“לכאורה זהו ספר ילדים בחרוזים, ספר תמים על בת יענה עצלנית שטומנת את ראשה בחול אבל בין השורות ניתן למצוא ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת על השלטון הכוחני, על הנעשה מאחורי הקלעים שלו ועל החברה שלנו שיושבת בחיבוק ידיים וטומנת ראשה בחול. בהחלט ספר שגם מבוגרים יהנו ממנו.
בארץ רחוקה יש מדינה של בנות יענה ששמה "יען כי". למדינה יש מלך ששולט בה, שרים, ערים, צבא, זקנים וגוזלים.
שם המדינה ניתן לה מכיוון שכאשר ישנם סכנות ואיומים, היענים טומנים ראשם בחול כדי לא לדעת כלום ולא לעשות כלום. הם מתעלמים מהסכנה, לא בורחים ולא נלחמים, כאילו היא לא קיימת. טומנים ראשם בחול עד יעבור הזעם.
המצב כמו שהוא מאד נוח למלך. הוא אוהב את נתיניו כנועים ופסיביים.
יום אחד פרצה סערת רוחות במדינה. הסערה העיפה את כל החול עד שנותרו רק סלעים ואבנים. כשהיענים ניסו לטמון את ראשם בחול, הם נפצעו מהסלעים. בלית ברירה, הם נאלצו להרים ראשם ולראות את המתרחש סביבם. המלך נלחץ מהסיטואציה. הוא חשש שהיענים יתחילו לשאול שאלות, לדרוש הסברים לעושק העם, לטרור שהוא משליט, לסיבת עושרו מול עוניים וחשש כי כל אלו יגרמו להתנגדות לשלטונו ולהתקוממות נגדו.
גם ליענים המצב החדש היה קשה והם ביקשו לחזור למצב הקודם כדי לא לדאוג יותר. הם רצו לחזור לטמון את ראשם בחול, לא לראות, לא לשמוע ולא לעשות כלום.
ואז הוצע פיתרון. כדי לדעת מה הפיתרון שנמצא עבורם, תקראו את הספר. ספר שמעורר המון מחשבות.
לסיכום: יען תמיד נשאר יען, עם התפישה ש "כל דבר שלא רואים הוא לא קיים ולא מתרחש".”