הרחקת החברים היהודים מארגוני הספורט הכלל־גרמניים
במאמר שמרבים לצטטו הצביע זה כבר החוקר הנודע של ההיסטוריה הגרמנית במאה התשע־עשרה תומס ניפרדיי (Thomas Nipperdey) על רישוּת גרמניה בשלהי המאה השמונה־עשרה ובראשית המאה התשע־עשרה באגודות (Vereine) ובעמותות (Assoziationen) כתופעת מפתח להבנת המודרניזציה. בדומה לכך אפשר לומר שחברותם של יהודים באגודות ובעמותות היא מדד מפתח לבחינת השתלבותם בחברה האזרחית בגרמניה בעידן האמנציפציה. ביחס לכלל האגודות הללו היה לחֲברוּת היהודית באגודות ההתעמלות ובמועדוני הספורט הגרמניים מקום מיוחד, לא רק מפאת מקומם הבולט של הספורט וההתעמלות בלאומיות הגרמנית אלא גם מפני שבשונה מהתארגנויות חברתיות ופוליטיות רופפות אגודות ספורט משקפות מעצם טבען קשר חברתי צמוד ואינטימי, קשר יומיומי הכרוך במגע גופני ישיר בין המשתתפים. הרחקתם של היהודים ממועדוני הספורט, מברֵכות השחייה וממגרשי הספורט הציבוריים בגרמניה עוד בשבועות ובחודשים הראשונים לאחר תפיסת השלטון הייתה על כן ציון דרך חשוב במאמץ של הנאצים לבידודם ולניתוקם הפיזי, תחילה מקהיליית העם (Volksgemeinschaft) הגרמנית ומאוחר יותר מהחברה האירופית בכלל. בדיעבד אפשר לראות במהלך זה כמעט "תנאי הכרחי מקדים" להשמדה במלחמת העולם השנייה: "כוונת הנאצים בהדרת היהודים ממגע 'פיזי' עם עמיתיהם הארים", כותב היסטוריון הספורט ג'ורג' אייזן (George Eisen), "הייתה תחילה לפרק את הקרבנות מאישיותם האנושית, כאשר רק מאוחר יותר הפכה רציחתם 'אקט רציונלי' של טיהור הגוף הפוליטי (כלומר, האומה) מהשרץ".
בהקשר זה יש משמעות רבה לעובדה שהתאגדויות הספורט היו בין הארגונים החברתיים הראשונים ברייך השלישי ששָׂשׂוּ ליישר קו עם האנטישמיות הגזענית. הרחקת הספורטאים היהודים הייתה כמעט ללא יוצא מהכלל יזמה עצמאית וספונטנית של ארגוני הספורט עצמם: היא התבצעה ללא כפייה חיצונית או תכתיב מלמעלה. המהלך כולו הושלם במידה רבה כבר באפריל 1933, עוד בטרם כינונה של רשות הספורט הרשמית של הרייך השלישי. לממונה על הספורט, איש הס"א הנְס פון טשאמר אונד אוסטן (Hans von Tschammer und Osten) — שנכנס לתפקידו כקומיסר הספורט של הרייך ב־28 באפריל 1933 ורק למן יולי 1933 מופיע בתוארו הרשמי כרייכסשפורטפירר (Reichssportführer, מנהיג הספורט של הרייך) — לא נותר אלא לברך על המוגמר, ואולי עוד יותר מכך, למתן את התלהבות היתר של ארגוני הספורט. כך, בשידור רדיו בראשית מאי הטעים פון טשאמר ש"מתעמלים וספורטאים יהודים אינם יכולים למלא תפקיד של מנהיג או תפקיד מכריע בגרמניה החדשה". עם זאת, בהתייחסו למשחק הגמר של אליפות הכדורגל הגרמנית בקלן (Köln) ב־16 ב־16 ביוני 1933, הזהיר מפעולות חפוזות מדי ב"שאלה הארית". בהתבטאות אחרת מיוני 1933 הסתייג הממונה החדש על הספורט במפורש מצעדיה של התאגדות המתעמלים הגרמנית ב"שאלה הארית": "עמדתי היא שבטיפול בשאלה זו חייבים להתנהל באופן דיפלומטי. אם הדבר אינו עולה בידנו, מוטב שנשתוק [...] אני מגונן על עצמי מפני אנשים בעלי מזג חם מדי. לפני אלו אני טורק את הדלת". חששו של פון טשאמר היה שצעדים "חפוזים מדי" ישחקו לידיה של תנועת החרם שהחלה להתארגן אז בארצות־הברית נגד אירוח המשחקים האולימפיים בגרמניה של היטלר.
התאגדות המתעמלים הייתה החלוץ לפני המחנה בהדרת הספורטאים היהודים. פדרציית הספורט הענקית, אחד הארגונים החברתיים הגדולים והמשפיעים במדינה כולה, מנתה ב־1933 כ־1,600,000 חברים ו־12,879 אגודות שהיו פרוסות על פני 10,753 ערים ויישובים. כבר ב־23 במרס 1933 הצהיר הוועד המנהל על נאמנות "מכל הלב" לממשלה הנאצית החדשה. במקביל החלו גם ארגונים אזוריים ומקומיים שונים — בכללם בלטה התאגדות המתעמלים של סקסוניה — לדרוש את הכנסתו של הסעיף הארי (Arierparagraph), סעיף נפוץ בתקנונים של ארגונים אנטישמיים בגרמניה ובאוסטריה שהגביל את הכניסה אליהם לבעלי דם "ארי". הוועד המנהל אימץ את הדרישה בישיבתו ב־12 באפריל. ההחלטה התפרסמה ב־19 באפריל בביטאון הארגון בהודעה רשמית שכונתה "איגרת לחג הפסחא". המנהיג החדש, אדמונד נוינדורף (Edmund Neuendorff), עמד על כך שעל ההחלטה להתבצע ללא דיחוי כך שבאירוע החגיגי של ההתעמלות הגרמנית בשטוטגרט שנועד להתקיים ביולי בנוכחות היטלר כאורח כבוד "לא יהיו בינינו מתעמלים יהודים". בהגדרת היהודי אימצה ההודעה את ניסוח החוק "בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה" מ־7 באפריל 1933, אשר התקנה הראשונה לביצועו מיום 11 באפריל הגדירה "לא־ארי" כל מי שלפחות אחד מארבעה סבותיו או סביו היה יהודי. ניסוח זה הרחיק לכת אף מעבר לחוקי הגזע של נירנברג אשר בתקנה הראשונה לחוק אזרחות הרייך מ־14 בנובמבר 1935 הגדירו יהודי את מי "שמוצאו לפחות משלושה סבים, שהם יהודים גמורים [volljüdisch] לפי גזעם [...]" או "בן תערובת [Mischling], נתין המדינה שמוצאו משני סבים יהודים גמורים" והוא עצמו "השתייך בעת הוצאת החוק לקהילה היהודית או נתקבל אליה לאחר מכן" או "היה בעת הוצאת החוק נשוי ליהודי [...]". עם זאת, בהתאמה עם החוק להחזרת הפקידות המקצועית על כנה החריגה ההודעה את מי ש"שירתו בחזית במלחמת העולם או בניהם או אבותיהם נפלו בה". ואולם בשבועות הבאים חזר בו נוינדורף מההחרגה ותבע "אריזציה מלאה" "עוד לפני חגיגת ההתעמלות בשטוטגרט".
ארגוני הספורט האחרים — ברמה הארצית או ברמה המקומית — התנהלו כל אחד על־פי יזמתו העצמאית. החלטותיו של איגוד המתאגרפים הגרמני (Verband Deutscher Faustkämpfer – VDF) מ־4 באפריל 1933 —
כלומר עוד לפני חקיקת הרייך הרשמית מ־7 באפריל בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה — בלטו בקיצוניותן. האיגוד לא הסתפק במחיקת היהודים מרשימת החברים אלא "שחרר" גם את חברי האיגוד ה"ארים" מכיבוד התחייבויותיהם בחוזי עבודה או ניהול עם יהודים, אסר עליהם להזדקק לשירותיהם של רופאים, רופאי שיניים או עורכי דין יהודים ועוד. עד קיץ 1933 נוספו לרשימת ארגוני הספורט שאימצו רשמית את הסעיף הארי גם איגוד השחייה הגרמני, איגוד החותרים, איגוד סירות הקנו, איגוד הסקי ועוד. יוצאת דופן בזהירותה הייתה התאחדות הכדורגל הגרמנית אשר פרט להודעה אחת מ־19 באפריל 1933 שאסרה על יהודים ומרקסיסטים למלא תפקידים בכירים בארגון מילאה פיה מים. זה אִפשר לכאורה לפעילים יהודים לא־בכירים להישאר בינתיים בתפקידם, אבל האגודות החברות בארגון הגג הארצי לא היו בהכרח שותפות לאיפוק היחסי של ההנהלה. כך למשל כבר ב־9 באפריל 1933 הצהירו 14 אגודות כדורגל מובילות בדרום גרמניה בהחלטה משותפת על תמיכתן בממשלה הלאומית ועל נכונותן לשתף עִמה פעולה "בייחוד בהרחקת היהודים מאגודות הספורט", ואילו מועדון הכדורגל של נירנברג שיגר ימים אחדים מאוחר יותר מכתבי פיטורין לכל חבריו היהודים.
גם התנהלותן של אגודות הספורט במרחב עתיר האוכלוסייה היהודית ברלין־ברנדנבורג הייתה עצמאית ולא מתואמת מלמעלה. מועדון הספורט ברלין־שרלוטנבורג, שעם חבריו נמנתה גם האתלטית המחוננת מרתה ג'קוב, כינס עוד ב־13 באפריל אסֵפת נציגים מיוחדת שבה הוחלט לאמץ את הסעיף הארי. ג'קוב עצמה הצליחה לעזוב את גרמניה עוד ב־1936 לדרום אפריקה ושם המשיכה בקריירה הספורטיבית שלה. מועדון הספורט הברלינאי, שעם חברותיו נמנתה לילי הֵנוך, החליט אמנם באסֵפת הנהלה מ־6 באפריל 1933 להגביל בעתיד את החברות רק למי "שמכירים בסעיף הארי ויכולים להבטיח שאינם ממוצא יהודי, אינם נשואים לבן זוג יהודי, אין להם קרובי משפחה יהודים ואין להם הורים או סבים יהודים". אך על־אף הניסוח הגורף נרתעה כנראה הנהלת המועדון מלאמץ בפומבי את הסעיף הארי לתקנונה הרשמי ועשתה כן רק בתחילת 1934. דבר זה לא מנע את המועדון מלהרחיק משורותיו את האתלטית היהודית המפורסמת כבר באוגוסט 1933. בזמן המלחמה גורשה הֵנוך לגטו ריגה עם אִמה ואחיה, ונרצחה שם בספטמבר 1942.
הטקטיקות שהפעילו האגודות הגרמניות לסילוק חבריהן היהודים היו מגֻוונות ואף מפולפלות. לעתים נמחק שמם סתם כך מרשימת החברים במועדון ללא כל הסבר, לפעמים קיבלו מכתב רשמי על סיום חברותם — ופעמים אחרות נדרשו להודיע על התפטרות מרצון כביכול. ההודעה על סיום חברותו של אלפרד פלָטוֹ שהיה בעל שלוש מדליות זהב אולימפיות ומוותיקי הפעילים בהתאגדות המתעמלים עוררה בעליל חוסר נוחות אצל רופרט נאומן (Rupert Naumann), יורשו של אדמונד נוינדורף בהנהגת ההתאגדות. נאומן, עורכה הראשי של סוכנות לידיעות ספורט, הוסיף לדרישת ההתפטרות, בניסוח מנומס ובנימה כעין מתנצלת, שמאמציו למתן את הסעיף הארי במקרה זה לא עלו יפה. פלָטוֹ, אשר הגיש מיד את התפטרותו, ענה ביבושת "על מחשבותי ותחושותי האישיות יורשה לי לא להרחיב את הדיבור". הוא מת ב־28 בדצמבר 1942 במחנה הריכוז טרזיינשטט.
בעוד הרחקתו של פלָטוֹ התרחשה הרחק מעיני הציבור והתקשורת הבין־לאומית עוררה הדרתו של הטניסאי דניאל פּרֶן מהנבחרת הגרמנית של גביע דייוויס הדים רבים. בשנה הקודמת הוביל פּרֶן את נבחרת הטניס הגרמנית לזכייה סנסציונית במשחקי גביע דייוויס בברלין (1932). הדרתו מהנבחרת הגרמנית הניעה את המתחרים האנגלים שהשתתפו בתחרות ב־1932 לפרסם מכתב מחאה בטיימס הלונדוני. מלך שוודיה, גוסטב החמישי אדולף (Gustav V Adolf), שהיה ממעריציו של פּרֶן, הזמין אותו למשחק טניס מתוקשר בברלין הנאצית זמן קצר לאחר ביקור בלשכת הקנצלר. ימים אחדים לאחר מכן עזב פּרֶן את גרמניה לצמיתות והשתקע באנגליה. עיתונות הספורט היהודית בגרמניה המשיכה לעקוב מרחוק אחרי הקריירה הספורטיבית שלו.
בעבור יהודים גרמנים רבים הייתה ההדרה ממועדון הספורט שאליו השתייכו במשך שנים רבות ההמחשה הקונקרטית הראשונה של מציאות החיים היהודיים תחת המשטר הנאצי. ברוב המקרים לא דובר באתלטים מפורסמים אלא באזרחים ובאזרחיות מהשורה אשר סילוקם מאגודת הספורט שהייתה לביתם השני ערערה את העוגנים החברתיים והפסיכולוגיים שעליהם נשען קיומם היומיומי. מקרה מזעזע במיוחד היה זה של פריץ רוזנפלדר, סוחר יהודי משטוטגרט. רוזנפלדר בן השלושים ואחת, קפטן קבוצה באגודת המתעמלים של בד קנשטט (TV Bad Cannstatt), ירה בעצמו למוות ב־6 באפריל 1933 כאשר נודע לו שהאגודה שאליה היה קשור כל כך עומדת לאמץ את הסעיף הארי. המכתב מכמיר הלב שהותיר לעמיתיו הלא־יהודים באגודה נתפרסם בעילום שם בעיתון Jüdische Rundschau מיום 25 באפריל 1933. תרשומת קצרה שראתה אור בעיתון היהודי Israelitisches Familienblatt ב־11 במאי 1933 מספקת תובנה נוספת לתחושת העלבון הצורבת של המסולקים. המחברת, מֵטה פוּס־אוֹפֶּט מברסלאו, מתארת צעידת ערבית מביתה לאגודת ההתעמלות כדי להסדיר את פרישתה הרשמית. הדרך המוכרת היטב שבה נהגה לפסוע מדי יום ביומו בקלילות ובעליצות הופכת לעינוי מתמשך והמזוודה הריקה שהיא לוקחת עִמה לצורך הפינוי מהמועדון נדמית כמשא של טונה. היא נוזפת בעצמה על שהיא חשה כה מדוכדכת על הדרתה ממועדון התעמלות בשל מוצאה הלא־ארי: הרי זה הוא עניין פעוט וזניח בהשוואה לאבדן מחייתם של כה רבים מעמיתיה היהודים. אבל היא אינה יכולה שלא לתהות: "האם זאת אחת מדקירות הסיכה הזעירות שפוצעות את הנשמה יותר ממכות האגרוף של הגורל?" פוּס־אוֹפֶּט נרצחה במאי 1942 במתקן המתת ה"חסד" (אותנסיה) בברנבורג (Bernburg) שבסקסוניה תחתית לאחר שהייתה כלואה במשך שנתיים מיוסרות במחנה הריכוז לנשים ראוונסבריק (Ravensbrück). היא הייתה אז בת חמישים ושתיים.
היערכות מחדש של ארגוני הספורט היהודיים
להשלמת "טיהורו" של הספורט הגרמני לא היה די בסילוק הספורטאים היהודים כפרטים: היה צריך גם לנתק את אגודות הספורט היהודיות מארגוני הגג ומאיגודי הספורט האזרחיים (bürgerliche Sportverbände) שבתוכם הן היו משולבות לפני 1933. לדוגמה, לאיגודים האזוריים של התאחדות הכדורגל הגרמנית היו מסונפות בעת תפיסת השלטון בידי הנאצים לא פחות מ־20 קבוצות כדורגל יהודיות. האופן המדויק שבו בוצע סילוק האגודות היהודיות איננו ברור די צורכו בגלל היעדר תיעוד, אך נראה שהמהלך כולו היה בגדר עובדה מוגמרת כבר באמצע שנת 1933. פעיל קבוצת בר כוכבא־הכוח ברלין רוברט אטלס תיאר לימים במכתב להיסטוריון הספורט הגרמני ברנט (Hajo Bernett) כיצד זימן אותם יושב ראש איגוד האתלטיקה של ברנדנבורג (VBAV) במרס 1933 וביקש מהם "לצערו הרב" להגיש את התפטרותם מהאיגוד, שאם לא כן ייאלץ לפרוש בעצמו. נציגי בר כוכבא־הכוח סירבו ולמחרת היום "נזרקנו גם אנחנו וגם הוא". קבוצת הג'וג'יטסו של RjF אולצה לפרוש מארגון הגג במאי 1933, ומועדון האִגרוף של מכבי ברלין אולץ אף הוא לפרוש בזמן כלשהו לפני נובמבר 1933. הדעת נותנת שלפחות במקרה של אגודות הספורט בעלות האוריינטציה הלאומית הציונית נחסך חלק גדול משיברון הלב האישי שהיה מנת חלקם של הספורטאים היהודים היחידים שהודחו ממועדוניהם האהובים.
אלפי הספורטאים והספורטאיות היהודים המסולקים נקלטו ברובם במרוצת החודשים הראשונים שאחרי עליית הנאצים במכבי ובשילד ששימשו מעין מאגרים לנפלטים. גורלה המדויק של התאגדות וינטוּס הניטרלית בתקופה הנאצית דורש עדיין מחקר, אבל נראה שמרבית הספורטאים הפעילים בה נקלטו אחרי אוקטובר 1933 באגודות מכבי ושילד.
שני האיגודים העיקריים של הספורט היהודי בגרמניה — שהתחרו ביניהם על המועמדים החדשים — ראו במשבר גם אתגר והזדמנות. למהפך שהתחולל באופיָם ובקצב גידולם אחרי עליית הנאצים לשלטון אין תהליך מקביל בתולדות הספורט המודרני. מכבי, אשר בשיאו בשנות ויימר מנה כ־3,000 חברים ב־17 אגודות, היה לפני 1933 "התאגדות רעיונית של אגודות שנפגשו בדרך כלל רק פעם בשנה באירועי ספורט של מכבי, בעוד שאר הפעילות הספורטיבית התבצעה במסגרתם של איגודי הספורט הגרמניים". לאחר הדחתן של אגודות הספורט היהודיות מהאיגודים האזרחיים נאלץ מכבי לארגן את התחרויות והאליפויות בעצמו. בקול קורא "לכל המתעמלים והספורטאים היהודים בגרמניה" שפרסמה נשיאות מכבי הגרמני ב־Jüdische Rundschau בראשית מאי 1933 נאמר:
הדרת המתעמלים והספורטאים היהודים מהאיגודים ומהאגודות הגרמניים מציבה לפנינו משימות חדשות. זה יותר מ־30 שנה נאבקות אגודות הגליל הגרמני של מכבי העולמי למען רעיון התחייה הגופנית של העם היהודי. [...] היום הגיעה העת לפתוח את שורותינו לפני כל המתעמלים והספורטאים שהפכו חסרי בית. חוג מכבי הגרמני קורא לכל אלה שהכירו היום ביהדותם להצטרף לאגודות מכבי ובר כוכבא בגרמניה ולהיאבק ביחד עִמנו למען עתיד יהודי יפה ומבטיח יותר [ההדגשות במקור].
גידול חד חל הן במספר החברים והן בהיקף הפעילות. ב־1933 גדל מכבי ל־8,000 חברים ב־25 אגודות, ב־1934 זינק המספר ל־14,000 חברים ב־55 אגודות וב־1935 ל־21,500 חברים ב־136 אגודות.
גם בארגון הספורט הלא־ציוני התחוללו תמורות מהפכניות. עד 1933 הקיף ארגון הספורט של ברית חיילי החזית היהודים רק אגודות אחדות שפעלו במנותק זו מזו. מדיניותה של הנהלת RjF בתקופת ויימר הייתה לא להקים אגודות ספורט במקומות שבהם הייתה לתושבים היהודים אפשרות לפעילות ספורטיבית חלופית — לרבות פעילות באגודות מכבי. ואולם במאי 1933 החליטה ההנהלה לאחד את האגודות האלה ולהכריז רשמית על הקמת איגוד ספורט (Sportbund) [ארצי] שילד. ההנהלה חיזקה את ידי הפעילים בשטח לנהל הסברה מתאימה לגיוס כל הספורטאים היהודים החולקים את השקפת העולם הפטריוטית הגרמנית.
עד סוף 1933 טיפס מספר החברים בשילד ל־7,000, ב־90 אגודות. ב־1934 הוא מנה כבר 17,000 חברים ב־156 אגודות, ב־1935 הוא כלל 20,000 חברים ב־197 אגודות ובשיאו, באמצע שנת 1936, היו בו 21,000 חברים ב־216 אגודות. אפשר להעריך שבשנת 1936 היו במכבי ובשילד ביחד 42,500 ספורטאים יהודים פעילים — יותר מעשירית האוכלוסייה היהודית בגרמניה (כ־409,000 נפש). על־פי אומדן בן הזמן שיעור הספורטאים הפעילים היה אף גבוה יותר: 45,000 איש, דהיינו 12 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. זהו שיעור השתתפות מרשים ביותר, בפרט אם מביאים בחשבון שהאוכלוסייה התאפיינה עוד לפני 1933 בקשישות יתר ושאחוז הצעירים שבה פחת והלך בהתמדה בשל ההגירה המואצת.
בפועל נראה שבחירת הספורטאים היהודים במכבי או בשילד לא הודרכה על־ידי הזדהות רעיונית אלא התבססה על שיקולים פרגמטיים כמו הזמינות המקומית של האגודה, המוניטין שלה, איכות מתקני הספורט, צוות המאמנים וכיוצא בזה. באגודות מכבי רבות היה אפשר למצוא ספורטאים בעלי השקפת עולם לא־ציונית, ובאגודות הספורט של RjF היו ספורטאים ציונים בהכרתם. כאמור, אגודות הספורט ה"ניטרליות" מבחינת השקפת עולמן שהשתייכו להתאגדות וינטוּס בדרום גרמניה ובמערבה התפרקו אחרי 1933 וחבריהן הצטרפו למכבי או לשילד לפי הנסיבות. ארגון הגג — הוועד הארצי של איגודי הספורט היהודיים (Reichsausschuß jüdischer Sportverbände) — נוסד במשותף ב־1934 בידי מכבי ו־RjF כדי להבטיח את שיתוף הפעולה שלהן מול רשויות הספורט הנאציות.
קיומם העצמאי של ארגוני ספורט יהודיים בגרמניה הנאצית עמד בניגוד בולט לפירוקה הכפוי של תשתית הספורט העצמאית של ארגוני הספורט הסוציאליסטיים והקומוניסטיים בחודשים הראשונים אחרי תפיסת השלטון. גם איגודי הספורט הפרוטסטנטיים והקתוליים פורקו בקיץ 1935 ומוזגו בתנועה הנאצית. מנקודת הראות של המשטר לא היו היהודים, מעצם ייחודם הגזעי הבלתי ניתן לשינוי, מטרה למדיניות ה"האחדה" (Gleichschaltung) של הנאצים, כלומר להתאמה הטוטליטרית שהפעילו כלפי האוכלוסייה ה"ארית". זאת ועוד, מסע התעמולה שהתנהל בעולם הדמוקרטי כנגד עריכת האולימפיאדה בגרמניה חייב את רשויות הספורט הגרמניות — ולו למראית עין ולזמן מוגבל — שלא לצמצם את פעילות הספורט היהודית (על אולימפיאדת מינכן 1936 והיהודים ראו להלן). ואכן ב־1 ביולי 1933 הצהיר הרייכסשפורטפירר שאיגוד הספורט של RjF רשאי בינתיים להמשיך בפעילותו הספורטיבית, וב־17 בנובמבר 1933 נכלל בהיתר גם ארגון מכבי הגרמני.
מדורי הספורט ומוספי הספורט
של העיתונות היהודית הגרמנית
פריחתה של העיתונות היהודית הגרמנית לאחר 1933 הייתה היבט אחר של האוטונומיה התרבותית והארגונית שממנה נהנו היהודים בשנות הרדיפה הראשונות ברייך הנאצי. אף שהעיתונים היהודיים פעלו תחת עינו הפקוחה של הצנזור הנאצי ועורכיהם סבלו תכופות מאיומים, מאיסורי פרסום ואף ממאסרים, הותר להם ככלל לעסוק בחופשיות יחסית בכל מה שנתפס כבעל עניין לגיטימי למיעוט היהודי הנרדף. "התופעה הראויה לציון", כותב ההיסטוריון של העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית הרברט פרידן, "אינה נעוצה רק בעצם הופעתם של העיתונים היהודיים בשנים הללו, אלא בכך שהם היו החוליה היחידה בעיתונות הגרמנית שלא יכלה להיות נציונל־סוציאליסטית". מכך נבע גם שהעיתונים היהודיים נהנו מחירויות מסוימות שנשללו מהעיתונות הגרמנית. הם יכלו להישאר נאמנים לתפיסת עולם ליברלית והומניסטית בעת שהעיתונות הלא־יהודית כולה נתבעה ליישר קו עם האתוס השליט ולא לייצג תכנים והשקפת עולם שנגדו את האידאולוגיה הנאצית.
בעבור הקורא היהודי אשר קשריו לחברה הגרמנית הסובבת נותקו בברוטליות בעקבות עליית הנאצים לשלטון היו העיתונים היהודיים צינור מידע חיוני לעניינים הפוליטיים, הכלכליים, התרבותיים והדתיים שעמדו ברום עולמו. לא היה כמעט עיתון יהודי שלא חווה גידול ניכר בתפוצה לאחר אפריל 1933. ארבעת העיתונים הכלליים הגדולים היו Jüdische Rundschau, ביטאונה של התנועה הציונית בגרמניה (נוסד 1896); Israelitisches Familienblatt, העיתון היהודי היחיד בבעלות פרטית (נוסד 1899); C.V.-Zeitung, ביטאונה של האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני האמונה היהודית (נוסד ב־1922 כהמשכו של ירחון האגודה שנוסד ב־1895); ו־Der Schild, הביטאון של ברית חיילי החזית היהודים (נוסד ב־1922). לארבעת העיתונים הללו יחד הייתה ב־1934 תפוצה כוללת של 143,800 עותקים, ב־1935 של 130,000 עותקים וב־1936 של 123,000 עותקים. על אלו יש להוסיף גם עיתונים קהילתיים שהגדול שבהם היה ה־Gemeindeblatt ("עלון הקהילה") של קהילת ברלין, עיתונים בעלי גוון דתי ואידאולוגי כגון Der Israelit האורתודוקסי או ביטאונה של היהדות הליברלית Jüdisch-liberale Zeitung (לימים(Jüdische Allgemeine Zeitung וכן כתבי עת מדעיים ומקצועיים שפנו לקהל קוראים ספציפי ומצומצם יותר. ככלל אפשר להניח שלפחות אחד מבין העיתונים הללו הגיע לביתה של כל משפחה יהודית.
העיתונים היהודיים לא הגדילו רק את תפוצתם אלא גם התרחבו מאוד בהיקפם ובקשת הנושאים שכיסו. אחד הנושאים המסוקרים יותר לאחר 1933 היה הספורט היהודי. בעבר זכו אירועי ספורט יהודיים לסיקור שולי בלבד בעיתונות היהודית הכללית. Israelitisches Familienblatt, העיתון היהודי הנפוץ ביותר, הקדיש לסיקור הספורט טור צדדי ונידח בדפים האחרונים של העיתון. שמו של המדור, "פינת הספורט", מעיד יותר מכּל על החשיבות המשנית שיוחסה לו בהקשר היהודי. הסיבה לסיקור הדל של הספורט ברורה: רק מיעוט מקרב הספורטאים היהודים פעלו במסגרות יהודיות, שבהן התמקדה העיתונות היהודית. העיתונים היהודיים חרגו מנוהג זה רק באירועי ספורט יוצאי דופן שהייתה להם השלכה אפשרית על חיי היהודים בגרמניה. כך, לקראת משחק הגמר של גביע דייוויס שבו ייצג את נבחרת הטניס הגרמנית האלוף היהודי דניאל פּרֶן הובע בעיתונות היהודית חשש שתבוסה של פּרֶן עלולה לגרור גל של אנטישמיות.
ואולם באוקטובר 1933 היה Israelitisches Familienblatt הראשון לפרסם מוסף ספורט קבוע בשם "הספורט היהודי" (Der jüdische Sport). ההוצאה לאור והמערכת הסבירו בהודעה מיוחדת:
הדרתם של היהודים הגרמנים מאיגודי ההתעמלות והספורט הגרמניים הכלליים לא המעיטה כהוא זה מהחשיבות הגדלה והולכת של הספורט ותרבות הגוף אצלנו היהודים. אדרבה: עשרות אלפי מתעמלים וספורטאים יהודים בגרמניה הצטרפו לאגודות היהודיות למען הכשרתם הגופנית. באגודות הללו ניכרים חדוות עבודה ודחף לעשייה בעצמה כזו שלא היה אפשר להבחין בה בעבר אלא לעתים נדירות.
עוד התגאה העיתון בהיותו "העיתון הגרמני היהודי הראשון המגיש לקוראיו מדי שבוע בשבוע סקירה רציפה ומאוירת של תנועת ההתעמלות והספורט היהודית בגרמניה בכללותה וכן של ההתרחשויות החשובות ביותר בתחום זה בחוץ לארץ". המודעה הדגישה גם שהעיתון הוא היחיד המחויב לסיקור בלתי מפלגתי ואוהד של כלל פעילות הספורט היהודי בגרמניה. ואכן, כבר באותו גיליון היה אפשר להיווכח שעמוד הספורט כולל שני מאמרי רקע בעלי תבנית דומה, על "הגליל הגרמני באיגוד מכבי העולמי" ועל "פעילות ספורט בברית חיילי החזית היהודים".
זאת הייתה רק הסנונית הראשונה. C.V.-Zeitung, ביטאונה של האגודה המרכזית, החל כמעט באותה עת לסקר אירועי ספורט יהודיים בטור מיוחד שנקרא תחילה "מעולם הספורט" (Aus der Sportwelt), אחרי כן "ספורט השבוע" (Sport der Woche) ומסוף אוקטובר 1935, על עמוד שלם, "דף הספורט של C.V.-Zeitung"
(Sportblatt der C.V.-Zeitung). מדור הספורט של C.V.-Zeitung נהג לדווח בשנים המוקדמות בעדיפות ראשונה על הפעילות הספורטיבית של RjF וייחד רק מקום משני לאירועים הקשורים לתנועת מכבי. גם Jüdische Rundschau בתורו התחיל לפרסם מדצמבר 1933 טור מיוחד בשם "סקירת ספורט" (Sport-Rundschau). בהתאמה לאידאולוגיה הציונית שלו לא הגביל עצמו מדור הספורט של העיתון לזירה הגרמנית והקצה מקום נרחב לסיקור אירועי ספורט בתנועת מכבי העולמית בכלל ובארץ־ישראל המנדטורית בפרט. העיתון הליברלי Jüdische Allgemeine Zeitung כלל מ־1934 מוסף ספורט קבוע בשם Sport der ‘Jüdischen Allgemeinen’ אשר הקצה מקום שווה לאירועי מכבי ו־RjF.
ביטאוני הספורט המיוחדים של מכבי ושל שילד היו עניין בפני עצמו. באירופה ובצפון אמריקה החלו להופיע עיתוני ספורט מיוחדים בשלהי המאה התשע־עשרה כחלק מתהליך המודרניזציה והתפתחותה של תרבות פנאי. הופעתו המאוחרת קמעה של עיתון שכזה בקרב יהודי גרמניה הייתה כרוכה מלכתחילה בצורך אידאולוגי ופוליטי: Jüdische Turnzeitung, שהופיע לראשונה ב־1900, הגדיר עצמו "הביטאון הרשמי של תנועת המתעמלים בר כוכבא". כאמור, לאחר מלחמת העולם הראשונה התגלגל עיתון ההתעמלות היהודי מראשית המאה למגזין ספורט שנקרא Der Makkabi: Organ des deutschen Kreises im Makkabi Weltverband. המגזין התייחד בכתבות מאוירות על אירועי ספורט יהודיים בגרמניה ובארץ־ישראל המנדטורית. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לסיקור המשלחת הגרמנית למשחקי המכביה השנייה שהתקיימה בתל אביב בימים 2-10 באפריל 1935. מעט מאוחר יותר, בגיליון שראה אור ב־31 ביולי 1935, חגג המגזין בכותרת ענק בעמוד השער את "ניצחוננו על RjF" בתחרות ספורט ארצית בין שני ארגוני הספורט היהודיים בגרמניה. למותר לציין שהביטאון לא חגג רק ניצחון ספורטיבי אלא ביקש להעביר לקוראיו גם את התחושה של ניצחון היסטורי של הציונות על ההתבוללות.
היריב האידאולוגי והספורטיבי Der Schild, ביטאונו של RjF שהיה בעל מגמה פטריוטית גרמנית, צירף מאוגוסט 1933 מוסף מיוחד שנקרא במקורו "הכוח [Die Kraft]: עלון להסבה מקצועית, התיישבות, שירות עבודה, הכשרת צעירים וספורט", אבל הקדיש עצמו ממרס 1934 לענייני ספורט בלבד. ביוני 1934 שינה את שמו רשמית ל"הכוח: עלון לספורט והכשרת צעירים. ביטאון איגוד הספורט של RjF". ככל שהמציאות בגרמניה הנאצית הלכה וטפחה על פניהם של מנהיגי RjF ושמטה את הקרקע מתחת לאמונתם בשוויון זכויות יהודי בגרמניה כך הלך ונמנע מוסף הספורט של Der Schild מפולמוס רעיוני עם המחנה הציוני והתמקד בדיווחים ספורטיביים לשמם. עם החרפת המצב והתגברות ההגירה נָטוּ הכותרות להבליט יותר ויותר את ההישג הנעוץ בעצם הישרדותו של ספורט יהודי תחרותי בגרמניה. "שוב הצלחנו להתגבר על הקיפאון בהישגים", מבשרת הכותרת של הגיליון האחרון מ־4 בנובמבר 1938, פחות משבוע לפני "ליל הבדולח" — ליל הפרעות שבין 9 ל־10 בנובמבר. גם העיתונים הקהילתיים התחילו לצרף לגיליונותיהם מדורי ספורט קבועים. החשוב שבהם, ביטאון קהילת ברלין Gemeindeblatt der Jüdischen Gemeinde zu Berlin אשר ב־1935 יצא במהדורה של 52,000 עותקים, כלל ממאי 1934 מוסף קבוע שנקרא "ספורט השבוע" (Sport der Woche) והקצה משקל שווה לדיווחים על אירועי הספורט של מכבי ושל RjF. הפורמט הרחב של העלון התאים במיוחד להדפסה של צילומי מונטז' גדולים של אירועי ספורט, צילומים שהיו ייחודיים לו.
מחקר חדש (2012) על הספורט היהודי בגרמניה הנאצית לפני המלחמה המתמקד בקהילות בצפון־מערב גרמניה אומד את המספר הכולל של ידיעות ספורט שהופיעו בעיתונות היהודית בכ־20,000 (!). מרביתן הופיעו בשנים 1935-1936. אף־על־פי־כן היה חֶסֶר משמעותי בדיווח העיתונאי על פעילות אגודות הספורט בקהילות הבינוניות והקטנות שמחוץ לערים הגדולות, פעילות אשר הייתה נדבך חשוב בחיי היומיום היהודיים בשנים הראשונות. בתחום מדינת סקסוניה תחתית דהיום, למשל, ניהלו גם קהילות זעירות שמנו עשרות חברים בלבד כגון בנטהיים (Bentheim) או פירסטנאו (Fürstenau) פעילות ספורט ערה שלא קיבלה הד הולם בעיתונות הספורט היהודית. יתר על כן, אחרי קיץ 1936 התמקדו מרבית מדורי הספורט של העיתונים היהודיים הגרמניים בסיקור הפעילות הספורטיבית בזירה הברלינאית. התמקדות זו לא נבעה רק ממיקומן של מערכות העיתונים וההוצאות לאור — גם Israelitisches Familienblatt עבר במאי 1935 מהמבורג לברלין — אלא ביטאה גם את המרכזיוּת הגדלה והולכת של ברלין בחיי הספורט היהודי בגרמניה הנאצית הן כזירה עיקרית של תחרויות ספורט ארציות ובין־לאומיות והן כנקודת כובד דמוגרפית של האוכלוסייה היהודית הנותרת. מלבד פרנקפורט ע"נ מיין, שבה ניכרה פעילות ערה במיוחד של סניף שילד, גם בקהילות גדולות כמו ברסלאו והמבורג לא היו מתקנים ומסלולי ריצה מקצועיים.
"האנאלפבית של העתיד", מצטט ולטר בנימין — מבלי לנקוב בשמו —
את אמן הבאוהאוס והתאורטיקן לאסלו מוֹהוֹלי־נאג'י (László Moholy-Nagy) בהיסטוריה קטנה של הצילום (1931), אינו "זה שאיננו יודע לכתוב, אלא זה שהוא בור בצילום". אחד החידושים החשובים שאליהם נחשפו קוראי כתבות הספורט בעיתונות היהודית בשנים הללו היה שילובם של צילומי ספורט עדכניים בידיעות הספורט. צילומי ספורט נכללו זה זמן רב בעיתוני הספורט המיוחדים שהתחילו להופיע באירופה ובצפון אמריקה בשלהי המאה התשע־עשרה. אבל אלו היו לרוב לא יותר מתצלומים של ספורטאים מפורסמים בתנוחות מבוימות. כדי שיהיה אפשר ללכוד את פעילות הספורט בזמן אמת נדרשה פריצת דרך טכנולוגית. פריצה זו הגיעה רק בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים עם השגת מהירויות תריס של עד אלפית השנייה. בגרמניה היה זה בעיקר פיתוח מצלמות הלייקה (Leica), הארמנוקס (Ermanox) והרוליפלקס (Rolleiflex) כפולת העדשות שאִפשרו לצלמי הספורט ללכוד את הפעילות בזמן אמת בתנאי שדה. במקביל גדלה מאוד בתקופת ויימר הפופולריות של המגזינים המאוירים, ובכללם למשל Sport im Bild, שהוקדשו לסיקור הספורט.
נראה שאת חלק הארי של צילומי הספורט שהופיעו בעיתונות היהודית עד נובמבר 1938 סיפקו שלושה צלמים בלבד: מרטין דזובס (Martin Dzubas, 1941-1900), הרברט זוננפלד (1906-1972) ואברהם פיסרק (Abraham Pisarek, 1901-1983). אף שמלכת הספורט — האתלטיקה הקלה — זכתה לרוב תשומת הלב של שלושת צלמי הספורט היהודי הם צילמו מגוון רחב של פעילויות אחרות: כדורגל, כדוריד, התעמלות, התעמלות אמנותית, שחייה, חתירה, סיף, אִגרוף, הרמת משקולות, רכיבת סוסים ועוד. מעט מזעיר של המגוון הגדול הזה משתקף בתצלומים האיכותיים הכלולים בספרון Das jüdische Sportbuch ("ספר הספורט היהודי") שיצא לאור בברלין ב־1937 במאמץ משותף של מכבי ושילד. בולטת לעין החשיבות שייחדו שני הארגונים לייצוג חזותי של ספורט נשי. חביבת שילד הייתה קופצת הגובה גרטל ברגמן ממועדון הספורט של האגודה בשטוטגרט שנחשבה במשך זמן מה מועמדת לנבחרת הגרמנית באולימפיאדה של 1936 (על כך להלן). בצילום ספורט אחר של שילד, שכנראה לא הגיע לעיתונות, אפשר לראות אישה מתאמנת בג'ודו — דבר נדיר באותה תקופה. מכבי לעומת זאת התגאה בדיוקנה של זלמה שולמן, האלופה במוקדמות המכביה בהדיפת כדור ברזל.
פוטומונטז' מרשים של תחרות ספורט של בתי הספר היהודיים — שעליו חתומים במשותף הצלמים זוננפלד, פיסרק ודזובס — הופיע במדור הספורט של Jüdisches Gemeindeblatt für Berlin (שמו החדש של ביטאון הקהילה הברלינאית) ב־5 בספטמבר 1937. מה שמושך את העין בתמונה הוא האופי הממושטר — כמעט צבאי — של אירוע הספורט ההמוני: שורות־שורות של תלמידים ותלמידות צועדים בסך, כאשר הדגלונים והנסים מונפים אל על. בפינה הימנית העליונה מוצג תצלום תקריב של אדם מבוגר בחליפה מחויטת ועניבת פרפר — כנראה יושב ראש הקהילה היינריך שטאל — המצוטט כאומר: "אנחנו מציגים בתמונות את יום הספורט של בתי הספר היהודיים שלנו". מתחתיו אפשר להבחין בארבעה צלמים המנציחים בדבקות את האירוע. על־אף הדמיון השטחי לצילומים של תחרויות ספורט של ההיטלריוגנד (Hitlerjugend, נוער היטלר) הגרמני בולט גם ההבדל המהותי בגישת הצלמים. בצילומי הספורט היהודיים אין מגמה לערוך אסתטיזציה של הגוף האנושי ושל דמויות המנצחים —
מגמה האופיינית לנֵאו־קלסיציזם הפשיסטי של לני ריפנשטאל ושל צלמים אחרים בני התקופה.
כמעט שנה מאוחר יותר הופיע באותו עיתון פוטומונטז' אחר, פרי עבודתו של אברהם פיסרק, שנקרא: "הנוער היהודי עוסק בספורט". אפשר להבחין כאן בקופצת לגובה, בשחקן טניס, בזורק חנית שרירי, בתחרות אִגרוף ובצופות נלהבות. זוהי עדות מרשימה לחיוניותו של הספורט היהודי בגרמניה הנאצית זמן קצר לפני חיסולו עם פרעות ליל הבדולח בנובמבר 1938.