כעת הייתי בבעיה. אין לי יכולת להסביר את האירוע שעברתי אלא באחת משתי דרכים – עיוות מוטרף של מחשבה ושריטה בשכל שנבעו מהאבל ומהכאב שבאובדן, או חוויה מיסטית אמיתית. שתי האפשרויות לא קרצו לי יותר מדי…
מצאתי עצמי בין הפטיש והסדן. החינוך, ההשכלה, המודעות למדעים ולפיזיקה בפרט, ביטלו אצלי אוטומטית כל אפשרות של מיסטיקה. אפילו בהרהור חולף על אפשרות של בדיקת הנושא, היה משום מתן לגיטימיות וכניסה לתחום של הזיה… אבל עוצמת החוויה והצורך הרגשי "להחיות" את איריס היו חזקים מספיק כדי לגבור על האיסור הפנימי ולהקדיש זמן לבדיקת האפשרות של קיום חיים לאחר החיים, של גלגול נשמות, ובעצם, לבדיקת אפשרות הימצאותו של קיום חיצוני ליקום אותו אנו מכירים. ואז התחלתי ללמוד.
לכאורה משפט פשוט – התחלתי ללמוד. כל כך הרבה פעמים עברתי את החוויה הזו של "התחלתי ללמוד". את לימודי מדעי המדינה למשל, התחלתי רק בגיל 52 כי "החלטתי". תמיד אהבתי ללמוד והחלטות כאלה היו קלות לי, אלא שהפעם היה מדובר במשהו אחר. הפעם מדובר בהחלטה ללמוד תחום המנוגד להכרתי, לכל מה שהאמנתי בו ולמעשה לעוגן המרכזי בכל מערכת חיי ושיקוליי. הייתי אמנם קרוב למסורת ולדת, אך בעיקר אל סמליה ולאווירה המשפחתית המתלווה אליה, ומעולם לא התעסקתי בשאלה אם יש בכלל אלוהים. כיבדתי את אמונתם של המאמינים, ולעצמי הסתפקתי בהסבר שאומר "אם הם מאמינים במשהו שמעצם הגדרתו נמצא מעבר לבינתי, אז חבל על הזמן בהתעסקות בשאלה."
והנה, בגלל חוויה רגשית של שעה באמצע הלילה, מטלטלת ככל שתהיה, אני עובר על טאבו שהחלתי על עצמי ו–"התחלתי ללמוד." במבט לאחור קשה לי לאמוד את גודל תעצומות הנפש שנדרשו לכך, ורק אוכל לומר, שאם אכן העולם הרוחני קיים (כפי שאני מאמין בו כיום), הוא נאלץ להשקיע לא מעט אנרגיה לשכנע אותי…
הספר הראשון שקראתי היה טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה של דר' יובל שטייניץ. הספר מהווה ניסיון מחשבתי מעניין 'להפקיע' את הזכות לקביעה על קיום האלוהים מידי המאמינים, ולבחון אותה באופן מדעי.
שטייניץ, שביסס את טיעוניו ומחקרו על הגיונות של דקארט, ניסה לבחון את השאלה באמצעות ארבעה מבחנים – פיזיקלי, לוגי, מתמטי ופילוסופי. בניתוח אמיץ ומרתק הוא הגיע למסקנה כי לא ייתכן שהיקום קיים באופן עצמאי ומנותק מכל משהו אחר, וחייב שתהיה ישות 'חיצונית' לו. לאו דווקא אלוהים חביב עם מאזני צדק בידו, אבל בהחלט איזושהי מערכת שהיא מחוץ להבנתנו החומרית והמנטלית. מסקנות אלו זכו אמנם גם לביקורת ולדחייה על ידי אחרים, אך הספר היה מרתק וסימן עבורי כיווני מחשבה מרעננים.
הקריאה בו יצקה אצלי את המוכנות לבחינת עולמנו מזווית שונה. מה אם היקום המוכר לנו אינו אלא מקרה פרטי בתוך משהו שונה ואחר? משהו שמעצם טבענו החומרי איננו יכולים לתפוס או להבין?
יש פיתוי גדול במחשבה שקיימת ישות עצמאית שהיתה כאן 'ברגע שלפני' המפץ הגדול (די קשה לי אפילו לחשוב על 'לפני' בתחום שהזמן לא קיים בו…), ישות שיכולה להיות קיימת גם במקום שהפיזיקה שלנו קורסת. זה היה עונה על כמה שאלות פתוחות וכבדות על עצם מהותנו.
בני השני, איתי, עוסק רבות בתורת הקבלה. הוא גירה את סקרנותי בתחום זה ופניתי אל ספרו של דר' שרון שתיל, האר"י הקדוש. אכן מצאתי בו דברים מעניינים. הספר אפשר לי להסיר את מעטה הדת מעל ההגות הקבלית, ולקרוא בגישה חילונית, פילוסופית. האר"י, המאמין בקיום ישות אינסופית וחיצונית ליקומנו, לא התעסק בשאלת קיומו או אי קיומו של העולם הרוחני, אך תיאר את המסלול על פיו נוצר העולם החומרי מתוך האינסוף, ובעצם, את הדרך מה"לפני" אל ה"אחרי". על מנת שנוכל להבין תהליכים אלה, הוא השתמש בסמלים ברורים לבני האדם ולמעשה יצר המרה של מונחים המגיעים ממערכת רב ממדית למונחים המובנים לבני האדם המכירים רק 4 ממדים – שלושת ממדי המרחב והזמן תוך שהוא מניח יסוד לקביעה חשובה מאוד – שמערכת רב ממדית אכן קיימת, ואנו, שאיננו אלא חלק מתוכה, לא מסוגלים לבחון אותה באופן ישיר, אלא רק יכולים להניח את קיומה, ולנסות לבחון את השפעתה עלינו.
סקרנותי הלכה וגברה, וקראתי עוד ועוד ספרים מסוג זה עד שחשתי שהמרחק בין הבטן לראש – בין "אמונה" ו-"ידיעה" הצטמצם אצלי מעט, ושאוכל לנסות ולהתמודד באופן ישיר יותר עם השאלות שהציקו לי, בלי חשש ממתן לגיטימציה או להיראות מגוחך, ולו גם רק בעיני עצמי.
הדבר הראשון שעלה בדעתי לבדוק הוא אם יש בכלל על מה לדבר. האם זה יהיה נכון להניח שיש משהו שהוא מחוץ ליקום? גדול יותר מכדור הארץ, משביל החלב ומהגלקסיות, ושהיה פה אפילו לפני המפץ הגדול? האם הדבר הזה שאחדים קוראים לו "אלוהים", "הבורא", "ישויות עליונות" או "עולם הנשמות", אכן קיים?
ואם להיות מדויק יותר, האם יש מקום לבחון בכלים מדעיים את השאלה שעד עתה מיקמנו במגזר האמונה?
טוב, אז זה הרגע לעטות ארשת רצינות ולהתחיל לחשוב יותר לעומק.
המהפכה המדעית שהחלה במאה ה–16, דוחקת באופן קבוע את רגליה של הגישה הרוחנית והאמונה. הצורך ב"ידיעה" הטיל צל על ה"אמונה". בדרך להצלחה, קבע המדע כללים ברורים למה שנכון ומה לא, והציג כלים מובהקים לבחינת השאלות איתן התמודד.
במונחים של אנשי המדע – כל תיאוריה חדשה נבחנת על פי יכולתה לספק ניבויים העומדים במבחן המעבדה, וכל מבחן נמדד מול קבוצת ביקורת. ובשפתנו אנו – אם איינשטיין אומר שהזמן מאט את תנועתו ככל שמהירותנו גבוהה יותר, נצטרך לראות את זה. איך? ניקח שני שעונים אטומיים מדויקים להחריד, נשים אחד במטוס מהיר במיוחד ואת השני נשאיר על הקרקע. אחרי שינחת, נבדוק את השעונים. אם השעון שהיה במטוס יפגר אחרי השעון שנשאר על הקרקע, הרי שהתיאוריה "הפיקה ניבויים שהתממשו." והיו כמובן כמה חסרי אמונה שעשו את זה (ניסוי הייפלי קיטינג ב–1971)… וראה זה פלא, איינשטיין צדק.
קשה להתווכח עם הצלחה, ומעמדו של המדע בחברה המודרנית נקנה בצדק. פועלו לשינוי ולשיפור חייו של היצור האנושי, ברור ואינו ניתן לערעור. אולם אליה וקוץ בה, כללי העבודה המחמירים שהציב העולם המדעי, משמיטים כל בסיס לבחינת השאלות הנמצאות מחוץ לעדשת המיקרוסקופ שלו. כי הרי מה שאינו ניתן להיבחן באמצעות כלי העבודה שלו – אינו קיים. סוף לדיון, וחבל על הזמן…
ואני, שעד זה לא מכבר קיבלתי גישה זו ללא עוררין, מוצא עצמי מחפש דרך להעמידה לדיון ולבחינה… אז, האם באמת אין על מה לדבר? באמת אין מה לבדוק? זה הכול עורבא פרח? אתחיל בדרך של תרגיל מחשבתי פשוט ואינטואיטיבי (על כל מגבלותיו).
חישבו רגע על רמש, נניח תולעת. יצור חי בעל יכולת התרבות, מבנה גנטי מבוסס DNA, צורך מזון, אוויר, בעל יכולת תנועה, חי ואחרי כן מת. האם אותה תולעת "יודעת" משהו על העולם? האם היא מבינה מהו עולמנו? האם יש לה את היכולת להבין שהמכשול בפניו היא ניצבת יכול להיות פשוט רגל של אדם העומד למעוך אותה?… כמובן שלא.
ואם נסתכל על בעל חיים אחר, מפותח יותר – יונק כלשהו. קוף? כלב? הם כבר אחרים, לא? הם מתמצאים בסביבתם, מביעים רגשות, יש להם זיכרון, אבל… האם יש להם את היכולת לנתח מצבים המבוססים על זיכרונות ולצפות עתיד? האם הם יכולים לרשת מסקנות רציונליות מדורות קודמים, לדון בהן, לנתח אותן ולהגיע למסקנות חדשות, אותן יורישו לדור הבא אחריהם מתוך תחושת האחריות להמשכיות? התשובה די ברורה, לא? בסדר, אז לא נדבר על ניתוח מצבים היסטוריים בראשו של הכלב, אבל האם הוא יבין שהסיבה שלפתע הוא מקבל רק שאריות אוכל ולא את המעדנים אליהם היה מורגל, נובעת מהידרדרות במצבו הכספי של בעליו, או מכך שבני המשפחה החלו סובלים מאלרגיה לשערותיו, ומוטב לו שיתחיל לדאוג לעתידו…?
אז מה, האם התולעת או הכלב "טיפשים"? כמובן שלא. הסיבה נעוצה ב"תוכנת ההפעלה" שלהם שמגבילה אותם. יכולתם המנטלית מוגבלת על פי צרכי הטבע. התפתחותם היא פועל יוצא של אבולוציה, וזו לא ראתה צורך להרחיב את תחום "ראייתם" או הבנתם השכלית.
ואנחנו? חישבו על ילד קטן, תינוק, שהושאר על אי בודד, ובדרך נס שרד. הילד גדל והתפתח כראוי והעביר את זמנו החופשי בשאלות הרות גורל – מי הוא, כיצד הגיע לשם, ולמה אין אנשים נוספים. האם תהיה לו היכולת להבין מהיכן הגיע? הוא לא ראה מימיו אדם אחר, לבטח לא אישה. האם יוכל הילד, הנער, האיש, להגיע בדרך מושכלת להסבר על הדרך בה הוא "הופיע על בימת העולם"? האם יוכל להגיע לתובנה שהוא נוצר בבטנו של סוג אחר של אדם, נקבה? האם יוכל להאמין שיש "חייזרים" כאלה? כנראה שלא. ולא בגלל "טיפשותו".
ניקח דוגמא אחרת. בואו נחשוב לרגע על חברה דמיונית החיה על אי בודד. בני האדם שם חסרים באופן מולד את יכולת הראייה ועם זאת הגיעו להישגים רבים, יכולותיהם המנטליות והטכניות גבוהות וחברתם מפותחת. עכשיו נניח שיום אחד נוחת שם אדם פיקח. עיניו בראשו והוא רואה מצוין. הוא אומר להם שהוא "רואה" אותם: הוא מספר להם על צבעים, על השמש השוקעת בשלל גוונים, על יופיים שלהם, והוא אף מתאר להם במונחים של אדם רואה – כיצד הם נראים.
האם הם מבינים מה אומר האורח? כנראה שלא. הראייה על כל היבטיה נמצאת מחוץ ל"קיים" שלהם. אין להם את היכולת המנטלית והקוגניטיבית להבין. לכל היותר – הם יכולים להאמין.
רגע, להאמין? בואו נקרא שנית: אין להם את היכולת להבין מהי ראייה מאחר ומעולם לא ראו, מעולם לא פגשו מי שרואה, הבנת הראייה היא עניין שנמצא מחוץ ליכולתם השכלית – באופן מולד. חוסר ההכרה בראייה מובנה בשכלם, ואינו בעיה או לא בעיה עבורם. אבל האורח עושה רושם כל כך טוב ואמין, אז? לכל היותר יוכלו להאמין לו.
ובני החברה האחרים, אלה שלא פגשו אישית את האורח, איך הם יגיבו לידיעות שנפוצו במהירות ברחבי האי? הם כנראה ידחו את הסיפור באבחת יד. הם יוכיחו קבל עם ועדה שמאחר והתופעה אינה מדידה, ואינה ניתנת לשחזור אצל אנשים אחרים, אין היא אלא סיפורי בדים או מעשי אשליות מסוג דיוויד קופרפילד…
והעולם שלנו, החברה הרואה, מה המסקנה שלנו מכל אלה?
אנחנו מבינים שיש משהו שהוא מחוץ לעולמם "הצר" של בעלי החיים. אנחנו מבינים שהם מוגבלים על ידי תקרת זכוכית דמיונית. לתולעת יש מסגרת התוחמת ומקבעת את יכולותיה, וכל מה שמחוץ למסגרת זו – "לא קיים" מבחינתה. אבל, ה"לא קיים" הזה בהחלט קיים לגבי היונק המפותח יותר! לכלב יש יכולת גבוהה יותר ועולמו אינו צר כל כך. גם הוא אמנם מוגבל, אך לתחום רחב יותר, ותחום ה"קיים" שלו גדול מאוד בהשוואה לזה של התולעת. כך גם בני החברה נטולת יכולת הראייה. גם הם מוגבלים – אך פחות. מוגבלותם יחסית לנו, מוגדרת על ידי ה"קיים" שלהם, השונה משלנו.
ואנחנו? אהה. זה כבר סיפור אחר. אנחנו הננו פאר היצירה. גולת הכותרת. אנחנו, בני האדם יודעים שתחום ה"קיים" שלנו (שאותו אנחנו עצמנו הגדרנו), הוא הסופי, הוא המוחלט, הוא הנכון. ובכן… גישה כזו מחייבת בדיקה עצמית ולטעמי, קודם כל לשקול אם יש מקום לגישה זו, גישת הפטרנליזם, האדנותיות שבה האדם המדעי מתייחס לסביבתו. בני האדם, על פי גישה זו, הם היחידים שיודעים לגמרי מה קיים ומה לא קיים. לנו ברורים תחומי הקיים – האמיתי, המוחלט. ורק מה שאנו מחליטים (באמצעות כלי המדע שאנחנו עצמו פיתחנו…) שיכול להיות קיים – קיים או ייתכן שקיים. כל השאר – בהכרח לא. האמנם?
האם אין בכך התנגשות עם דרך המחשבה המדעית עצמה? והאם לא נכון יותר להסיק שאולי אנו מהווים רק רובד נוסף מעל התולעת והקוף, וה"קיים" האמיתי, הוא חיצוני ליכולתנו, הוא קיים, אך לעת עתה אנו חסרי יכולת להבינו ולהפנימו?
האם אין אנו חוטאים בהתנשאות מסוכנת, התוחמת אותנו במגבלות המונעות כיווני התפתחות עתידיים?
האם אנו לא חוזרים לחשיבה האופיינית לימי המאה ה–16, אל תקופת טרום הפילוסוף דקארט, כאשר הפיזיקה של אריסטו היווני שלטה בכיפה, לימים בהם היו לחומר תכונות ורצון משלו ("האבן נופלת כי זו תכונתה"), וכל מי שהעז להרהר או חס וחלילה לערער על הגישה הוקע מעַם? אל הימים שלפני קופרניקוס וגלילאו שסיפרו להמונים המופתעים שהעולם עגול, וגלווני ופאראדיי שגילו שיש כוח מוזר הנקרא חשמל?
בני האדם חיו אלפי שנים מבלי שידעו שיש חשמל סביבם – כקרינה אלקטרומגנטית, כחשמל סטטי שנוצר בעת רוחות יבשות, כברקים ששרפו יערות. אז בגלל שהאדם לא היה מודע לכך, החשמל לא היה קיים? די מזכיר את התנועה של אותו ילד קטן שמכסה את עיניו בבחינת "אני לא רואה, אז לא רואים אותי"…
לעניות דעתי, הענווה היאה לנו מול כוחות שאיננו מכירים, מחייבת אותנו לפחות להכיר באפשרות שאיננו אלא כמו התולעת, ולאמתו של דבר אנו חיים במסגרת שיש בה "קיימוּת" שאיננו מסוגלים לתפוס, בתחום הגדול עלינו, שאין לנו את היכולת להכילו ולהבינו.
ועל כן נוכל להגיד שייתכן ויש "קיים" אחר מחוץ ליקום, ונוכל להוסיף: ואין אנו יכולים לומר שהוא איננו!
בשלב הזה, אחרי שקראתי כמה ספרים, ושיחקתי עם עצמי במשחק לוגי קטן, יכולתי לנוח מה-"התחלתי ללמוד" וחשבתי, "אוקי. אז מה?" והדיון בראשי עבר לסוג של ביקורת. היה לי נוח עם הרעיון שעם כל הכבוד לדקארט, ייתכן שהוא טועה ואולי קיימת גישה אחרת, אותה אני לא מכיר, המציגה את הדברים באופן הפוך לחלוטין? והקבלה של האר"י? היא אולי נובעת מעוצמת אמונתו בקיומו של אלוהים ובחשיבות מצוות היהדות, ולמעשה, לו היינו מנתקים לחלוטין אותה מהאמונה, היא היתה מתבטלת, היתה כלא היתה. חשתי נוח עם מחשבות אלו. לא היה לי פשוט "להתנכר" למורשת המדעית, והיה לי נוח מאוד בתחושה שבקריאה זו. בדיון זה שערכתי ביני לבין עצמי, מילאתי את חובתי להופעתה המשכנעת של איריס, ואני יכול לחזור לשגרת חיי – לבכות את אובדנה ולנסות להתמודד עם הצורך להרים עצמי מחדש ולחזור אל מעגל האנשים החיים מבלי להטריד עצמי במחשבות וברעיונות מיסטיים.
