ערן אוהב נשים, גם אם לשעה קצרה.
פעם אחת הוא ארגן לעצמו דייט קצר רגע לפני טיסה עם חברים, רק כדי שיהיה לו על מה לחשוב במהלך החופשה.
האדרנלין המצטבר בגוף לקראת היציאה לדייט הראשון מרגש אותו. הוא אוהב את התכנון, את הציפייה, את הדרך שלא נגמרת עד אשר היא נכנסת לרכב, מוחקת את הדמות שהצטיירה בדמיונו ומחליפה אותה באישה בשר ודם. עכשיו, כשההמתנה הסתיימה, היא כאן. היא אמיתית ויש לה ריח וצבע וקול וקצב נשימה ואת לבה יש כעת לכבוש.
בגילו, כאשר רבים מחבריו הטובים כבר למדו לקשור את הבוסטר למושב האחורי, ולחמם בקבוק תחליף חלב במיקרוגל, הוא מרגיש שהדייטים נערמים אלה על אלה כמו מסמכים מצהיבים שאף אחד כבר לא באמת טורח לדפדף בהם, שהיה רוצה כבר לעצור, להחזיק בידה של האחת ולפסוע איתה אל עבר השקיעה.
טוב, טוב, צאו רגע מתמונת האינסטגרם הדביקה והמושלמת הזו. בואו לא ניסחף. ערן בסך הכול מקווה למצוא בקרוב את החצי השני שלו, וכדי שיצליח לעשות את זה יש לו משנה סדורה שהתפתחה עם הזמן ותכליתה לייצר עוד ועוד דייטים מושלמים.
הדייט הראשון יתרחש כמעט תמיד ביום חמישי בערב. אם הכימיה עבדה היטב את הדייט השני יקיים במוצאי שבת, באחד הברים הטרנדיים של העיר הגדולה. את הדייטים של אמצע השבוע ימשיך באווירה ביתית ורגועה, בהנחה שיגיע לשלב הזה.
והנה הערב, לוח המשחק נפרש מחדש.
ערן נכנס לרכב. הוא שלף עץ ריח מתוך שקית מרשרשת, טמן אותו בתא הדלת השמאלית ונסע לאסוף את דנה מבית הוריה שבנוווה אביבים.
ניחוח הקוקוס התפשט לאטו בחלל הרכב.
היא בת עשרים ותשע, חשב, ועדיין גרה עם ההורים. בחורות בגילה צוברות לפחות חמש שנים מחוץ לבית. הוא ניסה לפענח את התעלומה וכששמע את מיק ג'אגר מתנגן ברדיו הצטרף אליו בקול מנסר שאיים לסרוט את השמשה הקדמית "You Can't Allways Get What You Want".
גלגלי הרכב טרפו את האספלט הקשוח, וכשהגיע חנה בביטחון מול הכניסה לבניין והביט בשעון, שהראה שהקדים בשלוש דקות. האם להודיע לה שהוא למטה או לחכות לשעה הייעודה? ערן לא חשב פעמיים והחליט לגלוש באתרי החדשות כדי לאחר גם הפעם בשתי דקות בדיוק.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיו.
"אני יורדת." אפשר היה לשמוע את הרוך בקולה של דנה דרך המילים.
כעורך דין המבלה שעות רבות בניהול שיחות טלפון עם לקוחותיו, ערן יודע להעריך קול נעים כשהוא שומע אותו.
אור נדלק בחדר המדרגות. בפתח הדלת הצטיירה דמותה, והילה זוהרת עטפה את גופה. היא צעדה לקראתו, וקול נקישת העקבים הפר את דממת הערב.
ערן אימץ את עיניו כדי לזהות את הבחורה מהתמונה שצולמה באירוע חברה ושנשלחה אליו שבוע קודם לכן. הוא זיהה את השיער הארוך שגלש אל מעבר לכתפיה. תווי פניה התבהרו ככל שהתקרבה אליו בצעדים בטוחים.
האם לצאת ולפתוח את הדלת או להמתין בתוך הרכב?
ערן לא כיבה את את המנוע ויצא לקראתה מחייך.
"היי," אמרה דנה והצמידה את תיק הערב שלה לגופה.
"אני ערן." הוא נגע קלות בגבה כשרפרף נשיקה על לחייה.
"אני יודעת." צחקה, מה שהאיר עוד יותר את עיניה הירוקות.
ניחוח הבושם שלה דגדג באפו כשאחז בידית הקרירה, ודנה נכנסה אל הרכב. ערן התיישב לשמאלה. כשני טורפים הנתקלים ביער הם בוחנים זה את זה ממקום מושבם, מפענחים תווי פנים בחסות החשיכה.
דנה החזירה את מבטה אל הכביש, וערן לחץ על דוושת הגז כדי לצאת לדרך. הדרך למצוא אהבה.
"אנחנו נוסעים לבר נחמד." אמר.
"בכיף," דנה הניחה סוף-סוף את התיק הקטן בפינת המושב.
ערן הגביר קצת את המוזיקה, ודנה הורידה את מגן השמש ובחנה את דמותה במראה הקטנה.
למה הוא לא מוצא פתאום מה להגיד? יומיים קודם לכן הם דיברו שעה ארוכה בטלפון, בזמן שהיא שטפה כלים והוא זפזפ בין ערוצי הטלוויזיה, היא התארגנה לשינה והוא סידר את הדירה. השיחה הייתה נעימה מאוד, שניהם התוודו על שנאתם לסרטי אימה ולמוזיקה קלאסית, הסכימו שטום קרוז איבד מהקסם שלו וגילו שהם אוהבים מאוד את דורון, הבוס של דנה והחבר של ערן מהמילואים שהתעקש לשדך ביניהם.
ערן סגר את הטלפון לאחר שסיכמו להיפגש ולגם את שארית האספרסו, שכבר היה קר. הטעם המריר התפשט לו בכל הגוף. הוא הרפה את שרירי גבו בכורסת הטלוויזיה השחורה ולחץ על הכפתור שמניע את המושב לאחור.
איזה חודשיים אלה היו, עם קצב מטורף של שני דייטים לשבוע ולפעמים אפילו שלושה.
הוא נזהר שלא למקבל דייטים (כחלק מהפקת לקחים, לאחר ששתי חברות תפסו אותו יוצא איתן במקביל. מצב לא נעים, או כמו שציפורי אומר, "חלק מסיכוני המקצוע.") והשתדל להחליט לגבי בנות הזוג הפוטנציאליות כבר לאחר הדייט הראשון. כל התארגנות למפגש כזה גרמה לו להרגיש קל מהרגיל. כבר בבוקר הדייט הוא עשה הכול הרבה יותר מהר, העיף מעליו את התיקים שהצטברו על השולחן כדי לדחוף קדימה את הספרות על צג הנייד, צחק, שר לעצמו - לפעמים בקול ולפעמים בלב, ובשש וחצי בערב (שעתיים מוקדם מהרגיל) הוא כבר שרף אדרנלין על ההליכון במכון והזדרז למקלחת שאחרי.
בבית נהג לפני כל דייט להתבשם בניחוח הקבוע של "דיור", להחליף למכנסי ג'ינס ולחולצת טי שחורה שמבליטה זרועות שריריות וחזה מוצק. להעביר אצבעות בשיער שעוד יספיק להתייבש בדרך ולצחצח שיניים כי מי יודע מתי תבוא הנשיקה. לפני שיצא מהדירה דאג שתהיה מסודרת ונקייה, כי כמו שציפורי תמיד אומר, "אי-אפשר לדעת לאן ייקח אותך הלילה."
הוא החליט מראש שילכו לבר אופנתי ואפלולי במידה הנכונה, שבו אפשר לנהל שיחה בלי שהמבט ייעצר על כל קמט או שן שנסדקה במהלך משחק כדורסל בגיל שש-עשרה והוזנחה.
הוא בילה בבר הזה פעמים רבות בדייטים קודמים, יכול להיות שיזכרו אותו כשיופיע שוב, רק שהפעם הוא מרגיש אחרת.
הבושם שלה השרה עליו הרגשה נינוחה. מדי פעם, כשהציץ במראה הימנית, ניצל את ההזדמנות לבחון מהצד את פניה העדינים ואת שיערה השטני הבוהק, שהתחשק לו למולל בין אצבעותיו. תוך כדי שיחה הוא בחן גם את השמלה השחורה, ולאחר מכן העביר את מבטו על רגליה שפנסי הדרך האירו לסירוגין. הוא ידע שהיא שמה לב למבטיו ולא היה אכפת לו. גם היא לא מתאפקת ושולחת אליו מבטים מחייכים. היה משהו נינוח בשיחת העיניים שהתנהלה בזמן הנסיעה, וערן היה צריך להתאפק כדי לא לקחת את כף היד שלה ולאחוז אותה בידו. לא. עוד לא. זה מוקדם מדי.
לאחר שהחנה את הרכב הם יצאו והלכו לכיוון הבר. הוא עטף את האוויר סביבה בחיבוק דמיוני וכיוון אותה לעבר דלת הכניסה, שם כבר חייכה לעברם המארחת הקבועה. האם הוא צודק וההבעה הקפואה של הבלונדינית הגבעולית התחלפה הפעם בחיוך קטן? גם היא מרגישה שמשהו אחר קורה כאן?
מרבית השולחנות היו תפוסים, ערן שם לב שהמקום רועש משזכר. הוא הביט בברמן, שבפעם הקודמת הפתיע והזמין אותו לצ'ייסר וודקה כשישב שם לבדו, ועכשיו לא שם לב לניסיונותיו לתפוס את מבטו.
המארחת הציעה לערן שתי אפשרויות ישיבה, והוא ידע שהפעם מגיע לו הטוב ביותר. הוא בחר בשולחן הפינתי שמאפשר לצפות במתרחש, המתין שדנה תבחר היכן לשבת, תלה את הז'קט על הכיסא והתיישב.
כשדנה ישבה מולו הוא חייך. היא כל כך יפה, חשב לעצמו, שזה פשוט חייב להצליח.
כעבור רגע הגיעה המלצרית ואספה הזמנות אל תוך פנקס קטן. ערן, שכבר העריך שהדייט הזה יימשך לפחות לאורך כוס משקה אחת, הזמין חצי ליטר קרלסברג, ודנה בחרה ביין לבן ולא התעכבה על סוגו או על מקורו. בעוד חצי שעה בערך נעבור לצ'ייסרים, ואולי נמשיך למקום אחר, רגוע יותר, חשב לעצמו.
המשקאות הגיעו ודנה וערן כבר התנהלו בשיחה שגרתית, רפרפו על פני הפרטים הקבועים. איך עבר השבוע, איך היה בעבודה ועם המשפחה ומי עף מבית "האח הגדול", למרות שהזכירו ששניהם שונאים תוכניות ריאליטי.
דנה דיברה, וערן הבחין שבמקום לעקוב בשקדנות אחרי הדברים שלה ולחשב תוך כדי שיחה אם הוא נותן לדייט הזה צ'אנס או מחפש את הדרך המהירה החוצה, הוא פשוט מהופנט. לא. לא לדברים שהיא אומרת, אלא לריקוד השפתיים שלה, שהיו לבושות בכיסוי מושלם של ליפסטיק אדום.
לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שתל אביב איננה עיר של ליפסטיקים, כפי שאיננה מלאה בבחורים צעירים הלובשים חליפות. זו לא מילאנו וגם לא פריז או ניו יורק, שם הליפסטיק הוא חלק מאופנה ומהתרבות. בתל אביב רגילים לפגוש ליפסטיק אדום בחתונות, ביום האהבה או בפורים, מתנועעים במרחב ללא קשר לכלום אבל לא כשיוצאים לדייט, בטח לא לדייט ראשון. בדייט ראשון הבחורה עדיין מופיעה במראה טבעי, בלי איפור, ואם בכוונתה להשקיע - היא תמרח ליפגלוס ורוד, שזה גם טוב. אבל כשליפסטיק אדום מונח על שפתיה של הדייט שלך, זה כמו לקבל שדרוג לטיסה במחלקה ראשונה, היעד הוא אותו יעד אך החוויה בהחלט אחרת.
ערן, שלמד עם השנים כמה חשוב לחלק מחמאות לדייט שלך, לא היסס להגיד:
"אני אוהב את הצבע של האודם."
"תודה," חייכה.
"זה תואם ללק בכוונה?"
"אז אני מבינה שאתה גבר ששם לב לפרטים, כל הכבוד." החמיאה לו דנה.
לפעמים לא צריך יותר ממחמאה קטנה, מליטוף קליל לאגו הגברי, שמבטל את היכולת לחשוב באופן רציונלי וגורם לך לוותר על מגננות שנבנו עם השנים.
ערן, שבשלוש השנים האחרונות הרגיש לאחר כל דייט מאכזב שחייו הזוגיים - או ליתר דיוק חייו הלא זוגיים - תקועים בתוך לופ שהוא חייב לפרוץ, החליט שהפעם עם דנה הוא יחשוף את הקלפים.
הוא המתין שדנה תסיים לספר מה היא חושבת על הקמפיין החדש של "פרוקטור אנד גמבל", שעליו שקדו במשרד הפרסום שהיא עובדת בו. התעלם מרגלו הימנית שהחלה לקפץ בלי שליטה, וכשדיבר התמקד בכוונה בשפתי הדובדבן שלה.
ידע שמבט בעיניה החודרות יכול לגרום לו להתחרט.
"דנה, יש משהו שאני מרגיש שאני צריך לספר לך. אני לא יודע למה, אבל משום מה, איתך אני מרגיש אחרת." הוא הרים את מבטו והמשיך לנוכח המבט המתעניין שלה: "יצאתי להרבה דייטים במהלך השנים."
"לכמה?" חייכה אליו.
"נראה לי שאיתך זה דייט מספר 564," אמר, ולאחר רגע המשיך בטון שקט, "ונמאס לי מזה."
דנה שתקה.
ערן הסתכל בה. הוא חזר בראשו על הווידוי הפתאומי. הוא שמע את עצמו, אומר בקולו את מה שמעולם לא היה אמור לספר. השתיקה שלה הלחיצה אותו עוד יותר. הוא השפיל את מבטו ואמר בלחש: "אולי לא הייתי צריך לספר את זה, עזבי זו שטות."
"באמת חמש מאות שישים וארבעה דייטים?" התעלמה דנה מבקשתו, "איך הגעת לזה?"
"זה לא בשנה אחת, כמובן. אלא לאורך החיים, את יודעת. מגיל עשרים בערך, כל פגישה, כל סיכוי נחשב ונלקח בחשבון. יש לי זיכרון טוב למספרים."
"אני שמה לב." אמרה והשפילה את מבטה לכיוון הכוס, שעדיין הייתה מלאה עד כדי מחציתה בנוזל הזהוב.
ערן התפתל. הוא ידע שבכל דייט יש את שלב "התקלה", השלב שבו הוא אומר או עושה משהו שיוצר פער בין מה שהבחורה חושבת עליו לבין מה שהוא באמת. כשמגיע השלב הזה והיא חייבת בעזרת שאלות תמימות לכאורה לבדוק את מקור הפער, ממה הוא נובע ועד כמה הוא משמעותי, הוא מפעיל את כישוריו המילוליים כדי לטשטש את הראיות ולמנוע פסק דין מהיר.
גם הפעם הוא נפל, חשב לעצמו. למה? בשביל מה הוא עשה את זה? היא בסך הכול עוד בחורה בעוד דייט. הוא הביט בדנה ששתקה, וכשהעבירה את מבטה לכיוון הבר הוא הרגיש שידיו קיבלו חיים משלהן.
הן משתלבות. נפרדות. מתמתחות. מרפקים על השולחן. כפות ידיים תומכות בלחיים. רק קצב המחשבות שלו מואץ יותר מתנודות הידיים.
"סיפרת לי שהיו לך רק שלושה דייטים מאז הפרידה. ממליץ לך לברוח מהעולם הזה כמה שיותר מהר."
"על מה אתה מדבר? מאיזה עולם?"
"מעולם הדייטים," פניו של ערן הרצינו. "עדיף לא להיכנס לזה, זה הרבה מעבר למה שאת חושבת."
"אני לא מבינה."
לספר לה או לא, התלבט בינו לבין עצמו. אולי זה רעיון לא טוב, אולי עדיף שיעברו לנושאים אחרים. "דנה, עזבי, באמת, בואי נמשיך מאיפה שהפסקנו. מה זה היה? סיפרת על הקמפיין של 'פרוקטר'."
"ערן, אתה לא יכול להפסיק באמצע, תסביר על מה דיברת?"
"תראי," אמר ערן והסתכל לה בעיניים.הוא חשש לספר אך הסתקרן לא פחות לגלות אם יצליח להיחלץ מהמלכודת, ולכן המשיך.
"בברים של תל אביב יש עולם נסתר. זה שלא רואים מגובה המושבים המסתובבים. בעצם, זה קיים בכל עיר גדולה. הדייטיונרים."
"דייטיונרים?"
"כן דנה," הוא שם לב שהוא אוהב להגות את שמה. "את יודעת, אנשים שיוצאים להרבה דיייטים."
"בסדר," אמרה, ולדבריה נלוותה נימת שאלה שערן נאחז בשוליה, יורה גשם של מילים.
"העיר מתנהלת כמרכז דייטים. הכול נועד לספק לדייטיונרים את מבוקשם כדי שיצליחו לשרוד כך כמה שיותר שנים. זו המגמה בעולם, אנשים שחיים מדייט לדייט במשך שנים, לפעמים עשרות שנים. בשביל מה, לדעתך, המציאו את הדירות המחולקות?"
"לא יודעת."
"זו כנראה אגדה אורבנית, אבל בכל אופן הרעיון הוא ששותפים גורמים ללחץ חברתי שמוביל לזוגיות. תחשבי שיש לך שותפה שפתאום יש לה חבר. הוא מגיע אליכם, את רואה זוגיות מול העיניים, את רואה אהבה, את רואה קשר, זה גורם לך לרצות גם, נכון?"
"כן."
"הבעיה היא שזה פוגע בדייטים. אז העירייה קידמה, בלי שישימו לב שזו החלטה מלמעלה, את הדירות המחולקות. כך אנשים לא חיים בסביבה של קשר זוגי, וכדי להימנע מתחושת הבדידות עליהם לצאת לדייטים."
"מה יוצא להם מזה?"
"את צוחקת, אבל כמו בכל דבר מדובר בכסף, ובהרבה כסף. הדייטיונרים מוציאים הכי הרבה כסף, הרבה יותר מזוגות או מחברים שיוצאים יחד. הדייטיונרים מבזבזים כי הם רוצים להרשים, לעומת הזוגות שחוסכים וחולקים עיקרית וקינוח." ערן צחק.
דנה חייכה, הוא צודק. היא נזכרה איך הייתה חולקת ארוחות עם דן, האקס.
"נו, ו..."
"הדייטיונרים נשארים לגור בעיר הגדולה. הזוגות בדרך כלל בשלב מסוים אחרי החתונה עוזבים לערי לוויין, למושבים או לפריפריה, תלוי במצבם הכלכלי. אז כל עוד יש היצע גדול של דייטיונרים הביקושים גדלים, הארנונה עולה וגם שכר הדירה עולה, וכך גם בעלי הדירות מרוצים. תחשבי על הגלידריות למשל, רוב הלקוחות שלהן בלילות של אמצע השבוע הם הדייטיונרים."
"כלומר?"
"כמה זוגות כבר יוצאים באמצע הלילה לגלידה? רוב הזוגות נרדמים מול הטלוויזיה או תקועים עם הילדים בשעות האלה. לא רק הגלידריות, גם המסעדות והברים ואזורי הבילוי. התעשייה מייצרת דייטיונרים כל הזמן."
"התעשייה?"
"תעשיית הדייטים היא מהמתפתחות בעולם, ומשפיעה מאוד על התרבות האנושית. היא שינתה את התפיסות בין המינים, את תפיסת המשפחה הגרעינית, את הקשר בין דתות ולאומים, וכמעט הכול כיום סובב סביבה - מתוכניות טלוויזיה ועד לעריכת דין."
"או.קיי."
"אני עורך דין לדיני משפחה,. מה אני עושה בעצם? מקדם הליכי גירושין, נכון?"
"כן."
"זאת אומרת שאני מטפל באנשים שהם בשלב הטרום דייטים, ואני חלק מתשתית המעבר הזו שמכניסה אותם לעולם הדייטים."
דנה חייכה, וערן, שאוהב מאוד לשמוע את עצמו מדבר, הרגיש צורך להמשיך. "וזה עולם ששואב."
"איך?" שאלה.
"תעשיית הדייטים היא חלק מתעשיית הצריכה, ברגע שמתחילים קשה להפסיק. את כל הזמן צריכה לבחור, זה כמו חנות ממתקים. תחשבי - כל בחור, הסיפור שלו, המראה שלו, נדמה שהאפשרויות הן בלתי מוגבלות. את חייבת לזכור שאנשים מגיעים לדייטים מיומנים. הם נראים טוב, מריחים טוב. את לא רואה אותם כשהם עצבניים, מרוטים מיום עבודה או מתוסכלים מכישלון. הם מציגים לך את עצמם בשיא וזו מסכה, מסכה יפה."
"היו לי רק שלושה דייטים בשנתיים האחרונות, וכולם נראו טוב. ועם כל הכבוד למסכה היפה כפי שאתה מציג אותה, זה לא עזר להם, לא הייתה כימיה."
"לחפש כימיה, זה הדבר גרוע ביותר. תאמיני לי. נכון, כימיה זה חשוב, אבל מה זאת כימיה בעצם? מדובר במראה חיצוני. במישהו שנראה טוב."
"מה רע בגברים שנראים טוב?"
"ממתי גבר אמור להיות דוגמן? הפכתן אותנו לכוסיות." ערן כמעט העיף את כוס הבירה, שנותרה מיותמת על השולחן והתחממה כנראה בלהט השיחה. "גברים מורטים שיער, עושים טיפולי פנים, מורחים קרם לחות. סתם ביטחון עצמי כבר לא מספיק לכן? פרנסה זה כבר לא חשוב? כבר לא אכפת לכן שיהיה גבר, שידע להתמודד עם החיים. אתן רוצות גם וגם. גם החברה הטובה ביותר וגם מפרנס. גם משורר וגם כדורגלן. גם עם ביטחון עצמי וגם בוכה בסרטים עצובים."
"ערן, המטרה של הדייט הראשון מבחינתי היא לבדוק כימיה ראשונית ולא את מדף הקרמים באמבטיה. אתה ממש נסחף."
הוא נפל עמוק אל בור התיאוריה שכרה, אבל כבר היה מאוחר מדי לחזור בו, אז הוא ניסה למזער נזקים: "אני רואה את כל הזוגות האלה, הם באים אליי אחר כך כשהם בהליכי גירושין. הגברים הופכים להיות סמרטוטים, אימפוטנטים... ואתן... אתן הפכתן להיות המין החזק."
דנה, שבעבר טון אסרטיבי ובטוח בעצמו כמו של ערן היה גורם לה לשתוק ולהימנע מלהביע את אי-הסכמתה, החליטה שזה זמן טוב לשנות הרגלים. "קודם כול, כמומחה לדייטיונרים, או איך שאתה קורא להם, אתה אמור לדעת שכימיה זה לא רק מראה, זה גם החיבור בין שני אנשים. אבל אני מסכימה שלפעמים קשה לזהות אותה בדייט הראשון. לפעמים צריך כמה פגישות כדי להכיר טוב יותר."
דנה הושיטה יד לכוס היין, וערן שם לב ששתתה את הלגימה האחרונה. הוא חיפש בעיניו את המלצרית. "ולגבי נשים," קולה של דנה התאמץ לגבור על המוזיקה שהתנגנה סביבם, "זה ידוע שמבחינת שכר וקריירה הן מופלות לרעה."
תיזהר, לא לדבר בדייט הראשון עם אישה על שוויון בין המינים. זה גם הופך אותה לפמיניסטית וגם מרחיק אותה ממך, נזכר ערן בעצה של ציפורי ומיהר לשנות כיוון. "מבחינתי נשים הן המין החזק. אתן שולטות. תראי אותך, גם יפה, גם חכמה וגם עובדת במשרד פרסום."
אולי המחמאה תעזור להחזיר את השיחה למסלול, חשב וחיזק את המסר.
"מה חסר לך? בטח כל היום מתחילים איתך, את יכולה להשיג כל מה שאת רוצה, אני בטוח שאם תדרשי תקבלי גם תוספת שכר."
"תודה."
אמרה דנה, אבל מה שרצתה באמת להגיד היה: "כן ממש."
היא אפילו לא הצליחה להחזיר לו חיוך.
נכון, גברים מסתכלים עליה, אבל הם לא באמת מתחילים איתה. ערן מצדו חיפש את החיוך. אישור קטן היה מעיף אותו לתקרה, אבל זה לא קרה. הוא המשיך לדבר בטון חיוור: "ותאמיני לי שזה מסוכן, כל הדייטים האלה."
"מסוכן?" כפות ידיה מתחו את שיערה לאחור.
"כי נשרטים. לאחר חמישים דייטים או שנה וחצי בתל אביב, מה שמגיע קודם, הופכים לדייטיונרים, ואז השריטה הולכת ומעמיקה."
"אז לא נשאר לי זמן רב, מה?" יצאה מתוכה הדנה הצינית שהתפתחה בשנה האחרונה, שמחליפה חידודי לשון עם אנשי הקריאטיב במשרד הפרסום.
"ואז מה קורה?"
ערן, שכבר הבין שמדובר בבחורה שלא מסגירה רגשות כשעל הפרק נושאים אישיים, החליט לא ליפול למלכודת. "יש שתי קבוצות של דייטיונרים: אלה שמחפשים זיונים ואלה שמחפשים אהבה. לפעמים יש זליגה בין הקבוצות, ובמקרים יוצאי דופן יש כאלה שמחפשים גם וגם. דייטיונר חייב להגדיר לעצמו את הקבוצה שאליה הוא משתייך ובהתאם לכך לפעול. לכל קבוצה דפוס פעולה שונה."
"אתה חייב ללמד אותי, שלא אפול בפח."
הצחוק שלה נסך בו ביטחון. איזה חיוך יפה יש לה. כנראה עליתי על משהו, חשב לעצמו, אני חייב להמשיך בכיוון הזה. "מחפשי האהבה, בעיר קוראים להם 'נוודי אהבה' או בקיצור 'הנוודים'. הם משוטטים, מחפשים עומק, אומרים שזה חלק מהפנטזיה שלהם למצוא את הבחורה המושלמת. הנוודים מחפשים משהו ספציפי, מדויק, ובדרך כלל לא יצאו לדייטים נוספים כל עוד זה לא מתאים להגדרה שלהם."
"והקבוצה השנייה?" שאלה דנה ונזכרה בניב, המאמן מחדר הכושר שלה.
סוף-סוף מישהי שאפשר לדבר איתה ומבינה אותי, אלוהים רק שזה יצליח איתה. אני חייב לשמור עליה, שלא תהפוך להיות כמו כולן, חשב לעצמו. אסור לה לשקוע בביצה הטובענית של הרווקים בתל אביב, אולי היא גם הסיכוי שלי לצאת מהבוץ הזה.
"הם אלה שמסתכלים על הדייט כעל אתגר ועל הבחורה כעל אובייקט מיני. במקרים מסוימים הם יצאו לכמה דייטים עם אותה פרטנרית, כי לפעמים צריך להשקיע בשביל סקס. ואם רוצים להמשיך איתה כי הסקס טוב, אז מדי פעם צריך גם להשקיע ביציאות מהבית." ערן חייך והמשיך, "את רואה את ההוא שיושב עם הבחורה, שם בפינה?"
"כן."
"את רואה שהוא יושב עם הגב לכניסה והעמוד מסתיר אותו?"
"כן."
"זה לא הדייט הראשון שלהם, והוא רק שוכב איתה." קבע ערן.
"איך אתה יודע? כי הוא יושב ליד העמוד?"
"תראי את שפת הגוף שלו, הוא ממש נשען על העמוד כאילו היה רוצה להיבלע בו, ככה לא מתנהג גבר שמעוניין באישה ושרוצה להשוויץ בה."
"אתה בטוח?" אמרה דנה בטון ספקני וניסתה להיזכר בצורת הישיבה של דן.
"אני לא יודע מה לא מסתדר שם, אבל זה מה שקורה בפועל... זה מזכיר לי," ערן חיסל את שארית הבירה והמשיך. "ערב אחד חבר שלי, זוהר, דיבר עם אחיו יניב כשהיה בדרך לפגוש מישהי בבליינד דייט. הוא סיפר לו שהיא גרה בגבעתיים ושאל אותו לאן כדאי לו לקחת אותה.
יניב, שנחשב בעיר לדייטיונר איכותי שיוצא רק עם בחורות יפות, אמר לו: 'אם היא נראית טוב אתה עושה שאטל ולוקח אותה לבר במרכז תל אביב. ואם לא, תמצא את בית הקפה הקרוב ביותר ותוך שעה אתה כבר בדרך חזרה'." חלפה חצי שעה, זוהר והבחורה כבר היו במכונית ויניב התקשר. זוהר הזדרז לענות דרך הדיבורית. יניב שואל לאן, זוהר עונה 'לוויולה', שזה הקפה השכונתי שלו בגבעתיים. ויניב, שלא עצר לרגע לחשוב שאולי זוהר לא לבד באוטו, פורץ בצחוק. 'מכוערת, מה'?"
"והיא שמעה?" דנה צחקה.
"כן," ערן חייך. הוא שמח שהצליח להצחיק אותה, חשוב לו להצחיק בדייטים, הוא יודע שהכרחי שהדייט לא יהיה כבד מדי, והסיפור הזה תמיד מצליח לו.
"אז אני מבינה שאני שווה שאטל." חייכה.
ערן התכופף לעברה, שוב הבושם העדין שלה הקיף אותו כמו רוח נעימה, ידו נעה כמו מאליה ואצבעותיו נגעו בזרועה.
"לגמרי," חייך בזמן שהסיר את ידו והניח אותה על השולחן ביניהם, כאילו דבר לא קרה.
דנה שתקה. מגעו העדין הפתיע אותה, היא עדיין הרגישה את אצבעותיו על זרועה, גם אם המגע נמשך זמן קצר כל כך. אבל בפעם הבאה, אזיז לו את היד או שאעיר לו כדי שלא יסיק מסקנות מוטעות, הצליפה בעצמה על שהעזה להתענג על המחווה.
"לגבי החיפוש אחר סקס, מה רציתי להגיד לך. אה, שזה הולך גם הפוך, גם בנות מחפשות סקס."
"בטח לא כמו הגברים."
לא בא לי להיכנס לזה עכשיו, חשבה.
"מחניק פה קצת, לא? המזגן לא מקרר מספיק."
"נכון, תכף תגיע המלצרית." ערן קטע אותה והיה להוט להמשיך. "שימי לב, בתל אביב נכנסים למיטה בדייט הרביעי בממוצע, שזה בערך שבועיים אחרי ההיכרות הראשונה, ונפרדים בממוצע לאחר חודש וחצי. נדמה לי שלבחורות יש יותר דייטים מאשר לגברים, כי קל להן יותר להכיר. ולכן," ערן הגביר את קולו כדי להישמע החלטי, "בממוצע, בחורה שוכבת עם גבר אחד עד שניים חדשים בחודש, שזה בערך עשרים גברים חדשים בשנה."
"מה פתאום? אתה מגזים, חוץ מחברה שלי חגית, שכולם קוראים לה חגית התקתקנית והיא באמת בעניין של לשכב עם הרבה גברים," צחקה והמשיכה.
"שאר החברות הרווקות שלי גרות בתל אביב כבר הרבה שנים ואין להן כל חודש מישהו אחר, יש להן הרבה תקופות יובש."
"אבל עדיין יוצא להן להיות עם עשרה גברים? שמונה גברים בשנה?"
"אולי שבעה."
"את לא חושבת שזה דופק ת'שכל? נשים היום בוחרות גברים ומזיינות אותם."
"ערן, סיפרתי לך, אני זה לא המקרה. היה לי בן זוג במשך שבע שנים והוא היה הרביעי שלי."
"ארבעה, זה יפה." ערן אישר וחייך. הוא שמח שהיא עומדת בסטנדרט שהציב לעצמו - בחורה עם רזומה חד-ספרתי.
"אבל את מסכימה איתי שזה מוגזם מה שקורה פה?"
"זה העולם, אי-אפשר לשנות את זה." אמרה והרגישה שמוקדם לה מדי להיכנס לשיחה על סקס. "ממש חם לי, איפה המלצרית?" אמרה.
ערן הסתכל עליה מחפשת בעיניה את המלצרית. הוא הרים את כוס הבירה ולגם לגימה ארוכה, כזו שתרוקן כמעט את כולה. כשתופיע המלצרית יזמין להם צ'ייסרים, ואולי משם ימשיכו לדרינק נוסף בבר אחר.
"הי," דנה חייכה למלצרית, "המזגן עובד?"
"כן, אבל אבדוק אם אפשר לקרר קצת יותר."
"סבבה, ודיאט קולה בבקשה,"
מה דיאט קולה עכשיו?! ערן הופתע מהבחירה. רגע, זה אומר שהיא לא בעניין או שפשוט חם לה? האמת שבאמת מחניק פה, הרגיע את עצמו.
"תרצה משהו?" שאלה אותו המלצרית,
"אמ... לא, תודה אני מסודר." הביט בשארית המשקה שלו, וכשעזבה המלצרית המשיך לספר לה על שני החברים הקרובים שלו, ציפורי ושייק'ה, ועל הדרך שלהם להכיר את הנשים שלהם.
דנה התאמצה לשמור על ריכוז. הכול חוזר על עצמו, חשבה לעצמה, עוד בחור שמנסה להרשים ומזיין את השכל. הם לא מצליחים לרגש אותי, הם כל כך שקופים. אחד מגיע עם הכסף שלו, השני עם השרירים, השלישי עם הקריירה ועכשיו זה עם התיאוריות המוזרות שהוא בטח מספר לכל אחת. מה מעניין אותי הציפורי הזה? למה בדיוק הוא מספר לי את זה? אני לא מצליחה להתרגש מאף אחד מהם. עם דן זה היה אחרת, אולי כי הייתי צעירה. אידיוט, איך הוא קלקל לנו את הכול.
רונה טועה, הדייטים האלה לא תורמים לי, הם רק מכניסים אותי יותר לדיכאון. אני צריכה להתחזק בלי לבזבז את הזמן. אגיד לה שדייטים לא יעזרו לי, שתחליף לי למשימות פרקטיות יותר.
ערן המשיך לספר ודנה הנהנה מדי פעם בראשה. איך אעביר את הזמן עכשיו? הרהרה, חגית סיפרה לי פעם שבדייטים משעממים היא סופרת בלטות. טוב, ברגע שיסיים את הסיפור הזה אגיד לו שאני עייפה.
המלצרית הגיעה והניחה את הכוס על השולחן. דנה, שלא הספיקה למנוע מערן להתחיל סיפור חדש על ייצוגה של כרמית ועל הנצחון הגדול עבורה בבית המשפט, הסתכלה על הכוס, הרימה אותה ושאבה את תוכנה כמעט בלגימה אחת, כזו שהזכירה לה את המים הצוננים של תאילנד מהנסיעה בשנה שעברה.
ערן המשיך לספר בהתלהבות על החלטת השופט להוציא צו הרחקה לבעלה האלים. דנה שמה לב שקבוצה של גברים קולניים עומדת להתיישב בשולחן הסמוך. מיד כשהתיישבו הם משכו את תשומת לבו של ערן, והוא עצר סוף כל סוף את שטף דיבורו. דנה ניצלה את חלון ההזדמנות היקר ופיהקה פיהוק גדול, כזה שלא ניתן להתחמק מהמשמעות הטמונה בו ולתרגמו למעשה.
"את עייפה?" שאל.
"כן, יש לי יום ארוך מחר, מצטערת," אמרה בקול נעים, "אבל נמשיך את הסיפור באוטו, בסדר?"
ערן השתתק. הוא ביקש חשבון ודנה הציעה לשלם את חלקה, הטקס הקבוע.
ערן סירב בנימוס, כמובן, אך נזכר כפי שהוא נזכר תמיד בליטל, שהותירה אותו חסר מילים כשאמרה בזמן שהגיע החשבון: "בוא נוותר על ריקוד הארנק, בסדר?"
הוא הגיש את כרטיס האשראי שלו, וכשחזרה המלצרית עם הקבלה הם קמו והלכו לאוטו.
לחזור ולספר לה על הגישור? חשב, זה יעניין אותה או שאוותר? הרי זה היה מהלך מבריק של פסיכולוגיה הפוכה. הם כבר הרגישו שהם מפסידים את הבית, ואז בתוך שעה של לחץ מתון החליטו לתת צ'אנס נוסף לזוגיות שלהם. לא זה לא יעניין אותה, עדיף שאוותר.
דנה הסתכלה על הדרך, שהוארה לסירוגין על ידי מנורות הרחוב. מחר יש לי עוד פרזנטציה, הרהרה, לפחות הסטורי-בורד מוכן. אני צריכה להגיד לדורון שעם כל הכבוד אני לא היחידה במשרד שאחראית על המצגות, והגיע הזמן שיחלק בין כולם.
שתיקה מהולה במבוכה ליוותה אותם, כאילו השיחה הטלפונית הארוכה ולאחר מכן הדייט התנהלו בין ארבעה אנשים שונים.
האם נהנתה כמוני? האם לקבוע איתה כבר עכשיו לדייט נוסף או להמתין לשיחת הטלפון מחר? הרמז הטוב ביותר, ידע ערן, יגיע בשניות הקרובות, מיד כשיכבה את המנוע. כל פעולה תשמש כקלף גורלי שנחשף במהלך משחק פוקר. הוא חייב לשים לב לשפת הגוף ולמשפט הסיום, הם ישמשו לו בסיס לטקטיקת ההמשך. הרי בשפת הגוף כמעט אי-אפשר לשקר.
"היה לי ממש כיף להכיר אותך." אמרה בזמן שאחזה בידית הדלת.
"גם לי." אמר. מאחר שלא נתנה לו שום דבר להיאחז בו, לא נותר לו אלא להשוות אליה.
כשדנה פתחה את הדלת, הוא יכול היה לשתוק ולתת לה לצאת אל החשיכה. אבל אז, כשרגלה יצאה מהרכב ונגעה בקרקע הבטוחה, נפלט לו, "אז נדבר?"
דנה, שגבה היה מופנה אליו, סובבה את ראשה ואמרה בחיוך קלוש: "נדבר, בטח, תודה על הערב." היא הפנתה ממנו את עיניה הכחולות, ששבו והתמקדו בשביל שלפניה. השביל הביתה.
כשהגיעה לחדר המדרגות הדליקה את האור ועלתה לדירתה. ערן כבר היה הרחק משם. מנסה לחשוב אם המשפט האחרון שלה מרמז על כך שכדאי להתקשר לקבוע לדייט נוסף,