אָדָם בָּאַחֲרִית יָמַָיו יוֹצֵא לְבַד אֶת בֵּיתוֹ
בְּלִיוְויַת מִי מֵהַקְּרוֹבִים לוֹ בְּחַיָיּו,
שַקִּית נַיְלוֹן שֶל מַרְכּוֹל-שְכוּנָתִי בְּיָדוֹ וּבָהּ
מִּבְרֶשֶת שִינַּיִם וּמִּשְחָה.
כָּל עָמַל חַיָּיו בְּתוֹךְ שַקִּית.
הוּא לְבַד עִם מַחְשְבוֹתָיו,
מַבִּיט אֶל הַדֶּרֶךְ וְיוֹדֵעַ כִּי זוֹ דַּרְכּוֹ הָאַחֲרוֹנָה.
בָּנָיו, כְּעָלִים בְּרוּחַ סְתָו נָשְרוּ גַּם יָבְשוּ,
אוֹתָם נָשְאָה הָרוּחַ.
כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה,
בָּדָד עַל מִיטַּת-מוֹתוֹ,
יִרְאֶה מֵעָלָיו כִּי
בָּא הָמַּלְאָךְ,
בְּרֹב-עֵינָיו יוֹקְדוֹת הָאֵש,
אֶת נִשְמָתוֹ לִטֹּל.
אבי מת ביום ראשון בשעה תשע ועשרים בבוקר. הגעתי לביה"ח והוא עדיין שכב במיטתו חיוור. נַשקתי לו על פניו, רגועים היו פניו כמו שלא היו מעולם בחייו. נגעתי בגופו שהיה כבר קר, הדם כבר לא זרם בעורקיו, ולא היתה בו עוד הרִתחה שאפיינה את כל חייו.
אמי היתה שקועה בִּיגונה ורק חזרה ואמרה:"הוא גרש אותי מעליו בשבת בערב, למה?"
האחים התאספו ובאו אל ביתו לקראת הלוויה שאמורה להתקיים בחמש אחה"צ בבית העלמין בעפולה.
על קברו באותו יום לא היה מי מבניו שמוכן היה להספידו, הראש לא היה פנוי והפה, שריריו כאילו ננעלו בסד של חבלים.
עזבנו את בית-עולמו אל בית ילדותינו נחושים לכבד את זכרו.