זה היה מוקדם מאד בבוקר. בחודש יוני 1947 , קיץ חם ולוהט, החופש הגדול, בתל- אביב הגדולה והסואנת. כל אותו בוקר עלה אבי לקומה השלישית והוריד את מעט מרכושנו , שהיה בחדר אחד מטבח ושירותים. מקרר קרח, מיטות, ארון מפורק, פתיליות, כלי מטבח, רדיו ושולחן וארבע כסאות .
אנחנו עוברים לחולון הכריז אבי . היכן היא חולון, מה יש בחולון, מה זה חולון ? את כל השאלות שאלתי בנשימה אחת. יש לנו בית חדש בחולון, גדול, לכל ילד חדר, חדר להורים וחצר רחבת ידיים שנוכל לשול בה פרחים ועצים ואפילו נביא לכם כלב.
מלאת סקרנות עליתי על הטנדר והתיישבתי בין הרהיטים המעטים. אמי, אבי, אחי בן ה-4 ואחותי בת כמה חודשים מצאו את מקומם, והטנדר התחיל לנסוע.בדמיוני ראיתי את ביתנו החדש גדול עם חצר גדולה ובו פרחים בשלל צבעים ועצי פרי מלבלבים.
ישבתי מאחור וגמעתי בעיני את הדרך לחולון. הדרך נראתה ארוכה ובלתי מוכרת, כביש צר ושחור לוהט מהחום, בצידי הדרך דיונות של חול זהוב, מסביב הדרך ללא עצים, ירק או בתים . נוסעים ונוסעים וזה לא נגמר.סוף סוף הגענו לכניסת המקום ששמו חולון. בצד התנוסס שלט מאיר עיניים – בית חרושת לו ד ז י ה . זה הזכיר לי שאמי ואבי ספרו לי : כשנולדתי אבי עבד בלודזיה, העובדים נשארו בבית-החרושת כמה שבועות לשמור בפני הפורעים הערבים זה היה מאורעות 1936 . באותן שבועות אני נולדתי ואבי ראה אותי רק לאחר שהבריטים הסירו את המצור מבית החרושת.
משם פנינו לרחוב סוקולוב, שכונת אגרובנק . המקום נראה מרתק ויפה. כביש רחב וסלול, מדרכות מרוצפות ושדרת עצי צפצפה צעירים, זקופים וירוקים.אבל בניגוד ליופי המקום נראה שומם וריק, משני צידי הרחוב דיונות של חול זהוב ורק שלושה או ארבע בתים בודדים נראו בין גבעות החול.
הטנדר המשיך בדרכו לעבר ביתנו שאבי עסק בבנייתו כ- 8 חודשים.הנה הבית קרה אבי ! הבית נראה מרחוק בודד מאד בין גבעות החול החשופים. הייתי המומה ואולי קצת מאוכזבת, אבל סקרנית לרדת מהטנדר ולהיכנס לביתי החדש. השקט, השממה והדממה וגבעות החול משכו אותי לחלוץ את סנדלי ולקפץ ולהשתולל על הגבעות באין מפריע, אין מכוניות, אין אנשים כאן , הכול פתוח.
ליד ביתנו צמח לתפארת עץ שיקמה – ענק אולי בן 100 שנה ויותר. ענפיו הצלו על שטח גדול ותמיד היה שם קריר.
אלו היו ימי החופש הגדול . הייתי בודדה בשכונה, אבל לא השתעממתי, טיפסתי על עץ השקמה אכלתי מפירותיו עד ששיני הפכו לשחורות. מתחתי חוטי טלפון שהיו מצויים בשטח ועשיתי לי נדנדה. הרגשתי שאני עפה כמו ציפור ללא כנפיים. הרוח ליטפה את פני, השמש שזפה את גופי, חופשייה ומאושרת דלקתי כילדת טבע על גבעות החול, ליקטתי תאנים נוטפות דבש מהעצים שהיו בשטח והרגשתי את החופש ....
את תקופת הקיץ הזה של ילדותי בשנה הראשונה בחולון – אני לעולם לא אשכח.
רות ברקן
15.11.08
אנחנו עוברים לחולון הכריז אבי . היכן היא חולון, מה יש בחולון, מה זה חולון ? את כל השאלות שאלתי בנשימה אחת. יש לנו בית חדש בחולון, גדול, לכל ילד חדר, חדר להורים וחצר רחבת ידיים שנוכל לשול בה פרחים ועצים ואפילו נביא לכם כלב.
מלאת סקרנות עליתי על הטנדר והתיישבתי בין הרהיטים המעטים. אמי, אבי, אחי בן ה-4 ואחותי בת כמה חודשים מצאו את מקומם, והטנדר התחיל לנסוע.בדמיוני ראיתי את ביתנו החדש גדול עם חצר גדולה ובו פרחים בשלל צבעים ועצי פרי מלבלבים.
ישבתי מאחור וגמעתי בעיני את הדרך לחולון. הדרך נראתה ארוכה ובלתי מוכרת, כביש צר ושחור לוהט מהחום, בצידי הדרך דיונות של חול זהוב, מסביב הדרך ללא עצים, ירק או בתים . נוסעים ונוסעים וזה לא נגמר.סוף סוף הגענו לכניסת המקום ששמו חולון. בצד התנוסס שלט מאיר עיניים – בית חרושת לו ד ז י ה . זה הזכיר לי שאמי ואבי ספרו לי : כשנולדתי אבי עבד בלודזיה, העובדים נשארו בבית-החרושת כמה שבועות לשמור בפני הפורעים הערבים זה היה מאורעות 1936 . באותן שבועות אני נולדתי ואבי ראה אותי רק לאחר שהבריטים הסירו את המצור מבית החרושת.
משם פנינו לרחוב סוקולוב, שכונת אגרובנק . המקום נראה מרתק ויפה. כביש רחב וסלול, מדרכות מרוצפות ושדרת עצי צפצפה צעירים, זקופים וירוקים.אבל בניגוד ליופי המקום נראה שומם וריק, משני צידי הרחוב דיונות של חול זהוב ורק שלושה או ארבע בתים בודדים נראו בין גבעות החול.
הטנדר המשיך בדרכו לעבר ביתנו שאבי עסק בבנייתו כ- 8 חודשים.הנה הבית קרה אבי ! הבית נראה מרחוק בודד מאד בין גבעות החול החשופים. הייתי המומה ואולי קצת מאוכזבת, אבל סקרנית לרדת מהטנדר ולהיכנס לביתי החדש. השקט, השממה והדממה וגבעות החול משכו אותי לחלוץ את סנדלי ולקפץ ולהשתולל על הגבעות באין מפריע, אין מכוניות, אין אנשים כאן , הכול פתוח.
ליד ביתנו צמח לתפארת עץ שיקמה – ענק אולי בן 100 שנה ויותר. ענפיו הצלו על שטח גדול ותמיד היה שם קריר.
אלו היו ימי החופש הגדול . הייתי בודדה בשכונה, אבל לא השתעממתי, טיפסתי על עץ השקמה אכלתי מפירותיו עד ששיני הפכו לשחורות. מתחתי חוטי טלפון שהיו מצויים בשטח ועשיתי לי נדנדה. הרגשתי שאני עפה כמו ציפור ללא כנפיים. הרוח ליטפה את פני, השמש שזפה את גופי, חופשייה ומאושרת דלקתי כילדת טבע על גבעות החול, ליקטתי תאנים נוטפות דבש מהעצים שהיו בשטח והרגשתי את החופש ....
את תקופת הקיץ הזה של ילדותי בשנה הראשונה בחולון – אני לעולם לא אשכח.
רות ברקן
15.11.08