נטעלי ליוובץ ועופר מוסן, חיילים במסלול גיוס של בני גרעינים בשנת שירות: זה בית-ספר אחד ויחיד שנלחם כנגד תפיסה של חברה שלמה.
נטעלי: בהתאמה למציאות של היום, העיסוק שלנו בשנת השירות של הנח"ל הוא בחינוך, ולא כפי שהיה נהוג לפני שנים בעזרה להתיישבות. אנחנו עובדים בצמדים, כאשר כל צמד יוצא למשימה במוקד אחר בעיר, בבוקר ובערב.
הגענו לבית הספר הזה באופן מקרי. השיבוצים בבתי הספר אינם תלויים בבחירה שלנו. אבל אני, מאז סיור ההיכרות הראשון שערכו לנו בעיר, כשראיתי את הקמפוס הזה, אמרתי לעצמי: "וואו, אני חייבת להגיע לכאן". התאהבתי בו מהרגע הראשון. משהו קיים באוויר פה.
בעבר שלי כתלמידה למדתי בפנימייה. היחסים במשפחה שלי היו מורכבים מאוד, והייתי חייבת להתנתק מהבית כדי ללמוד ולהתפתח. יש לי בגרות רק בזכות הפנימייה. בבית-ספר רגיל זה לא היה קורה. ברור שקורות חיי הפרטיים השפיעו על הרצון שלי. הבנתי איזו חשיבות יש לחינוך. אני יודעת היום שחינוך יכול לשנות את כל תסריט החיים. בדרך כלל נראה, כאילו, שכל שלבי החיים משורטטים מראש על פי הנתונים ההתחלתיים של כל אדם. אם נולדת למשפחה כזאת או אחרת, אז זהו. אבל הפנימייה אמרה לי שזה לא כך בהכרח. הם אמרו, נראה לך שיש עוד תסריטים אפשריים לבחירתך, וזה הצליח. בגלל זה החלטתי לעסוק בחינוך.
עופר: אני, לא כמו נטע, גדלתי בבית נוח מבחינת כסף וחינוך, אבל מוצא ההורים שלי מסוריה ומאיראן, והפעם הראשונה שבה לא הסתכלו עליי בחברה כעל ילד מוזר, הייתה כשהגעתי במקרה בגלל בן-דודי לקומונה של הנוער העובד. אז חוויתי לראשונה בחיי החברתיים שמקבלים אותי. קודם, לאורך השנים בבית הספר, לא רק שלא בחרו בי לשום דבר, אלא התחרו על מי שלא יבחר בי. תלמידים לא רצו לשבת על ידי בכיתה. חוויתי אפליה גזענית עד סוף חטיבת הביניים. הייתי הילד הכי שחור בכיתה. רק כשהגעתי לתנועת הנוער, קיבלו אותי. יצאתי לסמינר הדרכה ונהניתי בטירוף. התחלתי להדריך, ואני יודע היום שחינוך הוא הדרך היחידה שמסוגלת להוביל ילדים לאמונה בעצמם.
נטעלי: אני רוצה לספר על היום הראשון שלי כאן. התרגשתי כמו ילדה קטנה. אחרי הרבה זמן יחסית בפיקוד חשבתי שאי-אפשר כבר להפתיע אותי, ואז באתי לכאן ואמרתי לעצמי, אוי, אין לי מושג מה זה, איך מתמודדים עם זה. למדתי בכל הקורסים של חיל החינוך על עדות, על נוער בסיכון, אבל לא ידעתי כלום על ילדי פליטים ומהגרים. הבנתי שכל מה שאני יודעת על עבודה עם ילדים ובני-נוער לא מספיק. הייתי בטוחה, לדוגמה, שאראה פה קבוצות אתניות לפי המוצא – אתיופים, אריתריאים, אבל לא. כאן יש ערבוב. כל הילדים מעורבבים. זה כיף לראות.
עופר: גם אני הופתעתי מזה. בזיכרון שלי מבית הספר היו רוסים, מזרחיים, כל אחד עם הקבוצה שלו, וכאן כולם יחד מעורבבים.
נטעלי: מה שאני רואה פה זה שהילדים לא רק מקבלים ביטחון לגבי עצמם, אלא שהם הופכים למקור ביטחון גם להורים שלהם, שהם מתווכים להם את המדינה. ואני גם רואה את היחסים של התלמידים בינם לבין עצמם, בין הגדולים לקטנים, את החיבורים שנוצרים בין תלמידי י"ב לבין התלמידים בכיתות היסוד. איך גדולים לוקחים חסות על הצעירים כשהם זקוקים לעזרה. מדהים לראות כאן את חלחול הערך של עזרה הדדית שעובד על הפנימיות של כולם. זה ממש בולט.
עופר: האמת, אני בהתחלה הייתי בשוק מעצם העובדה שנותנים לזרים ללמוד במערכת החינוך היהודית-ישראלית, אבל אחר-כך הייתי בשוק מזה שבוגרים שזכאים לכך מבחינת החוק, מתגייסים לצבא ויוצאים לשנת שירות. מזה ששליש מהתלמידים פה שייכים לתנועות נוער. הרבה יותר מאשר בכל בית-ספר אחר בישראל, מזה שיש פה הרבה מאוד רצון להתנדב, לתרום לחברה. בית הספר, לפי התרשמותי, הוא כמו בועה בסביבה שהתלמידים גרים בה. בועה שפתית, כי בחוץ לא שומעים עברית, וכאן העברית שולטת, ובועה חברתית, כי בשכונה לא אוהבים אותם, וכאן כולם נאהבים.
נטעלי: מאמינים כאן בילדים. רואים את זה. והם חשים שמאמינים בהם ומטמיעים את האמונה הזאת בתוך עצמם. החברה הישראלית לא מאמינה בהם. בית הספר כן, והמלחמה הזאת של בית הספר נגד תפיסה של חברה שלמה היא קשה מאוד. אפילו אצלנו, בצבא, כשסיפרתי מה אני עושה, הרבה יצאו נגדי. אמרו לי שזאת בושה שהצבא משקיע בחיילים שעוסקים בילדי פליטים, שזאת שערורייה. לעיתים קרובות אני צריכה להתמודד עם טענות כאלה. נכון שאני יכולה בתור חיילת להתנער מאחריות ולומר שקיבלתי פקודה, אבל המורים שנמצאים כאן לא יכולים לברוח בדרך כזאת מאחריות, כי הם בחרו להיות פה ולעבוד עם האוכלוסייה הזאת. בחירה בהחלט לא פופולרית להיות בבית-ספר שנלחם בחברה שלמה. צריך עוצמה לא רגילה בשביל זה. העוצמה הזאת מחלחלת פה באוויר ומעצימה גם אותי וגורמת לי להאמין שגם זו היא החברה הישראלית.
עופר: אנחנו עובדים עם הילדים פה על הכנה לצבא, מעבירים להם שיעורים בנושאים חברתיים – אלימות, התמודדות עם קשיים. אנחנו מלווים טיולים, נותנים להם תגבורים לימודיים באזרחות, בהיסטוריה, ממלאים תפקידים של אחים בוגרים. אנחנו לא מהווים גורם טיפולי, אבל מסוגלים להתחבר לילדים האלה ברמה הרגשית. אנחנו עובדים גם על הקמת מרכז נוער שכונתי, בו תפעלנה קבוצות נוער שונות מהעיר, כי אנחנו מאמינים שכדי לגשר על פערים בין אנשים ולהתגבר על דעות קדומות צריך ליצור מפגשים, צריך להיפגש ולהכיר אחד את השני.
הפעילות פה גורמת לי הרבה אושר, נותנת לי אפשרות של ביטוי עצמי, של הגשמה עצמית. אני עושה דברים שאני מאמין בהם, פועל נגד גזענות, עוזר לחלשים, מחנך לשוויון, להבנת ערך האדם כאדם.
נטעלי: אני מאוד מתרגשת בכל יום מחדש מהמגע עם הצוות כאן. אנשים שבחרו להיות כאן ויכולים היו בפירוש להיות בכל בית-ספר אחר, רגיל. ואני מתרגשת גם מהמגע עם הילדים שמעשיר אותי מאוד, פותח לי את הראש. עד שהגעתי הנה לא ראיתי בכלל את הילדים האלה. לא ראיתי אותם גם כשהסתובבתי כאן. היה בי איזה תסמין של התעלמות מהם. פתאום אני רואה אותם, ויותר מזה – אני מצליחה ללמוד מהם, לשאוב מהם, מכל אחד מהם, אמונה גדולה. הם משקפים לי עד כמה אני מסוגלת להאמין בעצמי. בחוויה שלי נוצר בהחלט משהו משותף ביני לבינם, למרות שנקודת ההתחלה שלנו אחרת. אני בכל זאת במדים.
לסיכום, אני מרגישה שנגרמה לי פה הרחבה של האחריות שלי על החברה הישראלית בכלל, של קבלת אחריות חינוכית על כל החברה בישראל.