פקחתי את העיניים, בוקר. מאז המלחמה אני שונאת בקרים, כל בוקר מביא איתו בשורות רעות. עוד אנשים שמתים. האור סינור אותי, הסתובבתי לצד השני. אחותי למחצה תרצה עשתה לי פרצוף ואמרה לי "קומי!". עשיתי לה פרצוף בחזרה, מרחתי קצת את הזמן וקמתי. שטפתי פנים וראיתי אותה במראה מאחורי, "מה עכשיו?", הסתובבתי אליה.
"את צריכה להביא מים מהבאר", היא ענתה בשובבות וחייכה חיוך קטן.
"מצחיק מאוד", אמרתי בציניות משועשעת מעט. "זה התפקיד של איה".
"סבתא שחררה אותה", אמרה תרצה ברצינות מזוייפת.
"היא בכלל יכולה?", תהייתי בקול.
תרצה משכה בכתפיה מתאמצת לא לחייך. "כנראה", אמרה. "נו, לכי להביא מים", הוסיפה.
כבר נמאס לי מהקטע. "הבדיחה הזאת לא הצחיקה כבר בהתחלה", אמרתי במעט חוסר סובלנות. "סבתא בחיים לא תיתן לנו לעשות עבודות של שפחות."
"באסה", מלמלה תרצה מעט מאוכזבת שלא הצליח לה. "אבל תתכונני בקרוב יארסו אחת מאיתנו", הוסיפה בקול.
"אנחנו רק בנות 15", אמרתי לה. "זה לא יקרה בזמן הקרוב, בטח לא לפני שנהיה בנות 18".
"אנחנו נהיה בנות 16 עוד חודש", הזכירה לי תרצה. "וחוץ מזה שיש הרבה בנות שהתחתנו בגיל שלנו ואפילו מוקדם יותר, למשל מרים." מרים היא אחותי המלאה ואחות למחצה לתרצה. לי ולתרצה יש את אותו אב אבל אמהות שונות, ולמרות זאת נולדנו כמו תאומות-באותו היום, באותה שעה ובאותו הרגע. כל דבר שקורה לשנייה אנחנו שתינו נרגיש. תרצה היא האדם הכי קרוב אלי ואני האדם הכי קרוב אליה.
סיימתי להתלבש כשברקע תרצה מורידה לי את מצב הרוח על ידי מניית כל הבנות שהתחתנו בגיל 16. ירדנו למטה, ארוחת הבוקר כבר הייתה מוכנה. כל הנשים והילדים ישבו לאכול. הגברים והנערים היו עסוקים במלחמה- חלקם בשדה הקרב, חלקם בפיקוד וחלקם עבדו. "מה שלום אביאל?", שאלתי את תרצה. אביאל הוא בעלה של בת דודתי- אסנת. היא בקשה ממשפחת בעלה לחזור לביתה לכל זמן המלחמה והם הסכימו, עכשיו היא הסבה איתנו לשולחן. אסנת גם הייתה הצלע השלישית בשלישיה תרצה-אני-אסנת והיא התחתנה לפני פחות משנה. "לא שמענו כלום", ענתה לי תרצה בשקט. מרגע לרגע שנאתי את המלחמה הזאת יותר, ניגשתי לאסנת וחיבקתי אותה "בוקר טוב" ,אמרתי לה.
"בוקר טוב", היא השיבה לי בעצב.
"אני בטוחה שהכל יהיה בסדר", ניחמתי אותה.
"הלוואי", נאנחה אסנת.
סבתי נגשה אלי ואל תרצה "מכינים חבילות לחיילים", היא אמרה. "כי להזכיר להם שתמיד חושבים עליהם בבית,". היא נאנחה כמו כולם גם היא לא אהבה את המלחמה. "תבואו, זה בבית יואש", הוסיפה.
בית יואש הם שכינינו.
"ברור שנבוא", אמרנו.
אחרי הארוחה הלכנו אל בית יואש. התחלנו להכין חבילות, בגלל שאנחנו בנות למשפחה עשירה, החיים שלנו ריקים מעשייה ואז כל פעילות עושה לנו טוב. שמענו את החדשות מהמלחמה. הפסדנו במערכה הראשונה. אחרי שדנו מספיק במלחמה עברו הנשים לרכילות מקומית. משהו הציק לי (ולא רק הרכילות המעצבנת של הנשים לידי) , מחשבה שישבה באחורי מוחי, נזכרתי. "החבילות האלו", פניתי אל בעלת הבית. "יחולקו גם לחיילי שבט בנימין?"
בעלת הבית הסתכלה עלי כאילו הייתי ילדה קטנה. "ברור שלא", היא חייכה חיוך מזויף.
"למה לא?", הקשתי.
"את באמת לא מבינה!", קראה בעלת הבית. "הרי הם האויבים שלנו".
"לא", תיקנתי אותה. "הם האחים שלנו, המשפחה שלנו".
"אנחנו במלחמה איתם", התעקשה בעלת הבית.
"זה לא סותר", אמרתי בכעס. "אנחנו עדין משפחה ואם מעודדים את חיילי עם ישראל אז צריך לעודד את כל חיילי עם ישראל גם את שבט בנימין".
"הפסדנו במערכה הראשונה", היא אמרה בכעס עצור. "המשמעות של זה היא הרוגים. אולי אחיך
ביניהם , אולי דודך או גיסך, אולי בני או נכדי. את עדין רוצה לשמח את חיילי בנימין שאולי הרגו אחד מהאנשים היקרים לליבך? ועוד אחרי מה שהם עשו שגרם למלחמה הזאת?"
הסתכלתי עליה, "כן", אמרתי בשקט. "למרות שהם ניצחו גם להם יש אבדות בנפש, גם להם יש נשים שמחכות ודואגות. צריך להראות להם שלמרות שאנחנו נלחמים בהם אנחנו עדין אוהבים אותם ועדין אכפת לנו מהם."
"להם לא אכפת", היא נראתה מרוגזת, בטח מהמחשבה שהיא מתווכחת עם נערה . "אם היו להם רגשות כלשהם, הם לא היו עושים את מה שעשו".
"אלה לא היו כולם!", קראתי בלהט.
"נכון", היא אמרה ביבושת. "אבל הם גיבו את אלו שעשו זאת, באשמתם התחילה המלחמה."
היה משהו בדבריה, אבל צבתה לי בלב המחשבה שאנחנו בעצם מוציאים שבט שלם מעם ישראל, אז המשכתי להתווכח ואמרתי בלהט " הם עדין אחים שלנו, ועדין בתוך ליבם הם מעם ישראל ועדין יש בהם את התכונות המיוחדות שלנו! לא משנה מה הם עשו או יעשו תמיד הם יהיו חלק מעם ישראל!"
לבעלת הבית נמאס "את ילדה חצופה," צעקה בכעס. "את לא מכבדת את המבוגרים ממך, צאי מביתי!"
כל הנשים בבית הסתכלו עלינו עכשיו, תרצה הסתכלה עלי בחשש וסבתי בחוסר אונים, חייכתי לתרצה. "גם ככה התכוונתי לצאת, "אמרתי בקור ויצאתי, ברגע שהייתי בחוץ התחלתי לרוץ לכיוון השוק. הגעתי לשם נסערת, הסתובבתי בין הדוכנים, כעסתי כל כך על בעלת הבית. "בנימין הם חלק מאתנו, וככה הם יישארו תמיד", חשבתי בכעס. המשכתי ללכת ולהסתובב כשראיתי מולי את אהוד. אהוד היה גדול ממני ומתרצה ב-3 שנים. רוב הבנות טוענות שהוא נראה טוב. למעשה נראה טוב עושה לו עוול. אהוד הוא הבחור הכי יפה והכי עשיר בשילה. כל הבנות מנסות לכבוש את ליבו ובהתחשב בעובדה שהוא עדין רווק כנראה שאף אחת לא הצליחה. כשראיתי אותו, הסתובבתי לצד השני. לא רציתי שהוא יראה אותי. למרות היופי החיצוני שלו , מעולם לא ראיתי סימן ליופיו הפנימי ויותר מפעם תהיתי אם יש לו אחד. מאוחר מידי, הוא שם לב אלי. אהוד התקרב בחיוך רברבני, גלגלתי עיניים ונאנחתי "מה שלומך?", שאל בחיוך רחב מידי.
"בסדר", אמרתי בחשדנות, מנסה לנחש מה יהי צעדו הבא, כי אצלו כל דבר תמים הופך לבעל משמעות.
"מסוכן פה לנערה יפה כמוך להסתובב בשוק לבדה", אמר אהוד בדאגה (מזויפת?).
"לי לא", אמרתי באדישות. "יותר מסוכן לי שיראו אותי איתך. אנשים מסוגלים לקפוץ למסקנות לא נכונות."
"מהן המסקנות האלו?", שאל אהוד בסקרנות והתקרב לעברי.
צעדתי אחורה, "שאולי קורה בינינו משהו", עניתי.
"ומה לא נכון בזה?", אהוד המשיך להתקרב.
"בפעם האלף", אמרתי באנחה. "אני לעולם לא אתחתן איתך. אני אעדיף להתחתן עם הבחור העני ביותר והמכוער ביותר שחיי בשילה".
אהוד לא התרגש. "אמרתי לי את זה הרבה", הוא אמר באדישות. "אבל כלום לא קרה בפועל. את סתם מאיימת ובחיים את לא תעשי את זה. דיבורים באוויר זו אחת מהתכונות הגרועות שלך, אחרי הכל את לא באמת תתחתני עם בחור עני את יותר מידי מפונקת."
התרגזתי. "באמת?", שאלתי בלעג. "מי שמדבר על מפונקים, את מוכן להאיר את עיניי ולספר לי למה אתה לא התגייסת?"
"לא היה צורך בי", הוא אמר בהתנשאות.
"ברור", אמרתי בלגלוג. "אז יש בחור אחר מהשבט שאולי ימות כי אתה יקר מכדי להילחם."
אהוד התחיל להתרגז. "את לא תביני!", הוא אמר בזעם." את לא.."
קטעתי אותו בכעס. "למה אני לא אבין?" שאלתי והקול שלי התרומם עם כל משפט. "כי אני אישה? כי אני קטנה ממך? אז יש לי חדשות בשבילך יפיוף, למרות שאני לא נלחמת במלחמה אני מזדהה עם כל חייל ועם כל פצוע ועם כל הרוג. יותר מפעם אחת ייחלתי לאפשרות להיות שם, בשדה הקרב ולעזור!"
"ושוב את סתם מדברת", הוא אמר בזילזול. "כולם יודעים שאת עושה מה שאת רוצה, אם באמת היית רוצה, היית עכשיו שם."
***
יש המשך ואני אשמח לפרסם אותו אם זה יעניין מישהו..
"את צריכה להביא מים מהבאר", היא ענתה בשובבות וחייכה חיוך קטן.
"מצחיק מאוד", אמרתי בציניות משועשעת מעט. "זה התפקיד של איה".
"סבתא שחררה אותה", אמרה תרצה ברצינות מזוייפת.
"היא בכלל יכולה?", תהייתי בקול.
תרצה משכה בכתפיה מתאמצת לא לחייך. "כנראה", אמרה. "נו, לכי להביא מים", הוסיפה.
כבר נמאס לי מהקטע. "הבדיחה הזאת לא הצחיקה כבר בהתחלה", אמרתי במעט חוסר סובלנות. "סבתא בחיים לא תיתן לנו לעשות עבודות של שפחות."
"באסה", מלמלה תרצה מעט מאוכזבת שלא הצליח לה. "אבל תתכונני בקרוב יארסו אחת מאיתנו", הוסיפה בקול.
"אנחנו רק בנות 15", אמרתי לה. "זה לא יקרה בזמן הקרוב, בטח לא לפני שנהיה בנות 18".
"אנחנו נהיה בנות 16 עוד חודש", הזכירה לי תרצה. "וחוץ מזה שיש הרבה בנות שהתחתנו בגיל שלנו ואפילו מוקדם יותר, למשל מרים." מרים היא אחותי המלאה ואחות למחצה לתרצה. לי ולתרצה יש את אותו אב אבל אמהות שונות, ולמרות זאת נולדנו כמו תאומות-באותו היום, באותה שעה ובאותו הרגע. כל דבר שקורה לשנייה אנחנו שתינו נרגיש. תרצה היא האדם הכי קרוב אלי ואני האדם הכי קרוב אליה.
סיימתי להתלבש כשברקע תרצה מורידה לי את מצב הרוח על ידי מניית כל הבנות שהתחתנו בגיל 16. ירדנו למטה, ארוחת הבוקר כבר הייתה מוכנה. כל הנשים והילדים ישבו לאכול. הגברים והנערים היו עסוקים במלחמה- חלקם בשדה הקרב, חלקם בפיקוד וחלקם עבדו. "מה שלום אביאל?", שאלתי את תרצה. אביאל הוא בעלה של בת דודתי- אסנת. היא בקשה ממשפחת בעלה לחזור לביתה לכל זמן המלחמה והם הסכימו, עכשיו היא הסבה איתנו לשולחן. אסנת גם הייתה הצלע השלישית בשלישיה תרצה-אני-אסנת והיא התחתנה לפני פחות משנה. "לא שמענו כלום", ענתה לי תרצה בשקט. מרגע לרגע שנאתי את המלחמה הזאת יותר, ניגשתי לאסנת וחיבקתי אותה "בוקר טוב" ,אמרתי לה.
"בוקר טוב", היא השיבה לי בעצב.
"אני בטוחה שהכל יהיה בסדר", ניחמתי אותה.
"הלוואי", נאנחה אסנת.
סבתי נגשה אלי ואל תרצה "מכינים חבילות לחיילים", היא אמרה. "כי להזכיר להם שתמיד חושבים עליהם בבית,". היא נאנחה כמו כולם גם היא לא אהבה את המלחמה. "תבואו, זה בבית יואש", הוסיפה.
בית יואש הם שכינינו.
"ברור שנבוא", אמרנו.
אחרי הארוחה הלכנו אל בית יואש. התחלנו להכין חבילות, בגלל שאנחנו בנות למשפחה עשירה, החיים שלנו ריקים מעשייה ואז כל פעילות עושה לנו טוב. שמענו את החדשות מהמלחמה. הפסדנו במערכה הראשונה. אחרי שדנו מספיק במלחמה עברו הנשים לרכילות מקומית. משהו הציק לי (ולא רק הרכילות המעצבנת של הנשים לידי) , מחשבה שישבה באחורי מוחי, נזכרתי. "החבילות האלו", פניתי אל בעלת הבית. "יחולקו גם לחיילי שבט בנימין?"
בעלת הבית הסתכלה עלי כאילו הייתי ילדה קטנה. "ברור שלא", היא חייכה חיוך מזויף.
"למה לא?", הקשתי.
"את באמת לא מבינה!", קראה בעלת הבית. "הרי הם האויבים שלנו".
"לא", תיקנתי אותה. "הם האחים שלנו, המשפחה שלנו".
"אנחנו במלחמה איתם", התעקשה בעלת הבית.
"זה לא סותר", אמרתי בכעס. "אנחנו עדין משפחה ואם מעודדים את חיילי עם ישראל אז צריך לעודד את כל חיילי עם ישראל גם את שבט בנימין".
"הפסדנו במערכה הראשונה", היא אמרה בכעס עצור. "המשמעות של זה היא הרוגים. אולי אחיך
ביניהם , אולי דודך או גיסך, אולי בני או נכדי. את עדין רוצה לשמח את חיילי בנימין שאולי הרגו אחד מהאנשים היקרים לליבך? ועוד אחרי מה שהם עשו שגרם למלחמה הזאת?"
הסתכלתי עליה, "כן", אמרתי בשקט. "למרות שהם ניצחו גם להם יש אבדות בנפש, גם להם יש נשים שמחכות ודואגות. צריך להראות להם שלמרות שאנחנו נלחמים בהם אנחנו עדין אוהבים אותם ועדין אכפת לנו מהם."
"להם לא אכפת", היא נראתה מרוגזת, בטח מהמחשבה שהיא מתווכחת עם נערה . "אם היו להם רגשות כלשהם, הם לא היו עושים את מה שעשו".
"אלה לא היו כולם!", קראתי בלהט.
"נכון", היא אמרה ביבושת. "אבל הם גיבו את אלו שעשו זאת, באשמתם התחילה המלחמה."
היה משהו בדבריה, אבל צבתה לי בלב המחשבה שאנחנו בעצם מוציאים שבט שלם מעם ישראל, אז המשכתי להתווכח ואמרתי בלהט " הם עדין אחים שלנו, ועדין בתוך ליבם הם מעם ישראל ועדין יש בהם את התכונות המיוחדות שלנו! לא משנה מה הם עשו או יעשו תמיד הם יהיו חלק מעם ישראל!"
לבעלת הבית נמאס "את ילדה חצופה," צעקה בכעס. "את לא מכבדת את המבוגרים ממך, צאי מביתי!"
כל הנשים בבית הסתכלו עלינו עכשיו, תרצה הסתכלה עלי בחשש וסבתי בחוסר אונים, חייכתי לתרצה. "גם ככה התכוונתי לצאת, "אמרתי בקור ויצאתי, ברגע שהייתי בחוץ התחלתי לרוץ לכיוון השוק. הגעתי לשם נסערת, הסתובבתי בין הדוכנים, כעסתי כל כך על בעלת הבית. "בנימין הם חלק מאתנו, וככה הם יישארו תמיד", חשבתי בכעס. המשכתי ללכת ולהסתובב כשראיתי מולי את אהוד. אהוד היה גדול ממני ומתרצה ב-3 שנים. רוב הבנות טוענות שהוא נראה טוב. למעשה נראה טוב עושה לו עוול. אהוד הוא הבחור הכי יפה והכי עשיר בשילה. כל הבנות מנסות לכבוש את ליבו ובהתחשב בעובדה שהוא עדין רווק כנראה שאף אחת לא הצליחה. כשראיתי אותו, הסתובבתי לצד השני. לא רציתי שהוא יראה אותי. למרות היופי החיצוני שלו , מעולם לא ראיתי סימן ליופיו הפנימי ויותר מפעם תהיתי אם יש לו אחד. מאוחר מידי, הוא שם לב אלי. אהוד התקרב בחיוך רברבני, גלגלתי עיניים ונאנחתי "מה שלומך?", שאל בחיוך רחב מידי.
"בסדר", אמרתי בחשדנות, מנסה לנחש מה יהי צעדו הבא, כי אצלו כל דבר תמים הופך לבעל משמעות.
"מסוכן פה לנערה יפה כמוך להסתובב בשוק לבדה", אמר אהוד בדאגה (מזויפת?).
"לי לא", אמרתי באדישות. "יותר מסוכן לי שיראו אותי איתך. אנשים מסוגלים לקפוץ למסקנות לא נכונות."
"מהן המסקנות האלו?", שאל אהוד בסקרנות והתקרב לעברי.
צעדתי אחורה, "שאולי קורה בינינו משהו", עניתי.
"ומה לא נכון בזה?", אהוד המשיך להתקרב.
"בפעם האלף", אמרתי באנחה. "אני לעולם לא אתחתן איתך. אני אעדיף להתחתן עם הבחור העני ביותר והמכוער ביותר שחיי בשילה".
אהוד לא התרגש. "אמרתי לי את זה הרבה", הוא אמר באדישות. "אבל כלום לא קרה בפועל. את סתם מאיימת ובחיים את לא תעשי את זה. דיבורים באוויר זו אחת מהתכונות הגרועות שלך, אחרי הכל את לא באמת תתחתני עם בחור עני את יותר מידי מפונקת."
התרגזתי. "באמת?", שאלתי בלעג. "מי שמדבר על מפונקים, את מוכן להאיר את עיניי ולספר לי למה אתה לא התגייסת?"
"לא היה צורך בי", הוא אמר בהתנשאות.
"ברור", אמרתי בלגלוג. "אז יש בחור אחר מהשבט שאולי ימות כי אתה יקר מכדי להילחם."
אהוד התחיל להתרגז. "את לא תביני!", הוא אמר בזעם." את לא.."
קטעתי אותו בכעס. "למה אני לא אבין?" שאלתי והקול שלי התרומם עם כל משפט. "כי אני אישה? כי אני קטנה ממך? אז יש לי חדשות בשבילך יפיוף, למרות שאני לא נלחמת במלחמה אני מזדהה עם כל חייל ועם כל פצוע ועם כל הרוג. יותר מפעם אחת ייחלתי לאפשרות להיות שם, בשדה הקרב ולעזור!"
"ושוב את סתם מדברת", הוא אמר בזילזול. "כולם יודעים שאת עושה מה שאת רוצה, אם באמת היית רוצה, היית עכשיו שם."
***
יש המשך ואני אשמח לפרסם אותו אם זה יעניין מישהו..