פרק 1
אפריל 2002
הייתי תקלה. פנצ'ר. טעות. איך שלא תקראו לזה. פנצ'ר בלתי רצוי בגלגל מרכבת חייהם של הוריי, שסוסיה רצו בכיוונים מנוגדים עוד טרם היוולדי.
כשעמדתי מול המראה בשירותים של בית החולים, באותו יום אפריל אביבי של שנת 2002, הפנצ'ר הזה הדהד באוזניי. נוצרתי בטעות, אני עומדת למות בגלל טעות – הפעם: טעות שלי.
הבטתי בדמותי שבמראה. הדמות שהביטה בי בחזרה הייתה של אישה צעירה, מעט חיוורת, שערה בהיר וארוך, עיניה הכחולות מתרוצצות בחוריהן. דמות שונה בתכלית השינוי מזו שהייתה מחזירה לי מבט מעיניים נוצצות וסקרניות, עם סומק עדין בלחיים וקו דק אדמדם של שפתיים המעטר את הפה, שמוכן בתוך רגע לבלוע את כל העולם על קרביו.
תמיד אמרו לי שהייתי נערה יפה. באותו בוקר, כשעמדתי מול המראה בשירותי בית החולים, לא ידעתי עוד כמה בקרים אעמוד מול בבואתי, אסנן קללות ואשנא את עצמי ואת היופי הזה שלי, כאילו היה הגורם הבלעדי למותי הקרב. עדיין לא ידעתי שביום הזה חיי עומדים להתהפך מן הקצה אל הקצה ושכל רצונותיי ותוכניותיי יתאיידו כמו מֵי טל עם עלות השחר. בדיוק כפי שלא ידעתי שפגישה אקראית, כמה חודשים קודם לכן, עם אדם שהפך כמעט לכל עולמי, תוביל אותי לדרך הייסורים שתיפתח בפניי היום ואל כתיבת שורות אלו.
עיניי מלאו דמעות. מלמלתי לעצמי איזו מנטרה, שאני חזקה ולעולם לא בוכה. לוּ ידעתי כמה אתאמץ לבכות בשנים שיבואו ולא אצליח להזיל אף לא דמעה אחת – אולי הייתי בוכה אז נהר שלם.
באותם ימים האמנתי שזוהי אצבע אלוהים. כיוון שכך, ביליתי את הבוקר בקריאה אינטנסיבית של ״תיקון הכללי״ ועוד כל מיני פרקים מתהילים. התמקדתי בעיקר בקריאת פרק כ', כיוון שנהוג לקרוא פרק אחד מעל גילו של האדם כסגולה לרפואתו השלמה. כאילו כדי לוודא שיחיה עוד שנה. עדיין לא ידעתי כמה תתערער האמונה שלי ביושב במרומים, שהרי אם הוא באמת יושב שם – כיצד אִפשר לדבר כזה לקרות לי?
גיל תשע-עשרה אינו גיל שבו חושבים על העתיד. זהו גיל שבו רוצים לקפוץ באנג'י מכל הר או מגדל גבוה, לנסוע על אופנוע במהירות גבוהה מהמותר, לחבק מאחור זר מסתורי ונאה, כשהשיער מתבדר ברוח. גיל תשע-עשרה הוא גיל שבו עדיין לא עושים בחירות שמנתבות את החיים למסלול זה או אחר.
עדיין לא בחרתי איזה מקצוע ללמוד, איפה לגור או עם מי להתחתן. העולם נפרש בפניי כמו כביש בינעירוני ענק ופתוח שמוביל אל מאחורי האופק. אופק הצבוע בגוונים עזים של חיים המבעבעים בעליצות ושל חלומות שטרם הפכו למציאות. עמדתי שם, נטועה במקומי, בזמן שנשים חלפו על פניי, נכנסות ויוצאות מתאי שירותים, זורקות מבט במראה, שוטפות ומייבשות ידיים.
לכי, מירי, אמרתי לעצמי. יכול להיות שאין לך סיבה לדאגה. יכול להיות שהכול יתברר כתקין ותוכלי סוף-סוף להניח את הפרשה המזעזעת הזאת עם מייק מאחורייך. יכול להיות שעוד היום תנשמי לרווחה ותדלגי הביתה עם חדשות טובות.
תמיד סמכתי על האינסטינקטים שלי. עד יום קודם לכן, בצהריים, הרגע שבו קיבלתי טלפון מטריד מרופאת המשפחה שלי, הייתה לי תחושה טובה. שם, במעמקי הבטן, במקום שבו נמצא המצפן הפנימי שלי, ידעתי שהכול בסדר ושאין דבר שעליי לדאוג בגללו. מחשבה קצת משונה, בהתחשב בעובדה שנתתי דם לצורך ביצוע בדיקת איידס, אבל באמת שהייתי משוכנעת שהכול בסדר. הבדיקה הייתה רק כדי לסמן "וי" על כך שאני בריאה, שהכול תקין, ושהרומן הזה, מערכת היחסים המעוותת עם הגבר הזה, שהשאירה אותי שבורה ומדממת על הרצפה ועם חור ענק שנפער במקום שבו היה לי פעם לב, נשאר מאחוריי. רציתי לדעת שמערכת היחסים הזאת, שאיימה לא פעם לבלוע אותי כמו מפלצת רבת-ראשים, עם גבר שניסה (ובמידה מסוימת גם הצליח) לנתק אותי מסביבתי, מכל מעגלי התמיכה שלי, ממשפחתי, מחברותיי, מעבודתי ואפילו מהמדינה שלי, על מנת שתהיה לו הבעלות הבלעדית עליי, נקברת עתה בעברי, שלעולם לא אזכור אותה ושאוכל להמשיך הלאה בחיי למקום טוב יותר.
כשרופאת המשפחה שלי התקשרה, היא הודיעה לי שעליי לגשת בדחיפות למחלקה לאימונולוגיה קלינית באיכילוב, כיוון ש"יש משהו בבדיקות שלך". באותה דגימת דם נכללו בדיקות נוספות פרט לבדיקת האיידס, ולא ידעתי לאיזו מהן לייחס את הטלפון הבהול שלה. ומה זה "אימונולוגיה" לעזאזל? הרי immune באנגלית זה משהו שקשור למערכת החיסונית. האם איידס זה כשל של המערכת החיסונית? ניסיתי לאמץ את זיכרוני.
כך או כך, הודעתי בעבודה שאני חולה ולמחרת התייצבתי במחלקה לאימונולוגיה קלינית באיכילוב. כשנכנסתי, קיבלו את פניי מזכירות חמורות סבר מאחורי קיר זכוכית שנדמה כמין אקווריום, עם חלון קטן בתחתית. הזכוכית חסמה כל קול ויכולתי רק לראות אותן מזיזות את השפתיים כששוחחו זו עם זו.
ניגשתי לאקווריום והסברתי שהתקשרו אליי ואמרו לי להגיע, כיוון שמשהו לא בסדר עם בדיקות הדם שלי. שפתיה של המזכירה נעו; היא דיברה אליי, אך לא יכולתי לשמוע דבר מבעד לזכוכית העבה. כמהתי לרגע של חום אנושי, לחיוך, למילים מרגיעות, לכך שמישהו יסביר לי מה קורה איתי, אך כל מה שראיתי מולי היה קיר זכוכית ומאחוריו זוג עיניים אדישות של אישה שבסך הכול התייצבה לעוד יום עבודה אפור.
"תמתיני," היא החוותה בידה אל מאחוריי.
הסתובבתי והסתכלתי סביב. המחלקה הייתה בנויה כשרוול ארוך – מסדרון שהתחיל בכניסה אליה, בדלת שדרכה עברתי לפני דקות אחדות. את סוף המסדרון, בצד השני, לא הצלחתי לראות. תהיתי אם סופו של המסדרון הוא קשת עליזה בענן או תהום של התשובה החיובית לבדיקת האיידס.
במקום שבו עמדתי המסדרון היה מעט רחב יותר, על מנת להכיל את המזכירות והכיסאות לקבלת הקהל. על אחד הכיסאות ישב בחור כבן עשרים ושתיים, לבוש על פי צו האופנה ומטופח בתסרוקת קוצים מושקעת. לידו ישבה בחורה שגם היא נראתה בשנות העשרים לחייה. היא זזה ללא הרף בכיסאה ונראתה במצוקה ממשית כשמדי כמה שניות ניגשה למזכירות לשאול אם "הדוקטור כבר הגיע".
הרצון לסייע לה שטף אותי כמו גל. ייתכן שרציתי לברוח מהמצוקה שלי, ופשוט לעזור. לפחות אם אמות בקרוב אזכר כמישהי שעשתה משהו בשביל מישהו, ואולי אלוהים יראה את המעשה הפשוט והקטן הזה ויזקוף זאת לטובתי.
שאלתי אותה מה קרה לה. היא לא היססה לרגע ומייד שיתפה אותי בכל הסיפור. היא סיפרה לי איך ידיד שלה אנס אותה ואיך היא שמעה מאנשים שיש לו איידס ושהוא כבר הדביק איזו בחורה. שאלתי אותה אם הוא גמר בתוכה והיא אמרה שהיא לא ממש זוכרת. "ככה זה כשאונסים אותך," היא הסבירה לי, "הפרטים מיטשטשים."
ביום אחר דבריה בוודאי היו חודרים עמוק לתוכי ומטלטלים אותי. אך לא היום. היום המתנתי לתשובה בנוגע לבדיקת האיידס שלי. נחַתּי חזרה בכיסא שלי ותהיתי איך, לעזאזל, הגעתי לשבת פה, במרפאה הזאת? אומנם צרת רבים היא נחמה לטיפשים, אך הייתי מוכנה להיות הכי טיפשה בעולם ורק שהתשובה לבדיקה שלי תהיה שלילית.
הרופא יצא מתוך אחד החדרים הסמוכים למזכירות. הוא היה גבר גבוה ורזה, בשנות השלושים לחייו, בעל שיער מסורק לצד ועיניים בהירות, עייפות. הוא קרא בשמי ואמר שהאחות תכף תגיע ותיקח ממני דם לבדיקה.
הרמתי גבה בהפתעה. למה בדיקת דם? הרי כבר לקחו לי דם. "מה לא בסדר עם הבדיקה שלי?" שאלתי אותו.
הוא הסביר שהדם נקרש בדרך למעבדה ולכן הם צריכים לערוך בדיקה נוספת.
איזו הקלה! הדם נקרש. זה הכול! הדם שלי פשוט נקרש! פעם שמעתי שזה יכול לקרות כשלא שותים מספיק מים ומתייבשים, ואני באמת לא שותה מספיק. תמיד אומרים לי את זה. אז זה כל הסיפור כנראה! בגלל שהוא נקרש הם לא יכולים לערוך את הבדיקה. כל כך פשוט.
נשמתי לרווחה וצעדתי אחרי האחות לחדר צדדי. היא סגרה את הדלת מאחורינו. היה זה חדר רחב ידיים ובו שלוש מיטות שעמדו במרווחים גדולים זו מזו, מכוסות בסדיני בית חולים ירקרקים. ליד כל מיטה ניצב עמוד עם שקית אינפוזיה. המיטות היו ריקות מחולים. במרכז החדר עמד דלפק עמוס בניירת ולידו כיסא. בסמוך לו הוצב מתקן שעליו מניחים את היד בזמן בדיקת הדם.
"תורידי אותו," הצביעה האחות על ז'קט הג'ינס שלי והורתה לי לשבת בכיסא. צייתי.
"דקירה קטנה," היא אמרה, לא מצאה את הווריד ודקרה שוב. חשקתי את שיניי.
"אמרו לי שהדם שלי נקרש בדרך מקופת החולים למעבדות כאן."
"כן, זה קורה לפעמים," ענתה.
"למה? המעבדות שבודקים בהן את הדם נמצאות כאן?"
"אהה... כן..." היא התמהמהה לרגע לפני שהשיבה. משהו באופן שבו השפילה את מבטה גרם לי לחשוב שאולי היא לא מספרת לי הכול.
"טוב, סיימנו," אמרה לאחר ששאבה ממני במרץ כשש מבחנות.
היא העמידה אותן על השולחן בתוך מחזיק מבחנות מזכוכית. על כל מבחנה הייתה מודבקת מדבקה שעליה מספר תעודת הזהות שלי ומדבקה נוספת עם כתובת BIOHAZARD ומתחתיה ציור של גולגולת ושתי עצמות בצורת איקס, כמו דגל של פיראטים. BIOHAZARD על מבחנות עם הדם שלי. מה זה אומר? שכן יש לי איידס והם עובדים עליי? הם רוצים לוודא? אימצתי את זיכרוני ובכל כוחי ניסיתי להיזכר אם גם במעבדה בקופת חולים, שבה נתתי דם לפני כמה ימים, הייתה מדבקה כזו על המבחנה שלי. לא זכרתי. ואם אכן הדביקו מדבקה כל כך בולטת – בצבעי אדום, צהוב ושחור – יכול להיות שלא שמתי לב? איך אפשר לפספס? מצד שני, הייתי מודעת לכך שאני ערנית לפרטים הקטנים בגלל הסיטואציה שבה אני נמצאת כרגע – במחלקת האיידס, מנסה ללקט רמזים שאולי נדבקתי ולא מספרים לי. BIOHAZARD משמעו: סכנה ביולוגית. אפילו העליתי חצי חיוך. זה כל כך הזכיר לי סרטים הוליוודיים, כשווירוס מסתורי מכה בציוויליזציה ומאיים על המשך קיומו של המין האנושי.
נתקפתי בחילה קלה. האחות הבחינה במצבי.
"שתי מים," אמרה לי.
"מתי יהיו תשובות?"
"בעוד כשעה וחצי עד שעתיים. אנסה לזרז ככל האפשר," מיהרה לומר כשראתה את המבט האבוד בעיניי.
"אז שאלך להסתובב ואחזור?"
"כן," חייכה אליי. זוויות עיניה נטו מעט כלפי מטה – תו זיהוי לפנים של אדם בעל חמלה מטבעו. נראה שעליה לגלות הרבה חמלה בעבודתה במקום הזה.
כמו ברק פילחה את ראשי מחשבה, ובאותו רגע קיבלתי החלטה: מה שלא יהיה, מה שלא יקרה, איזו תשובה שאני לא אקבל – לעולם לא ארצה שירחמו עליי. אהיה מוכנה לסבול הכול, רק לא רחמים של אנשים. נשמתי נשימה עמוקה וקמתי מהכיסא.
הדלת נטרקה מאחוריי ופניתי ימינה לכיוון המזכירות. שלפוחית השתן שלי הזכירה לי את קיומה וחיפשתי את חדר השירותים. אלא שהמחשבות שלי רצו בראשי בטירוף, ומוחי שִחזר את כל מה שלימדו אותנו בבית הספר על איידס ועל כך שהוא לא עובר דרך מגע ואפילו לא דרך נשיקה ולא דרך חדר שירותים שביקר בו אדם חולה. נזכרתי שכשהייתי בכיתה ז', במסיבת יום הולדת של ילדה מהכיתה, שיחקנו משחק. רקדנו במעגל, כשבכל פעם ילד אחר רוקד באמצע. אותו הילד או הילדה היו צריכים לבחור בבן המין השני שיחליף אותם בתוך המעגל ולתת לו נשיקה. היינו בני שתים-עשרה, אולי שלוש-עשרה, מלאי הורמונים אבל ביישנים. כולם נתנו זה לזו נשיקה בלחי, חוץ מזוג אחד שהתנשק על השפתיים. הם היו זוג באופן רשמי וכולם קינאו בהם. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אנשים מהסביבה הקרובה שלי – בני גילי – מתנשקים. וואו! חשבתי, הנה כל הדברים שאני רואה בטלנובלות הארגנטינאיות מתחילים לקרות גם לנו. אנחנו כבר גדולים מספיק. איזה התרגשות! אותה ילדה שהתנשקה עם הילד על הפה חזרה למעגל ונעמדה ממש לידי, ואז לפתע התעטשה וכל הרוק שלה התעופף עליי. נגעלתי וניגבתי את הרוק מהפנים בשרוול החולצה. המסיבה נגמרה, וכשהגעתי הביתה הראש שלי התמלא במחשבות והתחלתי להילחץ. מה אם יש לה איידס? חשבתי. היא הרי התנשקה איתו. ואולי היא גם שוכבת איתו ושכבה עם בנים אחרים? הרי אומרים שאיידס עובר בין אנשים כשהם שוכבים זה עם זה. ואם יש לה איידס וכשהיא התעטשה והרוק שלה נפלט עליי היא הדביקה אותי? המחשבה הזאת הפחידה אותי עד מוות.
נכנסתי למקלחת. אמא הייתה מופתעת. זו הייתה עונת החורף ולא היה לה ברור למה אני נכנסת למקלחת בשעה אחת-עשרה בלילה, כשהתקלחתי רק כשלוש שעות קודם לכן, לפני שיצאתי למסיבה. כששאלה אותי מה קרה, המצאתי איזשהו תירוץ. רק אחרי שהתקלחתי במים רותחים ושפשפתי בסבון את כל אזור הפנים והצוואר, נרגעתי קצת.
עכשיו כאן, במחלקת האימונולוגיה הקלינית, רגליי נשאו אותי במהירות החוצה. לשירותים שבקומה התחתונה. החלטתי ששם יותר בטוח.