א. הלילה האחרון של פברואר


לאחר הלילות הארוכים והחשוכים של חודש דצמבר מתחילים פרחי האביב לפרוח ביער הכרמל.


עיני בני האדם אינן מסוגלות להבחין שעל חלק מהפרחים ישֵנות פיות.


איך מגיעות פיות אל הפרחים?


אם תינוקת ישֵנה חולמת חלום טוב, היא צוחקת מתוך שינה. זהו צחוק-חלום.


צחוק החלום מרחף באוויר, מתגלגל, מתערסל ונישא הרחק.


אם צחוק-חלום מגיע אל יער,


ואם הוא צונח לתוכו,


ואם הוא נוחת בדיוק על פרח -


נוצרת פיה.


פיה ישֵנה.


ישֵנה עד שמלכת הפיות מעירה אותה.


הלילה האחרון של חודש פברואר כיסה את היער. מלכת הפיות יצאה לסייר בו. היא בדקה כל אחד ואחד מהפרחים שפרחו בין העצים, וכשמצאה פרח שעליו ישנה פיה - העירה אותה בנשיקה והזמינה אותה להצטרף אליה. במשך אותו הלילה אספה המלכה שלושים ושלוש פיות קטנות.


הפיות הקטנות עפו בעקבות מלכת הפיות בחבורה גדולה. אור הירח השתבר בכנפיהן השקופות, הן נראו כענן זוֹהֵר וּמְרצד המרחף בחושך בין העצים.


משב אוויר חמוץ הזדחל לעברן. "בואו, הצטופפו, התקרבו אלי!" קראה המלכה בקול מתוח. לפתע זינק צל שחור מבין העצים, נחשול אוויר מצחין התערבל, המלכה נופפה בידיה וקראה מילים לא ברורות, הצל התעוות, קרס וזחל בחזרה אל בין העצים.


בדממה שהשתררה נשמע בכי. המלכה הנמיכה ונחתה בעשב, והפיות בעקבותיה. בין העשבים הייתה שרועה פיה, רגליה מכוסות דם, והיא ממררת בבכי. המלכה רכנה אליה, בחנה את רגליה וקבעה: "למרבה המזל, אלה רק פצעים שטחיים."


"מה זה היה?! מה קרה?!" שאלו הפיות המבועתות.


"זו הייתה הֶבֶּה, שֵדת היער," השיבה המלכה, "היא ניסתה לבלוע פיה, אבל סילקתי אותה. הפציעה היא רק שריטות שטחיות מהשיניים הקדמיות שלה."


הפיות צווחו באימה, רבות התחילו לבכות.


"אל דאגה, הכול בסדר עכשיו," הרגיעה המלכה, "הֶבֶּה ברחה, היא לא תחזור בקרוב." היא ליטפה את מצחה של הפיה הפצועה ואמרה לה, "תכף תרגישי טוב יותר."


המלכה הניעה את ידיה מעל הרגליים המדממות. הדם נקרש והפך לאבקה שנשפכה אל תוך העשב, הפצע הגליד, והעור שב להיות שלם וחלק. למרות שהפצע נרפא, הפיה עדיין הייתה חיוורת ורפויה והתנשמה בכבדות. המלכה שרה לה שיר קסם, נשימותיה נרגעו, והצבע חזר ללחייה.


"בואו נמשיך," אמרה המלכה, "היינו בדרכנו אל קרחת היער. כשנגיע לשם, אספר לכן עוד."


המלכה הובילה אותן אל קרחת יער זרועה סלעים. היא כיוונה אותן אל מעגל פִּטריות שצמח בין הסלעים, והן התיישבו על שטיח האזוב שצמח בין הפטריות. היא התייצבה למרגלות סלע בזלת גבוה, שהתנשא סמוך לשולי המעגל, ואמרה, "אני מצטערת מאוד שהתחלתן את חייכן בחוויה מפחידה כל כך. החיים ביער נעימים בדרך כלל. אירוע כזה לא קרה אף פעם. הֶבֶּה מעולם לא תקפה חבורת פיות. היא תקפה רק פיות שעפו לבדן, לא בתוך קבוצה."


"אז למה זה קרה הלילה?!"


"אני לא יודעת," הודתה המלכה, "אני חיה ביער יותר ממאה שנים, ודבר כזה לא קרה מעולם. אני מקווה שזה היה אירוע חד-פעמי, שזה לא יקרה שוב. בכל אופן, הקסם שלי שיתק אותה, יחלפו שבועיים לפחות עד שהיא תתאושש, וְ -"


הפיות פרצו בבכי.


"אל תדאגו, אני תמיד אהיה לְיַדכן ואגן עליכן. חשוב שתדעו: הֶבֶּה יוצאת לשוטט ביער רק בלילות. פיות אינן מתעופפות ביער בלילות, אלא ישנות במקומות מוגנים. הלילה הזה, שבו אני מעירה פיות חדשות ומובילה אותן לכאן, אל קרחת היער, הוא הלילה היחיד שבו פיות אמורות להתעופף ביער."


המלכה התיישבה והמשיכה, "אספר לכן איך יתנהלו הימים הקרובים: אתן תגורו כאן, בקרחת היער, בתוך גומחה בסלע הבזלת שעליו אני יושבת עכשיו. גם ביתי חצוב בתוך הסלע הזה, ממש מעל הגומחה שלכן. בבקרים תצאו לבלות ולטייל ביער. בכל אחר צהריים יהפוך מעגל הפטריות לבית ספר, ואני אלמד אתכן את כל מה שפיות צריכות לדעת. חלק מהשיעורים יתקיים כאן, וחלק בתוך היער. כשהשיעורים יתקיימו ביער, נהיה מוכרחות לחזור לכאן עד שקיעת השמש, לפני שהֶבֶּה יוצאת ליער."


קולות בהלה ובכי כבוש עלו שוב מכיתת הפיות.


"פיות יקרות שלי," אמרה המלכה ברוך, "אין סיבה לחשוש. אם תשמרו על כלל אחד - לא לשהות ביער בלילה- לא תיתקלו בהֶבֶּה."


"ואם היא תרדוף אחרינו לכאן?" שאלה מישהי.


"הֶבֶּה אינה מתקרבת לקרחת היער, היא סולדת ממקומות פתוחים, היא אוהבת חושך ועצים שאפשר להתחבא ביניהם. גם מעגל הפטריות מרחיק אותה, יש לו השפעה מחלישה עליה."


המלכה קמה על רגליה והמשיכה, "מחר יתקיים השיעור הראשון בבית הספר לפיות. כשתסיימו את הלימודים, אעניק לכל אחת מכן שם מתאים. עד אז יהיו שמותיכן כמספר הסידורי שלפיו הערתי אתכן הלילה. ביום השוויון של האביב תעברו לגור ביער ותצטרפו לפיות הבוגרות שמתגוררות בו. בינתיים גם תגדלו, תגיעו לגובה שבעים ושבעה מילימטרים ותתחזקו."


המלכה הניעה את ידיה, זהרורי אור נדלקו באוויר, ומגש עמוס ספלי משקה הופיע. היא ניגשה אל כל אחת מהפיות, הגישה לה ספל ואמרה לה את שמה.


"לרוויה, 'אחת'."


"לרוויה, 'שתיים'."


"לרוויה, 'שלוש'."


"לרוויה, 'ארבע'."


וכך הלאה עד 'שלושים ושלוש'.


הפיה שהֶבֶּה תקפה קיבלה את השם 'שבע-עשרה'.


כשהפיות סיימו לשתות, בירכה אותן המלכה בברכת לילה טוב והובילה אותן אל גומחה נסתרת, שהייתה חצובה בסלע הבזלת הגבוה. רצפת הגומחה הייתה מכוסה שטיח אזוב קטיפתי ורך, הפיות נשכבו עליו ונרדמו.


המלכה לא הצליחה להירדם. היא אמנם הצליחה להרגיע את הפיות, אבל היא עצמה נותרה מודאגת מאוד. היא תהתה מה קרה להֶבֶּה הלילה, לפני כן היא מעולם לא תקפה חבורת פיות, ומעולם גם לא העזה להתקרב אל המלכה, היא יודעת היטב שבכוחה של המלכה להרוג אותה.


תהא הסיבה אשר תהא, המלכה קיוותה שהיה זה טירוף רגעי, חד-פעמי. במשך כל שנות מלכותה סיפרה לפיות שהֶבֶּה תוקפת רק בלילה ורק פיות בודדות. היא שיננה להן שני כללי זהירות. הראשון: לא לעוף ביער בלילה, עם שקיעת השמש יש להתכנס במקומות סגורים. השני: אם בכל זאת הן נאלצות לעוף ביער בלילה - יש לעוף בחבורה.


אם הֶבֶּה תתחיל לתקוף גם פיות בחבורה, משמעות הדבר היא שאחד מכללי הזהירות אינו תקף עוד, שהֶבֶּה הפכה מסוכנת יותר.