זו הייתה שעת לילה מאוחרת, השחר כמעט עלה, הרחובות היו ריקים. מידי פעם נסעה לה מכונית במהירות מופרזת, זו הייתה שעת השיכורים. היא פסעה לאיטה שקועה במחשבות. היא ידעה שאסור לה להיות בחוץ עכשיו, ביחוד שהיא ללא פלאפון, שאסור לטלטל בשבת. האי שמעה קולות של שיכורים, ונצמדה לקיר הבית כדי שלא יבחינו בה. להפתעתה הם היו נערים מעט יותר גדולים ממנה, במרירות היא חשבה שאין לה שום סיבה להיות מופתעת, ילדים קטני ממנה בהרבה הסתובבו שיכורים ברחובות העיר, לא פעם היא ראתה כאלה. היא המשיכה ללכת והגיעה למקום ממנו הלכו הנערים, על הרצפה היו זרוקים בקבוקי אלכוהול ריקים. היא פסעה ביניהם בגועל. לפתע ראתה שלולית על הרצפה, היא הביטה לשמים בהפתעה, הם היו ריקים מעננים. היא הביטה שוב בשלולית וראתה שצבעה מוזר. זה בטח ויסקי או איזשהו משקה אלכוהולי אחר שהנערים שפכו, חשבה לעצמה בזמן שהתקרבה. להפתעתה ראתה נער גדול ממנה במעט שוכב בתוך השלולית. היא הבינה שהשלולית הזו היא דם. מזועזעת תהתה מה קרה לו ומי עשה את זה. סקרנית היא הביטה עליו וראתה שבטנו חתוכה, משותקת מאימה, היא ניסתה להסיט את מבטה. אני חייבת להתקשר למד"א, חשבה בבהילות. אני צריכה פלאפון. היא ידעה שהנער נושא פלאפון עליו, והחלה לטפוח על גופו, מחפשת את הפלאפון . לפתע הרגישה יד אוחזת בידה מנסה לעצור אותה. היא הסיטה את מבטה לעבר ידו ואז לפניו. "מה את עושה?", מלמל בקול שבור.
"ששש..", היא לחשה ברוך. "תנוח". עיניו התגלגלו הוא איבד את הכרתו.
היא הניחה את ידה על צווארו מחפשת דופק, היא מצאה ונאחה בהקלה. היא החלה לחפש שוב את הפלאפון. בעודה מחפשת הוא צלצל, מנגן שיר מזרחי כלשהו. היא חיפשה אותו עכשיו לפי הקול והאור, היא מצאה אותו בכיס מכנסיו של הנער. על הצג היה כתוב "אמא", בעודה מתלבטת אם לענות או לא, השיר נגמר ועל הצג היה כתוב "שיחה שלא נענתה". היא נראתה לרגע אובדת עצות, אבל אז הקלידה במהירות 101, המרכזנית ענתה לה. היא סיפרה במהירות את המקרה והסתכלה על שלט הרחוב כדי לדעת את מיקומה המדויק. "תמהרו!", היא אמרה לחוצה. "לא נשאר לו הרבה זמן, אני חושבת שהוא גוסס".
"נגיע כמה שיותר מהר", ניסתה להרגיע אותה המרכזנית. היא ניתקה. הצג חשך. היא התיישבה באנחה מלאת חשש ליד הנער, בודקת בכל רגע אם הוא נושם עדין. לאחר כמה דקות הוא הפסיק לנשום, היא נראתה לחוצה, אבל אז נזכרה שפעם חברתה הלכה לקורס החייאה, ושבוע אח"כ המשיכה להגיד לה את כל הכללים. בכל פעם היא התרתה בה שלא לעשות עיסויים ללב כשהבנאדם מדמם. היא הטתה את ראשו וניקתה את הלכלוך מפיו, מלאת גועל היא קירבה את פיה אל פיו והחלה להנשים אותו. לאחר דקה הבינה שזה לא הולך וליבו כבר הפסיק לפעום. הנער מת ובקרוב ימות גם מוחו. עכשיו היא הייתה אובדת עצות לחלוטין, היא נעמדה מביטה סביבה מחפשת מישהו מבוגר שייקח את האחריות, אבל הרחוב היה שומם. היא התיישבה, מבינה מאוחר מידי ששוב התיישבה בתוך הדם. אבל עכשיו כבר לא היה לה אכפת, היא הביטה בשמלתה הלבנה שהתלכלכה מהדם באדישות, ואז הביטה למעלה לכוכבים והחלה לבכות. היא לא ידעה למה או איך, אבל היא הרגישה קשורה אל הנער, אולי בגלל שניסתה להציל את חייו. "אלוהים בבקשה", היא התחננה בדמעות. "תן לו לחיות, בבקשה, בבקשה". היא חיבקה את ברכיה ונעה קדימה ואחורה בתוך שלולית הדם. "בבקשה", התחננה. היא הביטה בפניו של הנער בדקה נשימה ודופק מקווה לשינוי, כלום. היא הביטה בפניו, הוא מתקרב למוות מוחי, חשבה בפחד. עכשיו מלמולי תפילתה הפכו לחזקים יותר. "אלוהים בבקשה", התחננה בבכי. "אני אתן לו שנה מחיי", אמרה בתקווה פתאומית. היא שוב בדקה דופק, ושוב לא היה. "אני אתן לו שנתיים מחיי!", זעקה וקולה הדהד בין הבניינים. לפתע הרגישה חולשה נוראית ושמעה קול-אנחה שבורה. היא הביטה בפניו של הנער וראתה את פיו זז, היא הסיטה את מבטה לעבר חזהו וראתה גם אותו זז. היא נאנחה בהקלה ונראתה מאושרת, היא הביטה למעלה ושפתיה מלמלו את המילה "תודה".
"ששש..", היא לחשה ברוך. "תנוח". עיניו התגלגלו הוא איבד את הכרתו.
היא הניחה את ידה על צווארו מחפשת דופק, היא מצאה ונאחה בהקלה. היא החלה לחפש שוב את הפלאפון. בעודה מחפשת הוא צלצל, מנגן שיר מזרחי כלשהו. היא חיפשה אותו עכשיו לפי הקול והאור, היא מצאה אותו בכיס מכנסיו של הנער. על הצג היה כתוב "אמא", בעודה מתלבטת אם לענות או לא, השיר נגמר ועל הצג היה כתוב "שיחה שלא נענתה". היא נראתה לרגע אובדת עצות, אבל אז הקלידה במהירות 101, המרכזנית ענתה לה. היא סיפרה במהירות את המקרה והסתכלה על שלט הרחוב כדי לדעת את מיקומה המדויק. "תמהרו!", היא אמרה לחוצה. "לא נשאר לו הרבה זמן, אני חושבת שהוא גוסס".
"נגיע כמה שיותר מהר", ניסתה להרגיע אותה המרכזנית. היא ניתקה. הצג חשך. היא התיישבה באנחה מלאת חשש ליד הנער, בודקת בכל רגע אם הוא נושם עדין. לאחר כמה דקות הוא הפסיק לנשום, היא נראתה לחוצה, אבל אז נזכרה שפעם חברתה הלכה לקורס החייאה, ושבוע אח"כ המשיכה להגיד לה את כל הכללים. בכל פעם היא התרתה בה שלא לעשות עיסויים ללב כשהבנאדם מדמם. היא הטתה את ראשו וניקתה את הלכלוך מפיו, מלאת גועל היא קירבה את פיה אל פיו והחלה להנשים אותו. לאחר דקה הבינה שזה לא הולך וליבו כבר הפסיק לפעום. הנער מת ובקרוב ימות גם מוחו. עכשיו היא הייתה אובדת עצות לחלוטין, היא נעמדה מביטה סביבה מחפשת מישהו מבוגר שייקח את האחריות, אבל הרחוב היה שומם. היא התיישבה, מבינה מאוחר מידי ששוב התיישבה בתוך הדם. אבל עכשיו כבר לא היה לה אכפת, היא הביטה בשמלתה הלבנה שהתלכלכה מהדם באדישות, ואז הביטה למעלה לכוכבים והחלה לבכות. היא לא ידעה למה או איך, אבל היא הרגישה קשורה אל הנער, אולי בגלל שניסתה להציל את חייו. "אלוהים בבקשה", היא התחננה בדמעות. "תן לו לחיות, בבקשה, בבקשה". היא חיבקה את ברכיה ונעה קדימה ואחורה בתוך שלולית הדם. "בבקשה", התחננה. היא הביטה בפניו של הנער בדקה נשימה ודופק מקווה לשינוי, כלום. היא הביטה בפניו, הוא מתקרב למוות מוחי, חשבה בפחד. עכשיו מלמולי תפילתה הפכו לחזקים יותר. "אלוהים בבקשה", התחננה בבכי. "אני אתן לו שנה מחיי", אמרה בתקווה פתאומית. היא שוב בדקה דופק, ושוב לא היה. "אני אתן לו שנתיים מחיי!", זעקה וקולה הדהד בין הבניינים. לפתע הרגישה חולשה נוראית ושמעה קול-אנחה שבורה. היא הביטה בפניו של הנער וראתה את פיו זז, היא הסיטה את מבטה לעבר חזהו וראתה גם אותו זז. היא נאנחה בהקלה ונראתה מאושרת, היא הביטה למעלה ושפתיה מלמלו את המילה "תודה".