ילדה קטנה עם עיניים עייפות משוטטת בסמטאות החיים, ילדה קטנה והיא כבר בת עשרים. כבר עשרים שנה שהיא משוטטת ועימה כדור החיים אותו היא מכדררת ומוסרת מנסה לקלוע לסל. לעיתים מצליחה ולעיתים מפספסת אך, מנסה בשנית ובשלישית ועם עיניים עייפות גם בפעם המיליון.
המחשבה הזו הטרידה את מנוחתה מפעם לפעם אך לא באופן בלתי נסבל, מעיין נקודה עמומה בגב שקשה לגרד בעזרת היד. אבל עכשיו היא הרגישה שהמחשבה חזקה מתמיד כאילו, שיש שם מישהו שעורב לה בפינה בוחן כל תנועה בגופה. הוא הגיח מבין הצללים חטף את הכדור בדיוק כשהתכוונה לקלוע לסל ואמר: "ילדה קטנה, היום את בת עשרים ועדיין לא התנשקת"
"אני יודעת" השיבה הילדה והשפילה מבט כי התביישה להביט במחשבה אפילו שהיא שלה.
"תגיד" היא היססה "זה כל כך בולט שטרחת עד הנה?"
המחשבה כדררה מעט את הכדור, העבירה מיד ליד מחפשת את המילים הנכונות "תראי ילדה, רואים זאת בכל פינה בגופך. בעינייך הכבויות, בחיוכך העצוב, בכתפייך הרפויות ובצורה שבה ידייך אוחזות בכדור"
הילדה חייכה את חיוכה העצוב, הישירה מבט במחשבה ואמרה: "היום אני חוגגת עשרים שנה על פני האדמה ועדיין לא התנשקתי אבל, זו לא הנשיקה שמטרידה כל כך. אני לא מחפשת נשיקה מהאגדות שתשחרר אותי מהמגדל בו אני כלואה, או נשיקת אהבת אמת שתפריח זיקוקים נוצצים לאוויר ותגרום לי לרחף בין עננים ורודים ומתוקים כשערות סבתא"
המחשבה התקרבה אל הילדה ואחזה בידה.
"אני פשוט עוד לא מצאתי את האחד שיהיה שווה להפריח לעברו נשיקה וככל שהזמן עובר ועם כל נשימה שאני לוקחת אני חשה שלעולם לא אמצא אותו, שאולי הוא לא קיים שהכול סתם אשליה שקשה להודות בה"
הייתה שתיקה קצרה, הילדה חשבה לרגע והוסיפה בשקט: "אני מפחדת שאשאר לבד עצובה ובודדה עם הכדור הזה שאפילו לסל לא ממש נכנס"
היא לקחה נשימה עמוקה, המחשבה רכנה לעבר הילדה והביטה היישר לתוך אישוניה
"ילדה יקרה, את יודעת זה בכלל לא קשור לגיל אלא לזמן שיחלוף עד שתהיי מוכנה לפתוח את ליבך לאחרים למרות הפחד שבחשיפה ובכאב שבנטישה. למרות החשש התמידי שלוחש לך שהכול יגמר וכדאי עכשיו לברוח. אני יודע שזה אתגר קשה, שעומדות מולך חומות רבות שיש לשבור ושדות רבים שיש לפלס בהם שבילים. אבל את תצליחי אם רק תרצי, אני רואה מולי נערה מלאת חן וקסם עם הרבה יופי וחכמה ולא מעט חוש הומור. יש בך את הכוחות לפרוץ אל דרכים חדשות חפשי את הכוחות האלו כי גם לך מגיע"
העיניים של הילדה בת העשרים נצצו וכוכבים קטנים זלגו על לחייה, המחשבה אספה את הכוכבים לידה ולחשה: "יום אחד תזכי להפריח הרבה נשיקות לאוויר, יום אחד גם את תזכי לאהוב" והמחשבה הפריחה את הכוכבים לשמיי הערב ונעלמה כלעומת שבאה.
היא עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב כאשר שמעה קול כדרור. הוא עמד שם אוחז בכדור שלה, היו לו עצמות לחיים רחבות וכתפיים יציבות, שיער שחור ועיניים מתוקות. הוא הביט בה עם חיוך מבויש כאדם הנתפס בקלקלתו- היא אהבה את החיוך הזה.
"הכדור שלך?" שאל והיא הנהנה בחיוב " מצטער, באמת לא הבנתי מי משאיר כדור כל כך יפה לבדו"
"הוא בכלל לא כזה יפה כמו שאתה חושב, הוא לא ממש נכנס לסל"
"את פשוט צריכה לכוון.."
"כן, אני יודעת" היא קטעה אותו "לכוון לריבוע הקטן שמעל הסל, ועדיין הוא לא נכנס"
"יש לי שיטה אני יכול ללמד אותך עם את רוצה"
חיוכה העצוב הופיע על פנייה 'למי איכפת' חשבה בליבה, 'אולי עוד אלמד לקלוע לסל'
היא הרימה מבט ופסעה לעברו מוכנה לנסות ללמוד.
המחשבה הזו הטרידה את מנוחתה מפעם לפעם אך לא באופן בלתי נסבל, מעיין נקודה עמומה בגב שקשה לגרד בעזרת היד. אבל עכשיו היא הרגישה שהמחשבה חזקה מתמיד כאילו, שיש שם מישהו שעורב לה בפינה בוחן כל תנועה בגופה. הוא הגיח מבין הצללים חטף את הכדור בדיוק כשהתכוונה לקלוע לסל ואמר: "ילדה קטנה, היום את בת עשרים ועדיין לא התנשקת"
"אני יודעת" השיבה הילדה והשפילה מבט כי התביישה להביט במחשבה אפילו שהיא שלה.
"תגיד" היא היססה "זה כל כך בולט שטרחת עד הנה?"
המחשבה כדררה מעט את הכדור, העבירה מיד ליד מחפשת את המילים הנכונות "תראי ילדה, רואים זאת בכל פינה בגופך. בעינייך הכבויות, בחיוכך העצוב, בכתפייך הרפויות ובצורה שבה ידייך אוחזות בכדור"
הילדה חייכה את חיוכה העצוב, הישירה מבט במחשבה ואמרה: "היום אני חוגגת עשרים שנה על פני האדמה ועדיין לא התנשקתי אבל, זו לא הנשיקה שמטרידה כל כך. אני לא מחפשת נשיקה מהאגדות שתשחרר אותי מהמגדל בו אני כלואה, או נשיקת אהבת אמת שתפריח זיקוקים נוצצים לאוויר ותגרום לי לרחף בין עננים ורודים ומתוקים כשערות סבתא"
המחשבה התקרבה אל הילדה ואחזה בידה.
"אני פשוט עוד לא מצאתי את האחד שיהיה שווה להפריח לעברו נשיקה וככל שהזמן עובר ועם כל נשימה שאני לוקחת אני חשה שלעולם לא אמצא אותו, שאולי הוא לא קיים שהכול סתם אשליה שקשה להודות בה"
הייתה שתיקה קצרה, הילדה חשבה לרגע והוסיפה בשקט: "אני מפחדת שאשאר לבד עצובה ובודדה עם הכדור הזה שאפילו לסל לא ממש נכנס"
היא לקחה נשימה עמוקה, המחשבה רכנה לעבר הילדה והביטה היישר לתוך אישוניה
"ילדה יקרה, את יודעת זה בכלל לא קשור לגיל אלא לזמן שיחלוף עד שתהיי מוכנה לפתוח את ליבך לאחרים למרות הפחד שבחשיפה ובכאב שבנטישה. למרות החשש התמידי שלוחש לך שהכול יגמר וכדאי עכשיו לברוח. אני יודע שזה אתגר קשה, שעומדות מולך חומות רבות שיש לשבור ושדות רבים שיש לפלס בהם שבילים. אבל את תצליחי אם רק תרצי, אני רואה מולי נערה מלאת חן וקסם עם הרבה יופי וחכמה ולא מעט חוש הומור. יש בך את הכוחות לפרוץ אל דרכים חדשות חפשי את הכוחות האלו כי גם לך מגיע"
העיניים של הילדה בת העשרים נצצו וכוכבים קטנים זלגו על לחייה, המחשבה אספה את הכוכבים לידה ולחשה: "יום אחד תזכי להפריח הרבה נשיקות לאוויר, יום אחד גם את תזכי לאהוב" והמחשבה הפריחה את הכוכבים לשמיי הערב ונעלמה כלעומת שבאה.
היא עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב כאשר שמעה קול כדרור. הוא עמד שם אוחז בכדור שלה, היו לו עצמות לחיים רחבות וכתפיים יציבות, שיער שחור ועיניים מתוקות. הוא הביט בה עם חיוך מבויש כאדם הנתפס בקלקלתו- היא אהבה את החיוך הזה.
"הכדור שלך?" שאל והיא הנהנה בחיוב " מצטער, באמת לא הבנתי מי משאיר כדור כל כך יפה לבדו"
"הוא בכלל לא כזה יפה כמו שאתה חושב, הוא לא ממש נכנס לסל"
"את פשוט צריכה לכוון.."
"כן, אני יודעת" היא קטעה אותו "לכוון לריבוע הקטן שמעל הסל, ועדיין הוא לא נכנס"
"יש לי שיטה אני יכול ללמד אותך עם את רוצה"
חיוכה העצוב הופיע על פנייה 'למי איכפת' חשבה בליבה, 'אולי עוד אלמד לקלוע לסל'
היא הרימה מבט ופסעה לעברו מוכנה לנסות ללמוד.