובן שאין כי מה ביכולתנו לעשות?
"אני אשמור, לכי לישון" אמרה אנבל.
ניכנסתי לשק שינה .
ונרדמתי .
בבוקר שקמתי שמעתי היתלחששויות מבחוץ.
יצאתי החוצה .
:בוקר טוב ליליאן " אמר פיטר.
ליליאן זה שמי המלא. אני שונאת את השם הזה.
"חה חה מצחיק , יופי הצלחת להרוס לי את הבוקר."
"תירגעי ,צחקתי , לא צריך להרוג אותי."
"להרוג אותך זה לא רעיון כל כך מופרך אתה יודע ." צחקתי .
"יאלה לכי כבר לצוד, כימעט ניגמר לנו האוכל ואנחנו צריכים לאזור כוחות ליפני הקרב הזה."
"חייבת?" שאלתי .
"לכי!"
"טוב טוב, קרציה."
"איך קראת לי?"
"לא קראתי לך ."
"מקווה בישבילך ." אמר "ועכשיו עופי. "
הוא צחק, וזה העלה לי חיוך על הפנים .
לקחתי את הסכין שלי והיתקדמתי לכיוון מזרח.
"אוף אני שונאת לצוד" רטנתי "דם וקרבים וחלקים פנימים מגעלים, פיכס, זה ממש לא בישבילי "
כעיקרון אני שונאת לצוד כי אני אוהבת חיות , המטלה נפלה עלי רק כי כריסטין "עיפה מידי".
יופי באמת, אם אני הייתי עיפה מידי היו מוציאים אותי עם מקל וגורמים לי לצוד בכח .
זה לא הוגן , אבל כל המצב הזה לא הוגן ככה שזה לא משנה.
באתי לצוד לטאה שהיתה במקום אבל אז הרגשתי את הטפרים חותכים את גבי וקורעים את עורי.
היסתובבתי וראיתי כלב פרא ענק, הרבה יותר מהמקובל, הוא היה בגובה שתי מטר והיה לו שינים חדות וטפרים ענקים.
הגב שלי דימם, וניראה לי ששריר ברגל ניפגע .
היסתתרתי מאחורי העץ הקרוב, אבל הוא בא בעיקבותי.
החדרתי לו את הסכין בנקודה שאמורה ליהיות הלב, הוא ילל, הוצאתי את הסכין והחדרתי שוב ושוב, עד שהוא ילל יללה אחרונה ונישכב על הריצפה חסר חיים .
טוב לפחות יהיה לנו ארוחה טובה.
הצלחתי ללכת בערך שלושה צעדים,ליפני שהיתעלפתי.
שהתעוררתי הדבר הראשון שהרגשתי היה מגע השק שינה , פתחתי עינים וגליתי שאני בבקתה , כנראה פיטר או אנבל מצאו אותי . קשה לי להאמין שג'ון וכריסטין מצאו אותי במצב כזה והשאירו אותי בחיים. חבשו את הפצע שלי בגב וחוץ מצליע קלה ברגל שתעבור בעוד כמה ימים אני בסדר .
שיצאתי החוצה שוב שמעתי אותם מדברים . שהגעתי הדיבורים נפסקו מידית . לא היתייחסתי , כריסטין וג'ון בטח שוב מנסים לסלק אותי מהברית בצורה החשאית הכי לא חשאית בעולם .
"טוב אנחנו מוכנים לצאת לדרך ?" שאל פיטר .
" זה בהחלט היום שלי. " אמר ג'ון .
"בואו נלך כבר ." אמרתי.
"לילי באמת, את מורידה לנו את כל המורל." אמרה כריסטן בחיוך זדוני.
"כן , את הורסת את כל הכיף !" צעק עלי ג'ון
"כיף ? כיף לך לרצוח ? אני לא רוצחת ג'ון ! וליפני שהגעתי למשחקים לא הרגתי ולא נאלצתי להרוג אף אחד אף פעם!" צעקתי חזרה .
"תפסיקו ! אתם בני חמש-עשרה ומתנהגים כמו בני חמש ! "
"למען האמת אני בת שש-עשרה " אמרה כריסטן .
" את מיתכוונת להמשיך להתחכם או שתישתקי ותבואי איתנו? " אמר פיטר .
כריסטן הזעיפה לעברו פנים .
פיטר עמד מולנו בפנים רציניות "עכשיו שכולם היתעשתו על עצמם , הינה התוכנית ; ניתקדם לכיון קרן השפע , חשוב שנהיה שם ראשונים וככה נהיה בעמדת כוח , שהם יגיעו נתקוף את כולם, אין מקום לרחמים , כל בן - אדם שמת מקרב אותכם הביתה. תזכרו, אנחנו חזקים יותר , זה בכיס הקטן שלנו ."
הנערה ממחוז שבע הגיע ראשונה, זה היה קל מידי , סכין בחזה , מתחת ללב . כשהיא צנחה למתה הרגשתי היתכווצות בפנים, כל מי ש"זכה" לירצוח מכיר את ההרגשה . את התחושה שמצורפת לגזילת חיי בן – אדם שבקושי הספיק לחיות את חייו.
אני חייבת. שיכנעתי את עצמי, זה לא עזר .
אין ברירה, התחושה בחיים לא תעזוב אותי. עליי להיתמודד.
ווילו ופני המתמודדים ממחוז שמונה הגיעו בריצה מאחורי השיחים. שיספתי את גרונו של ווילו בזמן שג'ון זרק גרזן שפגע בראשה של פני. אחת שנים שלושה יריות תותח . הרגנו שלושה , עוד כמה נישארו . הנער ממחוז שמונה רק היסתכל לבדוק אם השטח פנוי, טעות איומה, חץ בצוואר, דרך לא נעימה למות. לא שיש דרך נעימה למות.
"יריה יפה כריסטן." צעק פיטר. כריסטן חיכה חיוך מרוצה.
חיכינו עוד כמה דקות. שראינו שאף אחד לא מגיע לקחנו כל אחד את המכתב שלו וחזרנו חזרה למחנה שלנו. אבל ליפני כריסטן הצליחה לשכנע את פיטר שלשרוף את המכתבים של המתמודדים האחרים "זה אסטרטגיה טובה זה יחליש אותם " תירוץ עלוב כל – כך לאכזריות של כריסטן, אין לי מושג איך פיטר מקשיב לשטויות שהיא מדברת.
נשארו רק עוד שלושה מתמודדים מלבדינו. תשעה נהרגו בקרן השפע , ארבע כנראה נהרגו בידי מתמודדים אחרים ואת השלושה שנשארו הרגנו היום. הברית הולכת להתפרק, חשוב להיות ערנית עכשיו. אבל אני כל -כך עיפה. אני אשן על זה ומחר יתעמק בענין יותר . אבל קודם כל המכתב . אני פותחת אותו , הידים שלי רועדות. אני מתחילה לקרא;
לילי.
אוצר שלנו. נראה כאילו רק אתמול הצלחנו להחזיק אותך ביד אחת . אבל את כבר גדולה , ואנחנו גאים בך ובטוחים שתצליחי . קשה לנו לראות את התינוקת שלנו במצב הזה. אבל אין ברירה , שנקלעים למצב קשה קמים על הרגלים ומתמודדים.
אבא מצטער , הוא לא היה אבא מושלם , אבל הזמנים היו קשים והוא עשה ככל שביכולתו. הוא מבקש את סליחתך ומאחל לך בהצלחה ! הוא אוהב אותך! תמיד תזכרי את זה!
אבא שלך אני ואחיך מחכים לך !
אוהבים אותך הכי בעולם – אמא, אבא וג'ונתן .
עכשיו אני בוכה . אני מתחפרת בשק שינה שלי, עוצמת עינים במחשבה שאם לא אראה את העולם אולי הוא לא יראה אותי . אני פוקחת אותן באכזבה.
אני יוצאת מהשק שינה ומנגבת את הדמעות . אני אלך לדבר עם אנבל.
אני יוצאת מהביקתה ורואה את כולם מדברים . ובפעם השלישית השבוע ברגע שאני מגיע משתררת דממה.
"הכל בסדר?" שאלתי .
"למען האמת הכל מצוין ." עונה ג'ון .
"מה קרה." שאלתי את פיטר, מתעלמת במכוון מג'ון.
" הוחלט שאת יוצאת מהברית, זה מה שקרה." אמר ג'ון וחיוך ענק מרוח על פרצופו.
לקח לי זמן לעכל את מה ששמעתי. האוזנים קלטו, המוח לא.
הסתכלתי על פיטר אבל הוא גילה לפתע עינין באבנים הפזורות על החול. הוא לא מעז להיסתכל לי בעיינים . ידעתי שניתפצל אבל תמיד דמיינתי את עצמי ממשיכה עם אנבל ופיטר.
לכריסטן לאומת זאת לא היתה בעיה להסתכל לי בעיינים. וחיוך זחוח ומתגרה היה מרוח על פרצופה.
מובן שהיא אחראית על מה שהולך פה. הסתכלתי על אנבל, חשבתי שאנחנו חברות, אבל כששאלתי אותה אם תיצטרף אליי, היא רק הנידה בראשה.
ואת התנועה הזאת ידעתי שאני אזכור לכל החיים . כי כשבן- אדם חורץ את גורלך בתנועת ראש. לא כל כך קל לשכוח. לא שזה חוכמה במצבי, החיים שלי לא הולכים להיות ארוכים מספיק בשביל לאפשר לי לשכוח.
פתחתי בריצה . מעט המוסריות שיש לג'ון וכריסטן מספיקה רק בשביל שהם לא יהרגו אותי בשנתי וזה היה בזמן שהיינו בברית. בפעם הבאה שהם יראו אותי הם לא יחשבו פעמים .
מצאתי מערה קטנה בבסיס הר הגעש, המערה היתה חמימה ונתנה לי מחסה . באתי לפרוק את הציוד המועט שהצלחתי לקחת , ואז שמעתי את הצרחה .
בהחלטה של רגע רצתי כיוון הקול .
אני אפילו לא יודעת למה, אולי זה אסטרטגיה שאומרת שאם אני אציל אותה היא תציל אותי ביום מן הימים, או שפשוט לא יכולתי לנטוש ככה משהו שקורא לעזרה , הצעקה הנואשת הזאת , הייתי חייבת , באותה מידה זה יכול היה להיות אני .
ראיתי שזאת איימי , הנערה ממחוז חמש.
היא נידקרה . הסכין היתה תקוע בחלק התחתון של בטנה . אם לא הייתי מוצאת אותה היא היתה מתה מוות איתי וכואב .אולי היא עדין תמות . נראה שבעל הסכין מיהר מסיבה כלשהיא ולא יכל להישאר ולסיים את מה שהתחיל.
"את בסדר? " שאלתי . איימי בכתה , היא בת 12 , צעירה . זה תמיד כואב שהם צעירים .
"ממ... ממאחחוו..." היא ניסתה להגיד לי משהו אבל היא חלשה ואיבדה הרבה דם.
"מממאאאח.."
"מה את מנסה להגיד"
"מאחחחו ... תסתככככ.. "
"הכל בסדר " ניסיתי להרגיע אותה . "מי שעשה את זה הלך. תני לי להוציא את הסכין ולחבוש אותך." היא המשיכה לנסות להגיד לי משהו, אבל הכי חשוב עכשיו לחבוש את הפצע שלא מפסיק לדמם. יש ! סוף סוף סיימתי.
ואז הרגשתי נשימה חמימה בגבי .
הסתובבתי .
מאחורי עמדו להקת אריות, האמת אריות זה לא המילה המדויקת, היצורים נראו כהכלאה בין אריה עז הרים ונחש. גוף אריה, ראש עז ובתור זנב נחש . כימרות , אם המצב לא היה כל- כך מפחיד הייתי צוחקת, אם יש משהו שהקפיטול מומחים בו זה בלתת מופע טוב. כימרות , יצור מיתולגי מוכר, כל כך קל פשוט "להעיר אותו לחיים" , אפילו לא צריך להיות יצירתי במיוחד .
אני יכולה לנחש למה הנער שדקר את איימי ברח. האמת לברוח זה רעיון בכלל לא רע.
תפסתי את איימי והתחלתי לרוץ. "אני יודעת לאיפה ללל.. ללכת. אני אדריך אותך תמשיכי לרוץ" אמרה איימי. היא כבר איבדה הרבה דם , אני חייבת למהר.
"תפני פה."
פניתי וראיתי שהגענו לדרך ללא מוצא. התחלתי להילחץ.
"את בטוחה !? " שאלתי
"כן. תסתכלי על הריצפה, יש פתח שמוביל למערכת ביוב שהיתה בשימוש שהמקום היה מיושב."
הסתכלתי על הרצפה ובאמת היה עליה מכסה עגול ועליו כתוב באותיות גדולות "ביוב".
נכנסתי בזהירות. המקום לא היה רטוב כפי שצפיתי, למעשה הוא היה יבש לחלוטין.
סגרתי אחרינו את המכסה,המקום היה ריק מלבד תיק אחד קטן ושק שינה . זה בטח המקום בו איימי התמקמה .
"את לא עם הנערים מחוזות אחד ושתים ? " שאלה איימי.
"כבר לא."
"אם כך את מוזמנת להצטרף אלי " אמרה בחיוך .
פרשתי את השק שלי על רצפת האבן. נראה לי שזה שימש כתחליף לתשובה.
הימים חלפו ואיימי הבריאה . יצאנו רק כדי לצוד ובכל ערב כדי ליראות כמה מתמודדים נשארו ; הנערה ממחוז חמש נהרגה. נשארו רק ג'ון, פיטר, אנבל, כריסטן, הנער ממחוז חמש, איימי ואני .
ובאמצע השום מקום, התחלנו להגות רעיון. דרך לעשות את הבלתי אפשרי, לשים סוף למשחקים ולהרג. כל פעם מילה, כתבנו, לחשנו, היה לנו זמן. תכננו שמי מאיתנו שתנצח תפיץ את הרעיון. שסיימנו ידענו שנצליח. היה לנו תוכנית עד הפרט האחרון . הרגשנו גאות.
התחלנו להתמקד בלהישאר בחיים.
האוכל שוב נגמר והיינו צריכות לצאת לצוד. אחרי שצדנו החלטנו לשבת ולאכול בחוץ. התגעגענו לשמש.
הסתכלתי על איימי. לפתע הבנתי שיש לנו סיכוי. אנחנו יכולות לנצח.
ושמחשבה זאת עוד חולפת בראשי, הרגשתי את קור הסכין החודרת לגופי, ישר במרכז ליבי.
הסתכלתי על איימי, ראיתי את הנער ממחוז חמש משסף את גרונה. המוות שלה מהיר משלי.
חשבתי על התוכנית שלנו שלא תספיק להתממש, על אחי שבעוד כמה שנים יאולי יכנס למשחקים בעצמו. ובאותו רגע קיוויתי יותר מכל דבר אחר, שיבא יום ויקום איש או אישה אמיץ מספיק לממש את התוכנית שאני ואיימי רקמנו מאוחר מידי.
ועם המחשבה הזאת נסחפתי למקום שאיש עוד לא חזר ממנו . ואיש לא יודע עליו דבר.
"צריך להמשיך להתקדם תיזכרי הם עדין בעקבותינו לילי" אמר פיטר .
"אבל מה אם לא נימצא אותו?"
"אנחנו נימצא" אמרה אנבל .
"אני לא חושבת שצריך לחפש אותו עוד אחד שירד בדרך לניצחון" אמרה כריסטין.
"תסתמי כריסטין" אמרתי, לפעמים היא יכולה לעלות על העצבים "לא חשבת על זה שאנחנו חייבים כל כוח שנוכל להסיג , היתרון שלנו הוא בגודל ובמספר , וג'ון גדול יותר מכולנו ככה שסביר להניח שכולם רוצים אותו בברית איתם , מה שאומר שקל מאוד לאבד אותו לברית אחרת"
"לילי מותק אין לי מוסג מה את מוצאת בו, אני שמחה לוותר על הברית איתו, והוא גם לא לקח איתו אוכל ואין לא מספיק שכל לחפש בעצמו ככה שהוא לא יגיע רחוק "
"ביזמן שאתן רבות הם מתקרבים אלינו יותר ויותר ובלי ג'ון אין לנו יתרון" אמר פיטר.
"טוב נזוז" .
מדהים איך הכל השתנה בשנייה אחת, בגלל פתק אחד החים שלי השתנו והובלתי לקרב לחים ולמוות , אבל כמובן שזה לא בגלל הפתק זה בגלל הקפיטול, היתי צריכה לעזוב את הבית שלי את אמא שלי אבא שלי ואחי הקטן ולמצוא את עצמי פה בברית אם אנשים ממחוזות אחרים אחרי שחברי למחוז נהרג , למצוא את עצמי במקום שהאנשים היחידים שאני יכולה לקרא להם חברים הם אנשים שאצטרך להרוג בסופו של דבר.
אני גרה במחוז אחת עשרה ושמי הוא לילי , יש לי עינים ירוקות ושיער חום כהה וגלי. חברי למחוז נהרג לכן הצטרפתי למחוזות אחת ושתים לאחר שנהרגו כל המתחרים ממחוז ארבע , אנבל ופיטר הפכו לחברי אבל ג'ון וכריסטין ממחוז שתים הם אכזרים , לא שזה משנה אם הם יעזרו לי לשרוד.
"אני לא מאמינה" שמעתי את כריסטין אומרת .
"מה ?" שאלתי.
ואז ראיתי על מה היא מדברת .
מסתבר שג'ון החליט ללכת לצוד, דבר שהוא לא מוכשר בו בכלל ולא חשב להודיע.
"אתה נורמאלי?" צעקה כריסטין "חיפשנו אותך שעות חשבנו שקרה לך משהו".
"תירגעי" אמר פיטר לכריסטין " תקשיב אם אתה רוצה להיות בברית הזאת אתה צריך לידע אותנו בכל דבר שאתה מחליט או לא מחליט לעשות זה ברור ?"
כמובן שאנחנו צריכים את ג'ון בברית יותר משהוא צריך אותנו, יש לו יותר נותני חסות והוא יותר חזק ,אבל ג'ון לא יודע את זה ופיטר חכם.
"אוקי" אומר ג'ון ומממשיך לקלף את העור ללטאה חיה .
דקרתי אותה אם הסכין שלי "עזוב אותה ג'ון"
"שתקי" נהם עליי , היחידי שהוא מקשיב לו זה פיטר .
"תיהיו בשקט שניכם" ליפעמים לכולם יש הרגשה שפיטר הוא אבא וכולנו הילדים שלו.
פיתאום שמענו חצוצרות, כניראה יש הודעה.
ואז נישמע קולו של קלאדיוס סמית' הכרוז של מישחקי הרעב.
" ב12 בצהרים מחר יערך מישתה "
יופי, חשבתי, לא שאנחנו זקוקים לאוכל, מים או טרופות, אבל שכולם יגיעו למישתה, הם ישחקו במגרש שלנו. קלאדיוס המשיך .
"במישתה יקבל כל מיתמודד מיכתב מהבית והמישפחה , מישחיקם מוצלחים."
אני לא מאמינה מיכתב מהבית, לא העזתי לחלום על כזה דבר, חשבתי שלא אשמע ממישפחתי יותר.
מיכתב מאימי, מאחי הקטן והכל כך מעצבן.
ומאבי . לא ניפרדתי מימנו כמו שצריך.כעסתי .זה ניראה לי כל כך מטופש עכשיו. עכשיו שיכול ליראות שלא אראה אותו עוד ..
"מה התוכנית?" שאלתי את פיטר.
"אין תוכנית נלך לשם ונעשה מה ביכולתנו בישביל להיתקדם לניצחון , אבל בינתים נלך לישון."
"אני אשמור ראשונה" אמרתי .
במילא אני צריכה קצת זמן לחשוב.
ניכנסתי לשק שינה שלי שלקחתי מקרן השפע .
קרו השפע נימצאת במרכזה של הזירה, הזירה היתה מיושבת פעם, אך תושביה נטשו את המקום מיזמן, כניראה ביגלל הר הגעש הפעיל שפולט גזים רעילים לאוויר .
אנחנו מיתגוררים ממזרח לקרן השפע בתוך בקתה רעועה . אשר היתה בשימוש בתקופה שהמקום עוד היה מיושב. וכל רגע היא עומדת ליקרוס , אבל הלילות קרים ולעיתים גשומים וזה עדיף על כלום.
אני לא יכולה להפסיק לחכות ליום המוחרת .
אני ניזכרת בבית באחי הקטן , אני זוכרת איך לימדתי אותו ליקרא גם כשהיתחנן שאניח לו לנפשו, זוכרת את הביקורים שלנו בשדות, את הצחוק שלו אחרי שהיתי מגלה ששוב עשיתי את העבודה לבד.
ניזכרת באימי שתמיד דאגה לי גם כשהיה קשה .
ובאבי שלא הספקתי להגיד לו שאני לא כועסת כי איך אפשר.
אני כל כך מיתגעגעת.
אני כל כך רוצה לחזור , ולו רק בישבילם.
הרגע שבוא אני נישברת הוא הרגע שאני מבינה שסיכוים לא לטובתי , ושלא בטוח שאחזור הביתה.
אני חזקה כן, ואני סבירה בשימוש בסכין , וזהו בערך .
אסור לי להישבר, עלי ליהיות חזקה אם את רוצה אי פעם לחזור הביתה .
לפתע אני שומעת את קולה של אנבל "רוצה לספר לי מה קרה?"
"מה לא קרה " אמרתי "החים שלי נהרסו, והסיכוים שלי לחזור אי פעם הביתה אפסיים ותלוים בכמות האנשים שההרוג "
"אני מבינה, אבל את צריכה להפסיק לחשוב על מה קרה ולחשוב על מה את יכולה לעשות עכשיו. גם אני השארתי מאחורי מישפחה, חברים. יש לי אחות גדולה , אני אוהבת אותה יותר מכל דבר בעולם הזה , היא מחכה לי שאחזור הביתה , בידיוק כמו שמישפחתך מחכה לך. אבל אני לא חושבת על מה המישחקים לקחו מימני, אלה על מה אקבל שאנצח, לא , הכוונה היא לא לכסף ולזהב, הכוונה למישפחה שלי שאקבל חזרה . וזה מה שמחזיק אותי."
שתקנו.
חשבתי על מה שאמרה .
ואז אמרתי "אבל מה איתך, אותך לא אקבל חזרה."
"אבל זה מחירו של המישחק לילי ,זה לא שיש ברירה אחרת."
ואולי דווקא יש חשבתי אבל לא אמרתי בקול.
לא כמובן שאין כי מה ביכולתנו לעשות?
"אני אשמור, לכי לישון" אמרה אנבל.
ניכנסתי לשק שינה .
ונרדמתי .
בבוקר שקמתי שמעתי היתלחששויות מבחוץ.
יצאתי החוצה .
:בוקר טוב ליליאן " אמר פיטר.
ליליאן זה שמי המלא. אני שונאת את השם הזה.
"חה חה מצחיק , יופי הצלחת להרוס לי את הבוקר."
"תירגעי ,צחקתי , לא צריך להרוג אותי."
"להרוג אותך זה לא רעיון כל כך מופרך אתה יודע ." צחקתי .
"יאלה לכי כבר לצוד, כימעט ניגמר לנו האוכל ואנחנו צריכים לאזור כוחות ליפני הקרב הזה."
"חייבת?" שאלתי .
"לכי!"
"טוב טוב, קרציה."
"איך קראת לי?"
"לא קראתי לך ."
"מקווה בישבילך ." אמר "ועכשיו עופי. "
הוא צחק, וזה העלה לי חיוך על הפנים .
לקחתי את הסכין שלי והיתקדמתי לכיוון מזרח.
"אוף אני שונאת לצוד" רטנתי "דם וקרבים וחלקים פנימים מגעלים, פיכס, זה ממש לא בישבילי "
כעיקרון אני שונאת לצוד כי אני אוהבת חיות , המטלה נפלה עלי רק כי כריסטין "עיפה מידי".
יופי באמת, אם אני הייתי עיפה מידי היו מוציאים אותי עם מקל וגורמים לי לצוד בכח .
זה לא הוגן , אבל כל המצב הזה לא הוגן ככה שזה לא משנה.
באתי לצוד לטאה שהיתה במקום אבל אז הרגשתי את הטפרים חותכים את גבי וקורעים את עורי.
היסתובבתי וראיתי כלב פרא ענק, הרבה יותר מהמקובל, הוא היה בגובה שתי מטר והיה לו שינים חדות וטפרים ענקים.
הגב שלי דימם, וניראה לי ששריר ברגל ניפגע .
היסתתרתי מאחורי העץ הקרוב, אבל הוא בא בעיקבותי.
החדרתי לו את הסכין בנקודה שאמורה ליהיות הלב, הוא ילל, הוצאתי את הסכין והחדרתי שוב ושוב, עד שהוא ילל יללה אחרונה ונישכב על הריצפה חסר חיים .
טוב לפחות יהיה לנו ארוחה טובה.
הצלחתי ללכת בערך שלושה צעדים,ליפני שהיתעלפתי.
שהתעוררתי הדבר הראשון שהרגשתי היה מגע השק שינה , פתחתי עינים וגליתי שאני בבקתה , כנראה פיטר או אנבל מצאו אותי . קשה לי להאמין שג'ון וכריסטין מצאו אותי במצב כזה והשאירו אותי בחיים. חבשו את הפצע שלי בגב וחוץ מצליע קלה ברגל שתעבור בעוד כמה ימים אני בסדר .
שיצאתי החוצה שוב שמעתי אותם מדברים . שהגעתי הדיבורים נפסקו מידית . לא היתייחסתי , כריסטין וג'ון בטח שוב מנסים לסלק אותי מהברית בצורה החשאית הכי לא חשאית בעולם .
"טוב אנחנו מוכנים לצאת לדרך ?" שאל פיטר .
" זה בהחלט היום שלי. " אמר ג'ון .
"בואו נלך כבר ." אמרתי.
"לילי באמת, את מורידה לנו את כל המורל." אמרה כריסטן בחיוך זדוני.
"כן , את הורסת את כל הכיף !" צעק עלי ג'ון
"כיף ? כיף לך לרצוח ? אני לא רוצחת ג'ון ! וליפני שהגעתי למשחקים לא הרגתי ולא נאלצתי להרוג אף אחד אף פעם!" צעקתי חזרה .
"תפסיקו ! אתם בני חמש-עשרה ומתנהגים כמו בני חמש ! "
"למען האמת אני בת שש-עשרה " אמרה כריסטן .
" את מיתכוונת להמשיך להתחכם או שתישתקי ותבואי איתנו? " אמר פיטר .
כריסטן הזעיפה לעברו פנים .
פיטר עמד מולנו בפנים רציניות "עכשיו שכולם היתעשתו על עצמם , הינה התוכנית ; ניתקדם לכיון קרן השפע , חשוב שנהיה שם ראשונים וככה נהיה בעמדת כוח , שהם יגיעו נתקוף את כולם, אין מקום לרחמים , כל בן - אדם שמת מקרב אותכם הביתה. תזכרו, אנחנו חזקים יותר , זה בכיס הקטן שלנו ."
הנערה ממחוז שבע הגיע ראשונה, זה היה קל מידי , סכין בחזה , מתחת ללב . כשהיא צנחה למתה הרגשתי היתכווצות בפנים, כל מי ש"זכה" לירצוח מכיר את ההרגשה . את התחושה שמצורפת לגזילת חיי בן – אדם שבקושי הספיק לחיות את חייו.
אני חייבת. שיכנעתי את עצמי, זה לא עזר .
אין ברירה, התחושה בחיים לא תעזוב אותי. עליי להיתמודד.
ווילו ופני המתמודדים ממחוז שמונה הגיעו בריצה מאחורי השיחים. שיספתי את גרונו של ווילו בזמן שג'ון זרק גרזן שפגע בראשה של פני. אחת שנים שלושה יריות תותח . הרגנו שלושה , עוד כמה נישארו . הנער ממחוז שמונה רק היסתכל לבדוק אם השטח פנוי, טעות איומה, חץ בצוואר, דרך לא נעימה למות. לא שיש דרך נעימה למות.
"יריה יפה כריסטן." צעק פיטר. כריסטן חיכה חיוך מרוצה.
חיכינו עוד כמה דקות. שראינו שאף אחד לא מגיע לקחנו כל אחד את המכתב שלו וחזרנו חזרה למחנה שלנו. אבל ליפני כריסטן הצליחה לשכנע את פיטר שלשרוף את המכתבים של המתמודדים האחרים "זה אסטרטגיה טובה זה יחליש אותם " תירוץ עלוב כל – כך לאכזריות של כריסטן, אין לי מושג איך פיטר מקשיב לשטויות שהיא מדברת.
נשארו רק עוד שלושה מתמודדים מלבדינו. תשעה נהרגו בקרן השפע , ארבע כנראה נהרגו בידי מתמודדים אחרים ואת השלושה שנשארו הרגנו היום. הברית הולכת להתפרק, חשוב להיות ערנית עכשיו. אבל אני כל -כך עיפה. אני אשן על זה ומחר יתעמק בענין יותר . אבל קודם כל המכתב . אני פותחת אותו , הידים שלי רועדות. אני מתחילה לקרא;
לילי.
אוצר שלנו. נראה כאילו רק אתמול הצלחנו להחזיק אותך ביד אחת . אבל את כבר גדולה , ואנחנו גאים בך ובטוחים שתצליחי . קשה לנו לראות את התינוקת שלנו במצב הזה. אבל אין ברירה , שנקלעים למצב קשה קמים על הרגלים ומתמודדים.
אבא מצטער , הוא לא היה אבא מושלם , אבל הזמנים היו קשים והוא עשה ככל שביכולתו. הוא מבקש את סליחתך ומאחל לך בהצלחה ! הוא אוהב אותך! תמיד תזכרי את זה!
אבא שלך אני ואחיך מחכים לך !
אוהבים אותך הכי בעולם – אמא, אבא וג'ונתן .
עכשיו אני בוכה . אני מתחפרת בשק שינה שלי, עוצמת עינים במחשבה שאם לא אראה את העולם אולי הוא לא יראה אותי . אני פוקחת אותן באכזבה.
אני יוצאת מהשק שינה ומנגבת את הדמעות . אני אלך לדבר עם אנבל.
אני יוצאת מהביקתה ורואה את כולם מדברים . ובפעם השלישית השבוע ברגע שאני מגיע משתררת דממה.
"הכל בסדר?" שאלתי .
"למען האמת הכל מצוין ." עונה ג'ון .
"מה קרה." שאלתי את פיטר, מתעלמת במכוון מג'ון.
" הוחלט שאת יוצאת מהברית, זה מה שקרה." אמר ג'ון וחיוך ענק מרוח על פרצופו.
לקח לי זמן לעכל את מה ששמעתי. האוזנים קלטו, המוח לא.
הסתכלתי על פיטר אבל הוא גילה לפתע עינין באבנים הפזורות על החול. הוא לא מעז להיסתכל לי בעיינים . ידעתי שניתפצל אבל תמיד דמיינתי את עצמי ממשיכה עם אנבל ופיטר.
לכריסטן לאומת זאת לא היתה בעיה להסתכל לי בעיינים. וחיוך זחוח ומתגרה היה מרוח על פרצופה.
מובן שהיא אחראית על מה שהולך פה. הסתכלתי על אנבל, חשבתי שאנחנו חברות, אבל כששאלתי אותה אם תיצטרף אליי, היא רק הנידה בראשה.
ואת התנועה הזאת ידעתי שאני אזכור לכל החיים . כי כשבן- אדם חורץ את גורלך בתנועת ראש. לא כל כך קל לשכוח. לא שזה חוכמה במצבי, החיים שלי לא הולכים להיות ארוכים מספיק בשביל לאפשר לי לשכוח.
פתחתי בריצה . מעט המוסריות שיש לג'ון וכריסטן מספיקה רק בשביל שהם לא יהרגו אותי בשנתי וזה היה בזמן שהיינו בברית. בפעם הבאה שהם יראו אותי הם לא יחשבו פעמים .
מצאתי מערה קטנה בבסיס הר הגעש, המערה היתה חמימה ונתנה לי מחסה . באתי לפרוק את הציוד המועט שהצלחתי לקחת , ואז שמעתי את הצרחה .
בהחלטה של רגע רצתי כיוון הקול .
אני אפילו לא יודעת למה, אולי זה אסטרטגיה שאומרת שאם אני אציל אותה היא תציל אותי ביום מן הימים, או שפשוט לא יכולתי לנטוש ככה משהו שקורא לעזרה , הצעקה הנואשת הזאת , הייתי חייבת , באותה מידה זה יכול היה להיות אני .
ראיתי שזאת איימי , הנערה ממחוז חמש.
היא נידקרה . הסכין היתה תקוע בחלק התחתון של בטנה . אם לא הייתי מוצאת אותה היא היתה מתה מוות איתי וכואב .אולי היא עדין תמות . נראה שבעל הסכין מיהר מסיבה כלשהיא ולא יכל להישאר ולסיים את מה שהתחיל.
"את בסדר? " שאלתי . איימי בכתה , היא בת 12 , צעירה . זה תמיד כואב שהם צעירים .
"ממ... ממאחחוו..." היא ניסתה להגיד לי משהו אבל היא חלשה ואיבדה הרבה דם.
"מממאאאח.."
"מה את מנסה להגיד"
"מאחחחו ... תסתככככ.. "
"הכל בסדר " ניסיתי להרגיע אותה . "מי שעשה את זה הלך. תני לי להוציא את הסכין ולחבוש אותך." היא המשיכה לנסות להגיד לי משהו, אבל הכי חשוב עכשיו לחבוש את הפצע שלא מפסיק לדמם. יש ! סוף סוף סיימתי.
ואז הרגשתי נשימה חמימה בגבי .
הסתובבתי .
מאחורי עמדו להקת אריות, האמת אריות זה לא המילה המדויקת, היצורים נראו כהכלאה בין אריה עז הרים ונחש. גוף אריה, ראש עז ובתור זנב נחש . כימרות , אם המצב לא היה כל- כך מפחיד הייתי צוחקת, אם יש משהו שהקפיטול מומחים בו זה בלתת מופע טוב. כימרות , יצור מיתולגי מוכר, כל כך קל פשוט "להעיר אותו לחיים" , אפילו לא צריך להיות יצירתי במיוחד .
אני יכולה לנחש למה הנער שדקר את איימי ברח. האמת לברוח זה רעיון בכלל לא רע.
תפסתי את איימי והתחלתי לרוץ. "אני יודעת לאיפה ללל.. ללכת. אני אדריך אותך תמשיכי לרוץ" אמרה איימי. היא כבר איבדה הרבה דם , אני חייבת למהר.
"תפני פה."
פניתי וראיתי שהגענו לדרך ללא מוצא. התחלתי להילחץ.
"את בטוחה !? " שאלתי
"כן. תסתכלי על הריצפה, יש פתח שמוביל למערכת ביוב שהיתה בשימוש שהמקום היה מיושב."
הסתכלתי על הרצפה ובאמת היה עליה מכסה עגול ועליו כתוב באותיות גדולות "ביוב".
נכנסתי בזהירות. המקום לא היה רטוב כפי שצפיתי, למעשה הוא היה יבש לחלוטין.
סגרתי אחרינו את המכסה,המקום היה ריק מלבד תיק אחד קטן ושק שינה . זה בטח המקום בו איימי התמקמה .
"את לא עם הנערים מחוזות אחד ושתים ? " שאלה איימי.
"כבר לא."
"אם כך את מוזמנת להצטרף אלי " אמרה בחיוך .
פרשתי את השק שלי על רצפת האבן. נראה לי שזה שימש כתחליף לתשובה.
הימים חלפו ואיימי הבריאה . יצאנו רק כדי לצוד ובכל ערב כדי ליראות כמה מתמודדים נשארו ; הנערה ממחוז חמש נהרגה. נשארו רק ג'ון, פיטר, אנבל, כריסטן, הנער ממחוז חמש, איימי ואני .
ובאמצע השום מקום, התחלנו להגות רעיון. דרך לעשות את הבלתי אפשרי, לשים סוף למשחקים ולהרג. כל פעם מילה, כתבנו, לחשנו, היה לנו זמן. תכננו שמי מאיתנו שתנצח תפיץ את הרעיון. שסיימנו ידענו שנצליח. היה לנו תוכנית עד הפרט האחרון . הרגשנו גאות.
התחלנו להתמקד בלהישאר בחיים.
האוכל שוב נגמר והיינו צריכות לצאת לצוד. אחרי שצדנו החלטנו לשבת ולאכול בחוץ. התגעגענו לשמש.
הסתכלתי על איימי. לפתע הבנתי שיש לנו סיכוי. אנחנו יכולות לנצח.
ושמחשבה זאת עוד חולפת בראשי, הרגשתי את קור הסכין החודרת לגופי, ישר במרכז ליבי.
הסתכלתי על איימי, ראיתי את הנער ממחוז חמש משסף את גרונה. המוות שלה מהיר משלי.
חשבתי על התוכנית שלנו שלא תספיק להתממש, על אחי שבעוד כמה שנים יאולי יכנס למשחקים בעצמו. ובאותו רגע קיוויתי יותר מכל דבר אחר, שיבא יום ויקום איש או אישה אמיץ מספיק לממש את התוכנית שאני ואיימי רקמנו מאוחר מידי.
ועם המחשבה הזאת נסחפתי למקום שאיש עוד לא חזר ממנו . ואיש לא יודע עליו דבר.