“הרומנים של דיינה ג'פריס מבוססים על דרום מזרח אסיה. גם הרומן הנוכחי עוסק בציילון – סרי לנקה של היום.
סיימתי לקרוא את הרומן בצירוף מקרים הזוי, כאשר במרשתת נכתב שסרי-לנקה התעוררה לבוקר של טרור נתעב שבוצע בחג הפסחא. מעל 300 בני-אדם נרצחו ומאות נפצעו, בסדרה של שמונה מוקדי טרור בהם כנסיות ובתי מלון יוקרתיים.
התמונה המזעזעת והמטלטלת הזו רחוקה מהיופי הקסום שדיינה ג'פריס מתארת ברומן הנוכחי.
ציילון של 1935 הוא אי אקזוטי, טובל בנוף ירוק של שדות תה מרהיבים ומטעים. ניחוח הקינמון והמליחות של האוקיאנוס נישאים באוויר. המוזיקה מורכבת מקולות של ינשופים שמנערים את נוצותיהם, מזיזים את ענפי העצים וביניהם מתעופפים פרפרים ושפריות.
האי משלב בתוכו טבע אצילי, ג'ונגלים, יערות ומערביות מתורבתת עתירת ממון. השילוב בין מזרח למערב, ניכר ברומן "סודה של אלמנת הספירים". אם כי אני לא בטוחה שהשם שנבחר לספר קולע... ספירים יש כאן מעט אבל סודות יש הרבה...
לואיזה ריב היא בתו של יונתן – סוחר אבני חן בריטי מומלח. היא נשואה לאליוט – בנם של איירין והרולד.
הזוגיות בין לואיזה ואליוט כמעט מושלמת ובכל זאת משהו חסר-ילד!
לואיזה חווה במהלך נישואיהם מספר הפלות ולידה שקטה. למרות שהיא נזקקה לכתף מאליוט הוא בוחר להיעלם להרפתקאותיו בתירוצים שונים, ואת רוב זמנו אליוט מעביר במטע הקינמון. באחד הימים שאליוט נעלם קרה הנורא מכול... אליוט נהרג בתאונה קטלנית.
מותו הפתאומי הכניס את לואיזה לסיטואציה של אלמנה פלוס שלושה כלבים: טומי, באונסר וזייפ שהתחרו על תשומת ליבה.
מעבר לסיטואציה החדשה לואיזה נאלצה להתמודד עם חמותה – איירין השתלטנית, מרגו-אחותו של אליוט שחזרה לציילון לאחר משבר, ואנשים שהיו בקשר עם אליוט.
אט אט לואיזה חושפת את אבק הסודות שאליוט הסתיר ממנה. הסודות מתדפקים על דלתה כחדשות לבקרים והאיומים לא מאחרים לבוא. בכל חדשה היא מופתעת מחדש, ולא בטוחה שהכירה באמת את האדם שאתו חילקה את חייה בשנים האחרונות.
את הכתף להישען עליה מגיש לה ליאו, שבניגוד לאליוט הוא איש המרחב והטבע. השוני בין שניהם סיקרן את לואיזה וגורם לה להחסיר פעימה בכל מפגש עם ליאו, עד וכאשר היא אינה פוסלת התקרבות ממשית אליו.
כוחו של הספר הוא בסודות שאליוט הסתיר והתמודדותה של לואיזה עם אותן תגליות מסעירות.
אהבתי את יונתן אביה של לואיזה ואת ליאו שאישיותו המיוחדת, נועם הליכותיו ורגישותו הקסימה גם אותי.
הכתיבה של דיינה ג'פריס קלילה, זורמת ותיאורי הנוף והטבע של ציילון מקסימים. הדמויות המשניות מסקרנות למרות שלטעמי הכתיבה עליהן שטחית.
דיינה ג'פריס ניסתה להכניס מעט "מתח" לתוך העלילה. לדעתי הקטעים שהיו אמורים לתזז את הקורא, פחות טובים ולי הם הזכירו את הסרטים האמריקאים שהסוף בהם צפוי ובלתי נמנע.
אני מודה שנתקלתי במהלך הקריאה בקטעים שהעלילה לא ממריאה וחגה כדבורה מסביב לפרח, למרות זאת, הסתקרנתי על וכיצד לואיזה תתמודד כאלמנה עם הכאב והסודות שאליוט הסתיר.
דיינה ג'פריס גם כאן עוסקת באובדן ובנשים, וללא ספק אובדן בנה בגיל 14 משפיע עליה, ולכן ניכרה שהטרגדיה האישית הזו הופכת את כתיבתה לרגישה, ומזוהה עם הדמות הראשית.
לדעתי, מי שאהב את ספריה הקודמים יאהב גם את הספר הנוכחי.
בשורה התחתונה: "האמנו לדברים שרצינו להאמין להם..." (עמוד 150)
קריאה נעימה.
לי יניני
ידיעות ספרים, פרוזה תרגום, תרגום: יסמין קליין, 368 עמודים, 2019”
