“הלכתי לקרוא כי -
אני רחוקה מרחק רב מלתמוך בנתניהו. באיש שהוא, בדרכו, בסגנון שלו, או במי שמחבורת ה* שמהווה את הממשלה שלו, או בצרה והילד הגדול ה* שלו.
למה הלכתי לקרוא? כי אני מודה שבשבועות האחרונים לצד הכעס האדיר על הראש האשם וחבורתו התעוררה בי חמלה על האיש. האיש האדם לא הראש.
הבנאדם נראה לי זקן חולה ויותר מהכל בודד.
לעבור חולי, ניתוח, אשפוז, מי יודע מה עוד - כשהמשפחה הגרעינית לא מלווה אותו. להתעורר מניתוח כשמי שנמצא לצדו הם כנראה יועצים? מאבטחים? רופאים? בואו.. מרגיש אומלל ומסכן ובודד - לבכות.
מתארת לי חדר בית חולים, קר גם אם מחומם, ואפור גם אם לבן, וחשוך גם אם מנורת פלוריסנט דולקת. והאיש המתעורר כשהוא כואב וחולה שהוא הראש (ושוב, הוא הראש והוא אשם, והוא מינה, והוא..) הוא גם אדם, זקן שמתמודד עם חולי או החלמה או השד והיועץ יודעים מה, וגם עם דיונים בבית המשפט בתפקיד הנאשם, ובטח עם ההחלטות הכי קשות ומורכבות לראש בימים אלו ובטח כשסביבו על תקן ממשלה כל מיני טיפוסים (הוא מינה, הוא הראש האשם) - והכול לבד. ללא משפחה. ללא חיבוק. כשהצרה נעלמה, בן אחד הלך מכאן וטוב שכך רק חבל שמקשקש את עצמו כמו יתוש משם עד לכאן. השני מתרחק כמו מאש. השלישית מוחרמת ולא שייכת. די עצוב. מעורר חמלה.
אז קראתי.
די מעניין.
כתב בן כספית, ואני, איך לאמר בעדינות, סיימתי להאמין או ללכת אחרי מה שכותבים / אומרים עיתונאים ופרשנים בעיני עצמם בעיקר, בטח מהסוג הזה.
אז, היה מעניין. וזהו.
ורק שלא יקח איתו קרדיט למשהו טוב שקורה כאן [שובם של החטופים זה לא בזכותו כי אם למרות הוא, אבל זה נושא אחר לדיון] ובהחלט ייקח גם ייקח לאיום והנורע.

פסקה שנוספה להערת הקורא עמיחי: לעניין תוכן הספר: זהו ספר ביוגרפיה המביא את סיפורו של הנתניהו בכתיבה עיתונאית שכתובה כעבודת חקר. ומציג גם את נתניהו הראש - ישר לפנים, כלומר בלי לייפות, נוקב, מבקר (לא מחבב, כך נראה, ואולי בעצם מדבר אל כל "מחנה" בשפתו. ניכר שכספית מכיר את האיש ולא מחבב אותו בלשון המעטה. הוא מביא את שרה, ארוכות, כצרה צרורה. כאמור, אני לא מחבבת את נתניהו ולא את איש מחברי הממשלה הנוכחית, בטח לא את ההתנהלות שלהם, בטח ויותר מזה אחרי ה-7, על אי לקיחת האחריות וההתנצלות המינימלית הנדרשת ובכלל על העוז/החוצפה בכלל לדבר. הם כולם חייבים לעוף. גם לא מחבבת עיתונאים רבים ומה שהם עושים למוח הנשתף והמתכבס - כדי שנחשוב, נדע וכו' מה שהם רוצים שנחשוב, נדע וכו' - כספית הוא כזה.
בקיצור, בסקירתי רציתי להביא את תחושותיי החומלים כלפי האיש ולא כלפי הראש. ועל כן לא הרחבתי בתוכן, להערת עמיחי הוספתי פסקת סיום קצרה כאן.

**בשורות טובות, ימים טובים**

מילון מונחים - *** = מה שמניחים בשקית בתוך מיכל האשפה.
הראש האשם - מסכימה. לא מסכימה עם הקריאות של המפגינים לאחרונה [אבל זה נושא אחר לדיון].”

“בן כזבית, האיש שבנה את הקריירה העיתונאית שלו על נתניהו, עכשיו בא וכותב ביוגרפיה עליו.
כנראה מעולם לא היה עיתונאי כל כך חדל אישים, שכל מושא הערצתו ושנאתו הוא אדם אחד ויחיד. לולא נתניהו לא היינו שומעים עלל בן כזבית, אבל שמענו, ושומעים עליו כי הוא אובססיבי אליו ברמות שקשה לתאר במילים.
הביוגרפיה עצמה, כתובה לא טוב, רואים שמי שכתב אותה פשוט מתעב את האיש, ופשוט לא מסוגל להתסכל עליו מנקודת מבט אובייקטיבית.
ההיסטוריה תשפוט.”

“אני חובב ביוגרפיות פוליטיות, למרות שלרוב הן מוטות לטובת הגיבור.
הפעם המצב שונה, בן כספית הוא לא חובב גדול של ביבי וזה בשיא האנדרסטייטמנט.
מה יש להגיד? מה שנכון על ביבי של 1995 נכון על ביבי של 2021 ואחרי סבב הבחירות האחרון, אנחנו רואים שככל שהוא בסיכון גדול יותר לשרידות כך הוא מסוכן יותר ליריביו אבל מסוכן יותר גם לנו.
ספר שהוא מעניין בעיני גם לחובבי ביבי - מספיק עם פולחן האישיות אנחנו לא בברית המועצות של אחרי מלחמת העולם השנייה.
צריך לדעת לבקר את ההנהגה, אי אפשר להשתיק בהפחדה.
אבל בואו לא נפתח דיון פוליטי (:”

“ניגשתי בחשש גדול לספר, אחרי הכל אדם שטען לא פעם שהוא משונאי נתניהו ושהוא "מפחד ממנו ברמה האישית והלאומית" עלול לכתוב ביוגרפיה שהיא כולה כתב אשמה בלתי אמין כלפי האיש ופעלו. בנוסף אם תקראו את פרשנותו של כספית בעיתון מעריב תקבלו את הרושם שיש לו מקום של כבוד במועדון המטורללים ששנאת נתניהו וצביעות העבירה אותם על דעתם, דוגמת יגאל סרנה ונחום ברנע (בהתאמה). החשש התפוגג קמעה בעת קריאת הביוגרפיה. בן כספית התאמץ ממש לשמור על איפוק ואמירות קשות נגד ראש הממשלה אוזנו לא פעם במחמאות, ואמירות הוקרה אוזנו במשפטי ביקורת קשים. לדוגמא: לאחר שמנה את כישלונותיו ואת אישיותו הבעייתית לכאורה של נתניהו כפי שהצטיירה בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, הוא מסכם בפסקה קצרה שנתניהו הוריש לבא אחריו מדינה במצב טוב ואף למעלה מזה.

בן כספית איננו סופר ו"נתניהו - ביוגרפיה" הוא בעצם כתבה עיתונאית שנמתחה על פני 421 עמודים. הספר אמנם קולח אך אין בו עומק, אין בו מבנה מורכב, הוא שטחי ביותר ו"גילוייו המרעישים" כבר נטחנו עד דק במדורי הרכילות בצהובוני ארצנו. הוא נופל בהרבה ברמתו מביוגרפיות אחרות שקראתי. (מה שלא ניתן לומר על ספריו של סרנה, גם אם נורא אתאמץ. קראו את הביוגרפיה הנפלאה שלו על יונה וולך, למשל. יש דברים שלא ניתן להתווכח עליהם).

נתניהו של בן כספית מצטייר כאיש מוכשר, חדור מטרה ומוטיבציה, שהשררה ומעמדו הרם השחיתו אותו עד בלי הכר. לנתניהו, לדעת כספית, יש שני חסרונות בולטים: האחד שרה נתניהו שמו והשני חוסר רגישות סביבתית. לגבי השני מקדיש בן כספית מספר פסקאות ל"ניתוח פסיכולוגי" פשטני ביותר כלפי אישיותו של נתניהו ואף טוען שהוא לוקה בגרסה הקלה של תסמונת אספרגר. לגבי החיסרון הראשון, בן כספית משחרר כל רסן: שרה נתניהו לדבריו היא השטן בהתגלמותו. אישה היסטרית, צעקנית, סכסכנית, קמצנית פתולוגית, שנואה על כולם ועוד כהנה הגדרות שלדעתי קצת מופרזות לאור העובדה שמדובר בבן אדם אחד.

בן כספית לא הצליח, וזו בלשון המעטה, לפצח את חידת נתניהו. האיש שרבים רואים בו מנהיג פוליטי מצוין ואחרים כאסון הגדול ביותר שהתרחש על מדינת ישראל. בין השורות מצטייר מהביוגרפיה דבר שכנראה בן כספית לא התכוון אליו: נתניהו מתגלה כבן אדם. לא שטן, לא משיח. בן אדם על מגרעותיו ויתרונותיו . ובבחינה הזאת בן כספית בא לקלל ויצא מברך.”