“כשבאתי לספר להם היו הורי בחליבת ערב ( כשהדבר היה עדיין פוליטקלי קורקט ). אמרתי להם שיש לי משהו להגיד להם ולא יכלתי להמשיך. המילים פשוט לא היו מוכנות לצאת מהפה. הדבר הזה שכל השנים עמלתי להסתיר לא היה מסוגל לצאת לאור. הייתי בן 21 בסוף שנת קבע. חודש לפני כן נסעתי בפעם הראשונה בחיי לחו"ל . לבד למיקונוס , שם ראיתי בפעם הראשונה שאפשר גם באור ולא באפילה של פינות חשוכות.
הם נעמדו לידי והתחילו לנחש: עשית תאונה, דרסת מישהו, פלטת כדור, הרגת מישהו, אתה הולך לכלא...
כל הפחדים של הורים מוצפים:
הכנסת מישהי להריון, אתה מתחתן, אתה חולה, יש לך סרטן..
ואני לא מסוגל להוציא מילה . בראש מורכן ,ואם אני זוכר נכון דומע ,אני מסוגל רק לנענע את הראש לשלילה.
בבית הספר היינו חבורה של שבעה חנונים – בנים ובנות - אני זוכר שהייתי יושב בינהם ומביט בהם ותוהה מי מהם ישאר חבר שלי אם ידע את האמת. לפני ההורים סיפרתי לארבע מהם. עם כל אחד לקח קרוב לשעה לספר . עם כל אחד הקשר רק התהדק.
ברחת מהצבא ,מישהו מת,
אתה הומו, אבא שלי אמר .הנהנתי
פגעת במישהו, אתה חייב כסף, גנבת כסף...
אבא שלי כבר היה בשוונג – אמא שלי היתה צריכה לעצור אותו ולהגיד לו שהאמת יצאה לאור ואז הם עשו את מה שהיום נראה לי הכי הגיוני,הם חיבקו אותי ואמרו לי שהם אוהבים אותי ובכך הגיזו את פנטזית הנער שלי על התאבדות על קלשון ברגע שהם יגלו.
אחרי זה מגיע שלב שלא מדברים עליו – האנטי קליימקס. חזרתי הביתה – והם הגיעו חצי שעה אחרי . הייתה רעידת אדמה , הסוד הנורא יצא ו....הכל כרגיל. עם אמא שלי השיחה היתה יותר פתוחה ומדי פעם היתה מבקשת אישור לספר לזו או זה כדי שתוכל לחלוק עד שבסופו של דבר כל העמק ידע. לאבא שלי לקח שנתיים לעכל- הוא לא הבין למה אני צריך לספר לכולם – חשש ממה יגידו השכנים אבל בעיקר מאנשים שינסו לפגוע בי. אני יודע מה הנטיה המינית שלי מגיל חמש ( או מאז שזוכר עצמי ) , לאורך השנים נלחמתי בה ,טיכסתי תחבולות איך להסתיר אותה ועשיתי עסקאות עם אלוהים שהופרו על ידי שני הצדדים אבל מעולם לא הדחקתי אותה. לי היה זמן לעבד ולהגיע למקום שבו אני חייב שהעולם ידע כי מהרגע שמתחילים לספר זה כמו הר געש שמתפרץ, אבל היה לי קשה לתת את הזמן הזה לאנשים להם אני מספר – במיוחד לאבי. אחרי שנתיים עשינו שיחה גלויה שעזרה מאוד. הוא רק ביקש שלא אספר להוריו – כי הם לא יבינו. אני אחזור לזה בסוף.
במשך השנים אימי היתה מגיעה כמעט לכל מצעד גאווה . היא הייתה באה עם חברות ולפעמיים אחיותי . בשנים האחרונות גם אבי הגיע.הם נהנים מההפנינג וסובלים מהחום. אני מעולם לא ביקשתי שיבואו והיו שנים שאף התאוננתי שזה מפריע לי להיות עם חברים. לפני שנתיים בערך נפל לי האסימון כמה אני כפויי טובה וכמה אני לוקח כמובן מאליו משהו שאין להרבה אנשים מסביבי..

בסרטים פיתחתי טעם עם השנים לסרטים עם עלילה הומוסקסואלית . אני משתדל לצפות כמעט בכל סרט כזה שיוצא שהציון שלו ב IMDB גבוה מ6. בערך 20 אחוז מהסרטים שיוצאים שווים צפייה והשאר מאוד גרועים. חלק מהטובים מגיעים ממדינות שלא ציפיתי כמו ונצואלה , מקסיקו ופרו. התמות העיקריות שהסרטים הגאים מתמקדים בהם הן :
בני נוער ויציאה מהארון
משולשים רומנטים
הומופוביה ואלימות.
זו הרשימה של הסרטים שאני אהבתי מתוך המאות שיוצאים :
https://www.imdb.com/list/ls071425417/?pf_rd_m=A2FGELUUNOQJNL&pf_rd_p=4dc7ad1a-76a6-49eb-9acb-5d6959572df8&pf_rd_r=DXQKFCGC9JJC6CHJ1FCC&pf_rd_s=right-4&pf_rd_t=48201&pf_rd_i=watchlist&ref_=wt_otl_4

בספרים הדבר שונה:
אני כמעט ולא מכיר ספרים שמתעסקים בדמויות הומוסקסואליות ואני גם לא מחפש אותם במיוחד. רוב הספרים שעוסקים היום בנושא הם ספרים של נוער או של רומן רומנטי\ארוטיקה. הספרים שקראתי עד היום היו :
מות הנזיר של אילן חילו , דודה פרהומה לא היתה זונה של יוסי אבני לוי ומות בונציה של מאן.
בהרבה מובנים באהבה סיימון – הוא לא ספר שאבחר לקרוא – הוא YA קלאסי שאני בדרך כלל לא מתחבר אליו , אבל ראיתי שיוצא סרט ופתחתי את הדף הראשון ונתפסתי.
סימון הוא נער בתיכון שמתכתב עם נער אחר שאת זהותו אינו יודע ובמקביל נסחט על ידי חבר מהכיתה שמגלה את סודו.
הוא קליל וחביב ומדלג מעל קלישאות הילדים שמדברים כמו מבוגרים ואוהבים רוק של שנות השמונים. הוא כן מקליל נושאים בעייתיים של בריונות רשת אבל גם נותן להם משקל.
הוא עשה לי טוב ובא בזמן הנכון ואפילו הצליח לגעת בכמה מקומות. הוא גם הזכיר לי כמה התרחקתי מאותו נער תמים – למרות שמעולם לא הייתי תמים כסיימון.

הוא תורגם לעיברית ואני בהחלט ממליץ עליו. ללא קשר לנטיה.

אני מודע שהביקורת הזאת יותר אישית מספרותית אבל כיוון שהתחלתי אסיים בעוד דבר:
עם סבי וסבתי לא דיברתי מעולם על הנושא למרות בסופו של דבר אימי סיפרה להם כי סבתא רצתה לדעת מתי אני אתחתן כבר. לפני כשש שנים ביקרתי אותם עם מי שהיה בן זוגי אז. הוא הוצג כחבר. בזמן הביקור אבי התקשר ובזמן שדיברתי איתו ליטפתי בהסח דעת את ברכו של בן הזוג. בסוף השיחה הרמתי את ראשי וראיתי את שניהם מביטים בי בחיוך. הסמקתי , סילקתי את היד הם התרוממו מיד. סבתי מיהרה לחדר הסמוך והביאה את אלבום התמונות המשפחתי להראות לבן זוגי וסבי נעמד מולי ואמר לי שהם אוהבים אותי כמו שאני וחיבק. שום מילה מפורשת לא נאמרה אז ועד היום אבל זה היה מספיק. היום השלושים למותו. וזה לזיכרו.”