“בשנות הארבעים שלי התוודעתי לראשונה לשיריה של דליה רביקוביץ בהנחייתו של פרופ' ניסים קלדרון. אני זוכרת עדיין את הדפים המצולמים שהיה מביא לשיעור ובו שיריה של רביקוביץ. מבחינתי זה היה לחוות את "המפץ הגדול",בכל תחום שתרצו. מאז כל ספרי שיריה המקובצים או לא,כולל ספרה הראשון שיצא במהדורתו הראשונה מ-1959 נמצאים בספרייתי.
עשרים שנים אחר -כך,כלומר היום כשאני בשנות ה-60 שלי התוודעתי לעובדה שרביקוביץ כתבה מאמרים, במשך ארבעה עשורים משנות ה-60 ועד תחילת -2000,
המאמרים עסקו בתחומי פוליטיקה ,חברה,עולם השירה והמשוררים עצמם,ברצח רבין,ובמכתבים אישיים לשרים,ראשי ממשלות וראשי עיר שפורסמו בעיתונים. מאמריה פורסמו גם בעיתונים יומיים -מוספי תרבות וספרות וכן בעיתוני ספרות מקצועית. היא ביטאה את דעותיה בישירות ובנחרצות,דעתנית ,ידענית,סרקסטית מאוד ואמיצה .לא תמיד הלכה עם הזרם של דור השירה שאליו השתייכה דורית ושירית -הדור של זך,עמיחי,שיצאו ומרדו בדור הקודם של השירה ,במלכים עצמם :אלתרמן, שלונסקי וגולדברג ,{שזה ספר בפני עצמו שסיימתי לקרוא בשם "שירת הטובעים"].רביקוביץ הפכה עם השנים לאשה המשוררת/המסאית/כותבת המאמרים,החשובה ביותר,המשפיעה ומעוררת הוויכוחים בעולם הספרות/השירה והאקטואליה,אחרי המשוררת לאה גולדברג,ולדעתי אף עלתה עליה בהשפעתה בתחומי החברה הפוליטיקה והשירה.
הספר מחולק לתשעה חטיבות עפ"י הבנתו של עורך. הספר בביקורת הזאת אני רוצה להביא ולצטט שורות/דעות שהיא העלתה במאמריה שריגשו אותי מאוד,ישנם רבים מהם שאתה קורא ונדמה לך שהיא כתבה אותם למציאות הנוכחית שלנו,כאילו שום דבר לא השתנה עיקר בתחומי הפוליטיקה והחברה.
ופה אני כותבת לתשומת לב הקוראים באתר!!!.הביקורת היא ארוכה ומי שאין לו סבלנות לקרוא אותה,יכול להפסיק פה ולעבור לשורות הסיום. לדעתי אין שום אפשרות להעביר את חווית הקריאה שלי בספר הזה במשפטים כלליים,כי פשוט מתקיים פספוס ענק ריגשי ואינטלקטואלי ללא הפירוט. וגם בביקורת הזאת התייחסתי רק למאמרים שריגשו אותי, הרבה נשארו מחוץ לביקורת.
*בחטיבת "בתוך הזמן הנושב: על שירה בת זמננו": כותבת רביקוביץ מאמר ששמו "אלדד ומידד מתנבאים במחנה"{ 1963} העוסק באנשים המחשיבים עצמם למנהיגים/נביאים. זהו מאמר שכולו סרקסטי וביקורתי "ישר בפוני".
"אלוהים יצר אותנו -נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כחול אשר על שפת הים לרוב,כולם אנשי -חיל וכולן יעלות -חן,אבל נביאים- לא..לשם מה כדאי להיות נביא?הכבוד כמוהו כְּאַיִן, והחיים מרים כלַעֲנָה. אפילו עבד- מלך הכושי ידע שמוטב להיות כושי,ועבד ולא ירמיהו מענתות. רק בימינו כשאין לא אל,לא מלך ולא גיבור,אנחנו מגלים צירופים משונים של אנשים החיים כעבד-המלך ומתראים כירמיהו,ואולי על זאת נאמר,עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס."
תודו שכיף לקרוא את הסרקזם ההבחנה החברתית והידע הנפלא שלה מהתנ"ך.
במאמרה "חכמת נשים"{1963},היא כותבת ביקורת הקורעת לגזרים משוררת בשם עמירה הניג ,אשר באותה תקופה הוציאה ספר שירים שלהבנתה של רביקוביץ כל כולו
הוא ניסיון העתקה וחקיינות באופן כזה או אחר שנשענים על שירי לאה גולדברג. אולי לא יפה לאמר ולכתוב,אבל נהניתי הנאה צרופה מהפסקנות והאכזריות שלה כלפי המשוררת הצעירה הזאת,כן,זה היה מאוד אכזרי,וצחקתי בחושבי שאם אני הייתי המשוררת הזאת ,לעולם לא הייתי מפרסמת שירה ובכלל לא הייתי מתקרבת לעולם אנשי הרוח או שהייתי הולכת להיות פקידה או מתאבדת. בכל מקרה למאמר הזה של רביקוביץ הייתה תגובת מאמר המשך של המשורר נתן זך המבקר את הפסקנות והאכזריות של רביקוביץ בציינו "כל איש מאוהב בפשרות שלו ...וכל איש מאוהב לא פחות בפסקנות שלו".לקרוא את הדו -שיח הזה בין שני המשוררים מבחינתי היה בכך ההנאה צרופה.
* בחטיבת "ממלחמת האימה למלחמת האשמה :מלחמות והמלחמות שבניהן"לעומת זאת ובהפתעה גמורה מבחינתי היא כתבה מאמר בשם "כמה טוב להיות נחשל"{1970},ובו היא מבקרת את בעיית הפליטים והמושג הפליטות במחנות הפליטים. ...""במחנות הפליטים הערביים ובמיוחד העניים יותר ,מתגבש טיפוס של פליט שמטרת חייו היא להישאר פליט לנצח,להקדיש את חייו לקינה גדולה ומרה על ארץ אבודה ולשנוא את כל העולם"...לא נעים לאכול לחם עני ולהתגורר במבנים מתמוטטים, אפשר להצטלם לטלוויזיה ולרכוש את אהדת העולם ואפשר להתבטל מן הבוקר עד הערב בבטלה מתוקה,והעיקר לשקוע בעולם-הזיות פעיל על חורבן המדינה הציונית....כשאין עתיד,או כשהעתיד קשה ,כמה טוב לחיות שוב ושוב את העבר ולהתגעגע לפרדסי -יפו ולבוסתני- הגליל,לתקרות הגבוהות של בתי האבן העתיקים בעכו...להיות נחשל ולסרב להתמודד עם המציאות הוא מצב קשה,אבל לא בלתי נעים,עמים מוכשרים יותר הצליחו ליצור מתוך המצב כזה את ספר תְּהִלִּים, אבל יצירה כזאת היא לכשעצמה תהליך שיקום עצמי,אז למה להתאמץ?..." ובהמשך היא מציינת "כי גם אנחנו נתרום את חלקנו לפתרון בעיית הפליטים{למרות} שניוונם במחנות אינה חלה עלינו,אבל אם לא אחריות ...מה רע ברצון טוב ? ירצו -ישתקמו,לא ירצו - לא ישתקמו".
אני מודה שקריאת המאמר הזה הביא אותי לראייה חדשה ולבחינה חדשה בנושא פתרון בעיית הפליטים. היא לא חסכה ביקורת ולגלוג מהפליטים עצמם,מארצות ערב וממשלת ישראל ביחסם לתחום הזה. ובהקשר לכך שמעתי הרצאה של הסופר עמוס עוז מלפני שלושה חודשים תחת הכותרת"כל החשבון עוד לא נגמר", בהרצאה הזאת מתייחס עוז גם לתחושת הפליטים לחזור לשיבה בבתיהם בא"י שלפני 48.הוא מאבחן אותה כמחלה ומעניק לה שם"מחלת השחזרת".
*בחטיבת "ידידים הנמצאים לנו בספרים" במאמר"אהבת אדם בשירת טשרניחובסקי "{1963} אהבתי את פרשנותה "ההומניסט האמיתי ניכר בכך שאהבתו לאדם אינה אהבת שווא המתעוררת על נקלה וחולפת על נקלה,אהבתו מיוסדת על היכרות עמוקה עם טבע האדם,אותו טבע הפכפך ורב- חליפות שרק לאחר הוקעת חולשותיו ,אפשר להתמכר לאהבה אותו ".
*במאמר ששמו "פלנטות נפרדות,הרהורים על פגישה חסרת תוצאות עם ראש הממשלה"{1972}, היא מתארת פגישה של עשרים סופרים בבית ראש הממשלה גולדה,הנושא היה לאפשר החזרתם של פליטי איקרית ובירעם שכבר ישובים בכפרים אחרים בארץ. היא מתארת את גולדה במילים הללו "גברת מאיר בעיני אישה חסרת רחמים,שנונה,
חדת -חושים,ויהדותה באותו ערב התמצתה בחוכמת העם היידית שהייתה בפיה ....האווירה הייתה אווירה מעיקה של הדרת -כבוד,חוכמת זקנים,כוח ואימה",זאת שנה אחת לפני מלחמת יום הכיפורים !!!.
במאמר "בנימין נתניהו ,התהיה כהנרי החמישי או כריצ'רד השלישי? הספרות כמשל". המאמר נכתב באוק 1966 חצי שנה לאחר בחירת נתניהו וכשבועיים לפריצת מהומות מנהרות הכותל .מאחר ולדבריה אינה מכירה את נתניהו היא מנסה לנחש מי הדמות."מן הטלוויזיה נשקפות פניו של נתניהו,לא אטומות,לא יהירות ,רגישות היא אולי תואר נאה להן.
מן העיתונים עולה תמונה של אדם בודד מאוד שאינו בוטח באיש,הוא לבוש בחליפה וענוב עניבה,גם בימי שרב,לא ניכר שהוא מחשיב את רווחת הגוף....אדם בלתי מובן,חניך שתי תרבויות כמי שמחצית מחינוכו נעשתה באנגליה,בוודאי הוא יודע משהו על שקספיר ומחזותיו,מחזות היסטוריים,קומדיות,וטרגדיות,אין אצל נתניהו הרבה אתנחתות קומיות,והעלילה רצה אצלו בזגזגים ובזוויות חדות. אין רגע דל ....יש בעלייתו של נתניהו משהו נפוליאוני .עדיין איננו יודעים היכן גבול שאפתנותו. אם לא יבחר להיות כהנרי החמישי ,הוא עתיד למצוא את עצמו במקומו של ריצ'רד השלישי,שגבר על כל מתנגדיו בכל זאת סיים את תקופת שלטונו בזעקה נואשת:"מלכותי כולה בעבור סוס".
קראתי את המאמר הזה בתדהמה ובפליאה ביכולתה של רביקוביץ לחזות את העתיד במדויק, באריגת התרחשויות פוליטיות מול מחזות ספרותיים היסטוריים ,שידעה להביא את שניהם זה מול זה ולהראות כמראה לבחינת הדברים. והיא ניבאה ולא ידעה עד כמה נבואתה נכונה.
*בחטיבה"במחי שלוש יריות סמוך לרצח רבין"היא כתבה שמונה מאמרים לפני הרצח ואחריו.{1993-1999} היא כתבה על ההפגנות מול ביתו של רבין כשאף אחד מהקואליציה לא מדבר,"בוודאי בדידות עמוקה יורדת על האיש שאלפים שואגים מול ביתו "בוגד",ו"רוצח".כמעט אפשר לתהות,האם עשה זה מימיו משהו טוב למדינה ?"...היא כינתה את כיכר ציון בשם "כיכר הפרנויה"{1994}.במאמר יומיים אחרי הרצח אותו היא מתארת כאסון."זה היה כאילו טיל אב"כ פגע בישראל,שמוטט את כל מה שהאמנו בו,כל סדרי העולם שלנו קרסו לפתע...העובדה שיהודי עשה זאת לא הפתיעה אותי ,אף פעם לא חשבתי שליהודים יש חסינות גנטית מפני מעשים כאלה....מלחמת אחים לא תקרה כאן,כי בכל זאת יש חוסר סימטריה בין הצדדים ,השמאל ביסודו לא אלים אפילו כשהוא מרושע....על כולנו חל חוק כבוד האדם וחירותו ,אבל יש מי שמקיים את הצווים האלה יותר ויש מי שמקיים אותם פחות....מעולם לא הרגשתי שהוא ראש הממשלה שלי כמו עכשיו ,הוא מת אדם מאושר...אני לא חושבת שהוא הספיק לדעת שהוא הולך למות ,זה היה הכי קרוב למיתת נשיקה שיכול להיות".
במאמר "יהודי שנשך כלב ,מה דינו עפ"י ההלכה{"נוב 1993}- היא מתייחסת לחילוקי דעות בעולם הרבני לגבי הרצח,מה דינה של ההלכה לגבי רצח יהודי. לדעתה "שופך דם אדם באדם דמו ישפך,אין כוכבית ואין סעיף קטן לשופך דם יהודי".משפט אדיר.
לקרוא את מאמריה סביב רצח רבין גם ממרחק של 23 שנים זה פשוט לשבת לבכות!!!הנביאה שידעה או לא ידעה על מה היא מנבאה.
בקריאת מאמריה של רביקוביץ שוב חזרה בי ההרגשה שהנה אני נפגשת בעוצמה גדולה מאוד מול כוח של מפץ גדול. היא הייתה נביאה, מורדת, רגישה, סרקסטית, מעניינת ,ועם זאת כך תיארה אותה הסופרת רונית מטלון ז"ל בהספדה על קברה של דליה רביקוביץ "על האופן שבו עמדה בעולם ובלשון ,אני מדברת,בלי עור,או עם עור שקוף מאוד על סף היעלמות ,לא בוחרים להיות בלי עור,מוטלים לזה,אבל הרגע המדהים בשירתה היה זה שבו לקחה את ה-"בלי העור" והפכה אותו לאתיקה ,לאמת מידה מוסרית".”
