הפרוזה של באבל נחשבת, ללא עוררין, לפסגת הסיפורת הרוסית במאה העשרים. בלשון תמציתית, מרומזת, דחוסה עד קצה גבוה היכולת, בתמונות רוויות אכזריות ויופי, מעצב באבל רסיסי-חיים של עולם במשבר - בין שאלה תהפוכותיה האימתניות של מלחמת-האזרחים ברוסיה שלאחר המהפכה, ובין שזה חורבנו של סדר-החיים היהודי הישן, שכנופיות של שודדים ורוצחים יהודיים, בני העולם-התחתון של אודיסה, קמות לפזז בין הריסותיו.
את דרכי הסתכלותו של באבל בעולם מאפיינים ריחוק רגשי גמור, כביכול שקורע אותו מפעם לפעם פרץ של הזדהות אינטנסיבית; הסתכלות מתנכרת, בעין זרה, אירונית, שמתוכה מבליחה ראיית הדברים מבפנים, מתוך-תוכם. ודווקא כבליו של הניכור, שהוא ספק התגוננות וספק צינה אמיתית - מעניקים להזדהות את כוחה העז.
מתחים אלה מתבטאים בכתיבה על כל רבדיה - בנושאים, בסגנון, בדרכי האפיון, בעיצוב נקודת-התצפית. חייל שבתרמילו נמצאים, זה בצד זה, דיוקנאות של לנין והרמב"ם, מוצג דרך תודעתו של מספר שהוא אינטליגנט תלוש, החצוי בן ערכי עולם האתמול לבין תשוקתו להזדהות עם המהפכנים חסרי-הרחמים; והוא גם יהודי, קרוע כגיבורו. אבל גם יחסו של באבל עצמו אל המספר שלו חצוי ונע בין הזדהות לאירוניה...