1


בשביל בן-אדם שהיה בטוח תמיד שהחיים מלאים באירוניה אינסופית, זה היה חייב להיות השיא.


קובורן גרנט, יורש חברת הענק ליצור חלקי מכוניות, ומי שהתמנה רק לאחרונה להיות המנכ"ל של תעשיות גרנט, העניק משיכה הגונה לעניבה שלו, כדי שתפסיק לגרום לו להרגיש כאילו הוא נחנק בציניות שלו. השתתפותו במסיבת האירוסים של טוני, חברו הטוב, דווקא בעת שהוא עצמו עומד לפני השלמת הגירושים שלו, היוותה תזמון מעולה, כזה שרק הוא מסוגל לארגן לעצמו. וזה שהוא יהיה מי שיישא, בעוד שלושים דקות, נאום ברכה לזוג המאושר, מלא מילים יפות על תקווה, פרחים פורחים וקשת בענן – זה כבר היה הדובדבן על העוגה הזאת.


הוא מסוגל לעשות את זה. באמת שכן. הוא רק זקוק לעוד כוס וויסקי הגונה אחת ביד. כוס וויסקי ומשקפיים שצובעים את העולם כולו בצבע ורוד אופטימי.


"הכל בסדר, גרנט?" שאל אותו רורי דילייני, האוסטרלי החסון שהיה חברו הטוב ביותר עוד מאז תקופת הלימודים המשותפת שלהם בייל, בהרמת גבה משועשעת. "אתה נראה לי קצת ירקרק."


קובורן עטה על פניו את אחת מהבעות הפנים הציניות והמשועשעות שלו, היחידות שהוא מרשה לעצמו להציג בפני כל העולם. "הכל מושלם."


ולמה שהוא לא יהיה בסדר? הוא עומד בראש אחד התאגידים הגדולים ביותר בעולם, שאותו הוא עזר לשקם לאחר מות אביו. אחיו, הריסון, הצטרף למירוץ לנשיאות, מה שרק הוסיף למעמד של תעשיות גרנט ברחבי תבל, ולו יש בלונדינית יפהפייה ודי פרועה, שמחממת את מיטתו כל לילה – מה שנוח במיוחד לאור העובדה שהיא מתגוררת רק שני בתים ממנו.


גן-עדן, ככה הוא קורא לכל זה.


רורי, שחקן כדורסל מקצועני, גבוה ויפה-תואר, שזוכה גם בעצמו להצלחה בקרב בנות המין היפה, נד בראשו ונראה משוכנע. "אני שמח מאוד לשמוע את זה, גרנט. במיוחד ברגע הספציפי הזה."


סרקזם ונימה של אזהרה התערבבו בקולו של רורי. הוא חשש שקובורן לא התגבר עדיין על הפרידה ממי שעומדת להיות בקרוב מאוד גרושתו, מי שעזבה אותו כבר לפני שנה בערך – מה שלא היה נכון בכלל. נישואיו לדיאנה היו ניסיון נמהר ומטופש להקהות את הכאב שלו על מות אביו – ניסיון להפנות את כל רגשותיו אל תוך אובססיה נלהבת שתבלע אותו כליל. בדיוק מה שהיה נחוץ לו באותה העת. בדיוק הדבר שממנו הוא היה חייב להיפטר עכשיו.


הוא משך כתף. "רורי, אני כבר לא בן עשרים וחמש. גוף מהמם ופה משולח-רסן כבר לא עושים לי את זה יותר."


פניו של רורי נמתחו באזהרה כשקולו של החבר נישא ברחבי החדר. "קובורן – "


הוא נופף בידו לעצור אותו. "אין לי מושג ממה אתה כל כך נלחץ. יש לי את נאום הברכה הזה כאן, בכיס האחורי של מכנסיי."


רורי נעץ מבט בנקודה מסויימת מעבר לגבו. "דיאנה עומדת מאחוריך, בשעה שלוש שלך."


הוא חש איך כל הדם אוזל מפניו. "גרושתי לעתיד דיאנה?"


"בדיוק."


ליבו פירפר בחזהו ואצבעותיו התהדקו בכוח סביב כוס הוויסקי שהוא החזיק בידו. הוא כבר הכין את עצמו לעימות איתה, מחר בבוקר, כשמסמכי הגירושין יהיו פרושים לפני שניהם. אז הוא מוכן לראות את האישה שהסתלקה ממנו לפני שנים-עשר חודשים, בלי לשלוח אף מבט אחורה, ולא יצא לו כלל לראות אותה מאז מפני שהיא וידאה שסדר היום שלהם לא יצטלב לעולם. מה שלא היה עניין פשוט בכלל, במקום כמו מנהטן, שבו אנשים נוטים להסתובב בחוג החברתי שאליו הם שייכים.


אבל, מצד שני, דיאנה לא נוהגת להסתובב. היא עובדת ללא הפסקה, מה שהופך לעוד יותר מפתיעה את נוכחותה כאן הערב...


זעם געש בתוכו, מהיר ועז. צף ועלה במהירות במעלה חזהו, התפרץ בראשו כמו ערפל אפור דחוס כל כך, שהוא הרגיש כאילו ראשו עומד להתפוצץ ולעוף מעל כתפיו. איך היא מעזה להופיע פה בכלל? איך היא מעזה להרוס לו את הערב הזה? אלו החברים שלו, לא שלה.


הוא שאף אוויר דרך אפו, נשף אותו לאט החוצה, למול עיניו הבוחנות של רורי, כאילו היה פר זועם, העומד להסתער. הפניית ראשו, כשהוא היפנה אותו, היתה איטית ועצורה. נטולת מורא. עיניה השחורות, שהשיבו לו מבט ישיר, העידו כי היא שמעה את מה שהוא אמר. מבטו חלף על פני אשתו היפהפייה עד כאב, ועבר אל קבוצת האנשים שעמדו לידה. כולם שמעו את מה שהוא אמר. טוב, מה לעשות. לא היתה לו שום כוונה לקחת את מילותיו בחזרה. הוא התכוון למה שאמר, בכל ליבו.


הדבר היחידי שעליו הוא כן הצטער היה העובדה שחשף ככה את הקלפים שלו. הוא התכוון לגשת למפגש למחרת במין ריחוק צונן שהיה אמור לערער את שלוותה של דיאנה. להראות לה שהגבר שאיתו יש לה עסק כעת כבר לא דומה בכלל לזה שעמו היא התחתנה. להוכיח לה שהוא כבר לא שבוי ברשתה.


הוא העתיק את תשומת הלב שלו בחזרה אל אשתו. עיניה כבר איבדו כעת מהנימה הפגיעה שהיתה בהן, והתקשו לתהומות השחורים הללו, שפעם היתה זאת שאיפת חייו לצלול עד שיגיע אל קרקעיתן. זה לא עלה בידיו מעולם. היא כעסה כעת. רתחה מזעם. בעיה שלה, לעזאזל. היא זאת שהחליטה בכלל לבוא לכאן הערב.


כל הנוכחים במסיבה כבר נעצו בהם את מבטם כעת, המתינו לתגובה של אחד מהם. בלסת חשוקה, הוא היפנה להם את גבו – אך לא לפני ששם לב לכך שגרושתו לעתיד נעשתה יפהפייה עוד יותר מכפי שהוא זכר אותה. כאילו החיים בלעדיו הצליחו להדגיש את יופייה המדהים.


הוא הניח את הכוס שלו על שולחן סמוך, היפנה את ראשו לעבר הבר, והוא ורורי שמו את פעמיהם לשם כדי להסתייע בעוד חיזוק נוזלי. דיאנה לקחה ממנו כה הרבה. אבל את הערב הזה היא לא תהרוס לו.


בשום פנים לא.


דיאנה התנודדה בנעלי העקב שלה בעת שקובורן ביטל את נוכחותה כאילו היתה אחת מהבחורות מגודלות החזה שמהן הוא נפטר מיד אחרי שמאס בהן. רק שכלפיהן הוא היה נוהג בחביבות רבה יותר. אהבה קשוחה היתה תמיד משהו שהוא שמר רק לה.


אהבה. גוש מכאיב עלה בגרונה. הרגש שבער כעת בעיניו הכחולות, המדהימות, היה ברור לחלוטין. הוא שונא אותה על מה שהיא עשתה לו. עדיין שונא אותה. היא היתה רוצה לומר שהיא שונאת אותו גם כן, אבל זה יהיה שקר. רגשותיה כלפי קובורן היו מאז ומעולם מורכבים הרבה יותר מסתם שינאה. וזאת בדיוק היתה הסיבה שבגללה היא היתה חייבת לראות אותו חותם למחרת על מסמכי הגירושין הללו, כדי שהיא תוכל לעלות על המטוס ההוא לאפריקה, לשכוח שהנישואים האלה התקיימו בכלל אי-פעם.


ידה רעדה קלות כשהיא הפנתה את מבטה מקהל האורחים והרימה את כוס היין שלה אל פיה. היה ברור לה שקובורן דיבר עליה. כל הנוכחים במסיבה ידעו שקובורן דיבר עליה. הם עטו על כל מילה שלו כמו אוכלי נבלות, המתינו בקוצר רוח להתפתחות הדרמה. זאת הסיבה שהיא כל כך שנאה להשתתף באירועים ארורים שכאלה. אנשים עם עודף זמן לספקולציות שיכולות רק להוסיף על חרושת השמועות שתרחש מחר ללא ספק. היא באה הערב רק מפני שאנבל ממש התחננה בפניה.


גוף מהמם ופה משולח-רסן כבר לא עושים לי את זה יותר...


מילותיו של קובורן הידהדו בראשה. היא נשכה את שפתה התחתונה כדי לעצור את הרעד שלה ולקחה עוד לגימה של יין. איזה מנוול האיש הזה. היא רצתה לגשת אליו ולהחטיף לו סטירה, עם כל הכעס שהצטבר בתוכה בתריסר החודשים האחרונים. אבל זה רק היה מעניק לו את הניצחון.


היא הלא רופאה מנתחת – היא משיבה אנשים לתיקונם. היא לא תניח לקובורן לפרק אותה לרסיסים. שוב. לעולם לא.


היא עשתה ניסיון להתרועע, לערוך שיחות חולין מנומסות עם אנשים שהיא לא ראתה כבר די מזמן, ושבעצם לא עניינו אותה יותר, אבל כשקובורן נמצא איפשהו, אי-אפשר בכלל להתעלם ממנו. הוא היה יפהפה מדי, במובן הגברי של המילה. גבה-קומה ובעל שרירים שטופחו בזכות חיבתו לעיסוק בספורט אתגרי, מהמם מדי עם השיער השחור והעיניים הכחולות והמהפנטות שלו, וכריזמטי מדי עם הקסם הטבעי, השובב והלא מאומץ שהוא שפע – לנשים פשוט לא היה שום צ'אנס.


היא קרעה את מבטה מהשרירים שהתנחשלו מתחת לחולצתו – מהז'קט שלו הוא נפטר כבר מזמן, כהרגלו. בגלל כל הזמן שבו אפה היה תקוע בספרי הלימוד שלה, ולאחר מכן הזמן שהיא בילתה בחדרי הניתוח כשהיתה סטז'רית צעירה במשמרות אינסופיות, לא היה לה בכלל זמן למערכות יחסים. וכשקובורן סחף אותה בסערה בלילה נדיר שבו היא יצאה למסיבה בצ'לסי – די בדומה למסיבה הזאת – היא פשוט נפלה שדודה ברשתו.


כמה אנשים הזהירו אותה להישמר מפניו ולשמור את ליבה? להשתמש בראש שלה? היא לא הקשיבה לאף אחד. היא התחתנה איתו למרות שאביה ייעץ לה שלא תעשה את זה.


געגוע עמום דאב בתוכה. אסור היה לה לבוא למסיבה הזאת. באמת שלא. היא ניחמה את עצמה בידיעה שבקרוב מאוד, שום דבר מכל זה לא ישנה לה כבר. בקרוב היא תהיה על המטוס, בדרך אל יבשת אחרת. היא תימלט מהחיים הקלאוסטרופוביים שלה, עם ההורים המעיקים ועם הג'וב המעיק שלה, שהיה קשור לפוליטיקה יותר מאשר לשבועה ההיפוקריטית שהיא נשבעה – לרפא כל חולה. תימלט מתחושת המחנק שתקפה אותה בכל פעם שהיא נזכרה בכך שקובורן עדיין חי באותה העיר שבה היא חיה...


פיה התעוות קמעה. אם היה נדמה לה שאולי היא קצת מטורפת, לוותר על הג'וב שלה באחד מבתי החולים הנחשבים ביותר של ניו-יורק כדי ללכת לעבוד בארץ שסועת קרבות שבה הוודאות היחידה היא היעדר כל ודאות, היא לא היתה היחידה שחשבה כך. לאחרונה היא קיבלה יותר ויותר תגובות כאלה, בעיקר מצד אביה, שאסר עליה לעשות את זה.


מבטה נדד אל בעלה, במקום להתמקד בשיחה שנערכה בין חברי החבורה שבה היא עמדה. לא תמיד היה המצב בינה לבין קובורן נורא. לילה אחד במיוחד היה חקוק בזיכרונה, מהימים הראשונים של נישואיהם. היא היתה כוכב עולה בבית החולים, הפגינה מיומנויות מדהימות בחדרי הניתוח, הרבה מעבר לצפוי ממישהי בגילה. אך באותו הלילה, היא איבדה את החולה הראשון שלה, נער בן שש-עשרה שהיה מעורב בתאונת דרכים מחרידה. הוריו ישבו בחדר ההמתנה במשך קרוב לשמונה שעות, בזמן שהיא ושאר המומחים נאבקו על חייו של הנער, אבל הם לא הצליחו לעצור את הדימום הפנימי, ובסופו של דבר הנער מת. היא הגיעה הביתה בשבע בבוקר, מוכה וחבולה, ופניה סיפרו את הסיפור כולו. קובורן חיבק אותה בזרועותיו ועירסל אותה בעדינות עד שהיא נרדמה, ואז השכיב אותה במיטה. הוא איחר לישיבת ההנהלה שלו באותו הבוקר, אבל זה לא היה אכפת לו. אז הם עוד היו הדבר החשוב ביותר, זה בחייו של זה.


עיניה צרבו בהיזכרה בכך. כשהם היו טובים ביחד, הם היו ממש מצוינים. וכשהם היו רעים, זה היה בלתי נסבל.


קובורן העביר עליה מבט נוקב, מהמקום שבו הוא עמד ושוחח עם רורי. היא מתחה את כתפיה, הפנתה את גבה אליו ועשתה את מה שבנות משפחת טיילור הגאות, האוויליות מעט אולי, הפכו ממש לאמנות מושלמת. היא התעלמה מההשפלה שאפפה אותה והמשיכה לנהוג כאילו זה שום דבר.


להיות במחיצת אנשים מאושרים כל כך, בשעה שליבה מלא בצער, היה ממש עינוי. הדבר היחיד שהפך את זה לנסבל היה הידיעה שבעוד שלושה שבועות, היא תלך בעקבות ליבה, לראשונה בכל חייה. רק היא. רק דיאנה.


היא תהתה מה יתגלה לעיניה כשיתברר לה מי היא באמת.


הוויסקי השלישי של קובורן פעם בעורקיו במשיכה לוהטת שפיתתה אותו לגשת לשוחח עם היצור היפהפה, ארוך הרגלים, שהצליח לשכנע אותו פעם בעבר, שאין לו שום צורך באיש מלבדה. זה היה כוח משיכה שאין כמעט לעמוד בפניו, שגרר אותו לכיוונה, למרות היחס המריר הזה, שהוא ידע כי היא מסוגלת להפגין בנוקשותה המתנשאת. אך הוא הצליח בכל זאת להתאפק. נאום הברכה שלו היה אמור להישמע בעוד דקות מספר, והוא היה צריך להישאר לגמרי מרוכז כדי לשאת אותו.


הוא ראה איך דיאנה מסתובבת בין כל האורחים, מצליחה בנימוסיה המשובחים להפוך כל מפגש לשישים שניות מושלמות של אינטראקציה חברתית נינוחה לחלוטין, ללא שום קשר לרקע של האורח שעמו היא משוחחת. דיאנה ידעה תמיד מה להגיד, אפילו בזמנים שבהם רצונה היחיד היה לתקוע לו סכין בגב.


היא היתה גבוהה יחסית לאישה, מטר שבעים וחמישה, וטישטשה את גובהה כרגיל בעזרת עקבים נמוכים משל רוב הנוכחות במסיבה הזאת. גזרתה הנערית והאתלטית נותרה כשהיתה, תווי פניה החושניים והאקזוטיים עדיין יפהפיים, אבל השיער, שבעבר היה ארוך עד הרבה מתחת לכתפיה, היה מסופר כעת קצר יותר, בקושי עד לעצם הבריח שלה. הוא לא הירשה לה לקצר אותו כשהם היו ביחד. הוא אהב את התחושה של שערה המלטף אותו בעת שהיא קרבה אליו לנשקו, בזמן שקיבלה אותו אל תוך גופה ההדוק, בתיאום מושלם תמיד עם גופו, ברגע שבו הוא היה ממלא אותה כליל ומוחק בבת אחת את כל המחיצות שהיו ביניהם.


בכל מה שקשור לסקס של התפייסות, והיה להם לא מעט מהדבר הזה, הוא ודיאנה שיכללו את המעשה לכלל אמנות ממש. סקס לוהט ומלא בשפע רגשות שלא בוטאו במילים, שהפך למשהו אשר לו שניהם התמכרו, עד שזה הרס אותם לגמרי.


גופו הגיב מיד לזיכרון, בהידרכות שכעסו לא הצליח כלל למנוע. כל גבר במסיבה ההיא בצ'לסי, בערב שבו הם נפגשו, סימן לעצמו את דיאנה ככיבוש האולטימטיבי. נסיכת הקרח שמחקה את כולם בהבעת הבוז שלה אשר שידרה לכל אחד מהם, "אל תטרח בכלל."


זה היה כמו לנפנף סדין אדום לפני אפו של פר. הוא לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי. מענה הלשון המהיר והשנון של דיאנה, והיעדר המורא המוחלט שלה מפניו, הקסימו אותו לגמרי. היא ידעה בוודאות שהיא ראויה. היא נולדה ראויה להערצה. והוא היה מוכן להיענות לאתגר שהיא הציבה. מה שהוא לא ידע בזמנו, זה איך תמימותה תוכל לשעבד אותו בעוצמה רבה בהרבה מזו שבה ניסיונו המיני היה מסוגל להשפיע עליה. הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה עליה בזרועותיו של גבר אחר, אחרי שהוא כבש אותה וענד על אצבעה טבעת עם יהלום גדול מספיק כדי להטביע ספינה, זמן קצר לאחר מפגשם הראשון, רק כדי לוודא שלעולם היא לא תלך עם אף אחד אחר.


כמה מטופש להאמין שטבעת תוכל לשלוט בה לחלוטין. הוא לא היה מספיק בשבילה. והוא חשד שאף גבר בעולם לא יהיה מסוגל למלא בעצמו את כל עולמה.


"אתה מוכן?" טוני צץ לצדו.


הוא הינהן. חיים שלמים של אושר. הוא עמד לאחל לחבריו את המיטב, ואז לסתום את פיו. זה לא היה אמור להיות כל כך קשה.


הוא המתין עם טוני ורורי, בחזית החדר, בזמן שהשושבינה הראשית של אנבל דאגה שלכל אחד תהיה ביד כוס משקה, תרומת משפחת גרנט. ואז הוא החל להתקדם אל מרכז החדר, כשטוני הינהן אליו. קהל האורחים התקבץ סביבו, מריע בשמחה, כראוי לאירוע מלא כל כך בהבטחה. עיניו מצאו את דיאנה בשורה השנייה, כשמבטה נמנע במכוון מלפגוש את מבטו. דמו רחש בעורקיו. הנאום שהכין מראש פרח והתנדף.


"אני בטוח שכולכם מכירים את הבדיחה שאומרת שאהבה היא חוסר שפיות זמני שאותו ניתן לרפא בעזרת נישואים," הוא השתתק לרגע, כשקולות צחוק פזורים עלו מרחבי החדר. "ולמרות שלדעתי זה ממש לא המקרה כאן, עם טוני ואנבל, שהם שני האנשים הכי מתאימים להיות ביחד לעולם, אשר פגשתי מעודי, שלא יהיו לכם שום טעויות," הוא הדגיש את דבריו בנימה קשוחה, "נישואים הם עניין קשה מאוד."


כל הנוכחים השתתקו עד כדי כך שניתן היה לשמוע את נקישת מקל הערבוב של המוזגים המערבבים את המשקאות על הבר בקצה האולם. "נישואים זה לא רק למצוא את האדם שאותו אתם אוהבים," הוא המשיך ואמר, בלי להתחשב במבט המבועת שרורי שלח לעברו. "מפני שאני סבור שזה כן יכול לקרות. אני באמת סבור שאנשים יכולים להתאהב. מה שיותר קשה זה להישאר מאוהבים. למצוא מישהו שאיתו אפשר לחיות. למצוא מישהו שתקוותיו והחלומות שלו, שהאידיאלים שלו משקפים את שלך כדי שכשהדברים יתחילו להיות קשים, כשהמציאות האמיתית תופיע, כמו שתמיד קורה בסוף, לקשר שלכם יהיה הכוח לשמר את המשיכה המקורית שחיברה ביניכם מלכתחילה."


הוא השתתק, הקולות בתוך ראשו הזהירו אותו לבל ימשיך, אבל ליבו לא היה מוכן להניח לו לחדול. רורי כבר נראה מבועת ממש, מבטו התחנן בפניו לרסן את עצמו. אנבל נשכה את שפתה בחשש, בהביטה לעברו, וטוני הזעיף אליו פנים, בשקט הרגיל שלו.


קובורן משך בכתפיו. "מישהו שכח להגיד לי שאפשר לאהוב בן-אדם בטירוף מסמא, ובכל זאת זה לא יצליח אם לא תהיו מסוגלים לקבל את החולשות והפגמים, איש של רעהו. לא סיפר לי," הוא הוסיף בהדגשה, בהביטו ישר לעבר דיאנה, "שלפעמים האהבה לא מספיקה."


עיניה הכהות של דיאנה זהרו כמעט בשחור, על רקע פניה החיוורות כסיד. כל אירוע, כל מסיבה, כל ערב שבו הוא שב אל בית ריק, הבזיקו במוחו ברצף מהיר, כדי להקהות את דקירת הכאב שפילחה אותו.


הוא הסיט את מבטו מאשתו והעביר אותו אל טוני ואנבל. זרועו של טוני היתה כרוכה סביב מותני ארוסתו, והבעת פניו היתה זועמת. קובורן הרכין את סנטרו. "כל זה נועד רק להגיד שלפעמים, אתם נתקלים באחד מאותם זיווגים של פעם בחיים, שלא יידעו לעולם את הגורל של כל האחרים. כאלו שאין לכם ספק בנוגע לעומק ולעוצמת העמידות שלהם. טוני ואנבל, אני יודע שאתם תעלו ותפרחו יחדיו, בגלל שאתם מהזוגות הללו. ואני כל כך מחכה לראות אתכם מזדקנים ביחד."


הבעת פניו של טוני אמרה שיייתכן מאוד שידידותם לא תחזיק מעמד אפילו עשר דקות נוספות. הוא התעלם מכך והרים את כוסו. "לחיי טוני ואנבל, אחד הזוגות המיוחדים הללו... חיים ארוכים ומלאים באושר."


קהל האורחים הרים את הכוסות בדממה של הלם. קובורן לקח לגימה הגונה, ניגש לחבק את טוני, שהפטיר באוזניו קללה, ואז נשק קלות על לחיה של אנבל המבולבלת, שנראתה כאילו היא רוצה לרצוח אותו, רק קצת פחות מטוני. "יכול להיות שכדאי לך להתמודד עם חלק מהרגשות המודחקים הללו," היא הציעה לו ביובש.


או שלא. הוא התרחק מהזוג שהוקף על ידי קהל המברכים, התעלם ממבטו הזועף של רורי ופנה לצאת אל המרפסת, לשאוף קצת אוויר צלול שהיה נחוץ לו מאוד. בעצם, הוא חשב לעצמו, יכול להיות שכל האסון הזה הערב נבע רק מזה שהוא נאלץ לנשום את אותו האוויר שנשמה אשתו הנוטשת.


האוויר הקריר והנקי של ליל סוף חודש אוגוסט עטף אותו כמו בחיבוק, רוח קלילה השתעשעה בשיער שעל בסיס עורפו. הוא שיחרר את העניבה שלו ופתח את שני הכפתורים העליונים של חולצתו. היה ברור לו שהוא בהחלט הגזים עם הדברים שנשא, אך איזה כוח לא נשלט גבר עליו וכפה עליו לומר את האמת. ולמה בכלל היא בחרה דווקא את הערב הארור הזה כדי לצוץ ממחבואה?


נקישת נעלי עקב על רצפת הבטון של המרפסת. הוא לא היה צריך כלל להפנות את ראשו כדי לדעת שזאת דיאנה. הוא הכיר הליכתה, את הצעדים שבהם בלעו הרגליים הארוכות שלה את המרחק.


"איך יכולת?"


הוא פנה להתייצב מולה. "איך יכולת את? אלו חברים שלי."


היא נעצרה לפניו. סומק התפשט על עורה הצחור וצבע את עצמות לחייה בגוון וורוד ורך. "הם גם חברים שלי. אנבל ביקשה ממני לבוא."


"אז היית צריכה לסרב," הוא אמר לה בכעס. "שנים-עשר חודשים את השתדלת להתחמק מכל מפגש איתי, מכל קשר בינינו, ודווקא את הערב הזה בחרת כדי להגיח?" הוא נד בראשו. "בדרך כלל את מודעת מאוד לרגישות חברתית, דיאנה, אבל הערב את לא הראית את זה בכלל."


עיניה האפילו והפכו לזוג עיגולים שחורים וזועמים, אצבעותיה התהדקו בכוח על תיק הערב האלגנטי שהיא אחזה. "הייתי אומרת שאתה הוא זה שלא הפגין הערב שום רגישות חברתית, קובורן. קודם כל, ההערה שהשמעת, ככה שכולם שמעו, ולאחר מכן הנאום הזה, שבו הבהרת לכולם עד כמה שנאת להיות נשוי לי."


"מה?" הוא העמיד פנים נדהמות. "לא מצא חן בעינייך ההומור שלי? אני חשבתי שזה הולם מאוד, בעיקר לאור מצבנו הנוכחי, כי אין כבר שום ספק שמה שהיה בינינו היה פשוט טירוף מוחלט. או שאולי לא מצאה חן בעינייך העובדה שטענתי שיש בך פגמים? שחשפתי לאוויר העולם את הסוד הקטן והמלוכלך שלך?"


"לא," היא אמרה לאט, והסומק התפשט מלחייה מטה, אל חזהּ, והעניק גם לו גוון ורוד תואם. "עם הטעם הרע של הנאום שלך אני יכולה עוד להשלים, למרות שאני בטוחה שטוני ואנבל לא מאושרים איתו בכלל. מה שנראה לי ילדותי ולגמרי לא הולם היה מה שאמרת לרורי."


"את מתכוונת לזה שאני כבר לא נמשך לפה משולח רסן ולגוף מהמם?" פיו התעקל בחיוך. "באמת, די, זה היה יכול להתייחס לכל אחת. אם כי," הוא הודה בהעבירו מבט על פני גופה האתלטי ושדיה הקטנים. "זה בהחלט מצלצל נכון במקרה הספציפי שלך."


השקר המחוצף שלו גרם לה לקפוץ בכוח את אגרופה לצד גופה. "אתה נשארת מנוול כמו שהיית, קובורן גרנט. גם זה לא השתנה בכלל."


"צר לי, לא." הוא ראה איך המבט שלו מצליח לעורר את התגובה העזה שעורר בה תמיד, מעניק לעורה הוורדרד גוון אדום עמוק וגורם לדופק בבסיס צווארה לפרפר במהירות פראית. "היית יכולה למנוע את זה בקלות אם היית מגיעה לפגישה שלנו מחר, במקום להופיע הערב בין כל החברים הכי קרובים שלי."


היא פלטה אנחה ארוכה. "לא תצטרך להמשיך לדאוג בנוגע להיותי בקרבתך. אני משאירה לך את כל ניו-יורק."


מבטו התמקד בפניה. "מה זה אמור להביע?"


"אני עוזבת בעוד שלושה וחצי שבועות ומצטרפת לארגון רופאים ללא גבולות, באפריקה."


"אפריקה? מה עם הג'וב שאת אהבת כל כך שלא הצלחת למצוא קצת זמן כדי להקדיש לי?"


"עזבתי אותו." סנטרה התרומם קמעה, מבטה נקשר במבטו. "החלטתי שהגירושים שלנו הם הזדמנות מצוינת לפתוח דף חדש לגמרי."


הוא הביט בהבעה המרדנית של פיה המלא. "את עזבת את העבודה שלך?"


"נכון."


הוא לא היה בכלל מוכן לקראת הכאב העז שפילח אותו לשמע תשובתה. עכשיו, כשהם עומדים לסיים את נישואיהם בשתי חתימות קטנות על גיליון נייר, היא עשתה את הצעד שהיה יכול להציל אותם. "למה?" הוא פלט, וידו התהדקה על גביע השמפניה שהחזיק. "אל תגידי לי... את צריכה למצוא את עצמך."


סנטרה התרומם עוד קצת. "משהו כזה."


הוא ממש לא ידע מה לעשות עם המידע הזה. כל רצונו אי-פעם היה שיהיה להם די זמן להקדיש זה לזה. שהיא תנהג איתו כמו בת-זוג אמיתית. אבל היא לא הסכימה לזה אף פעם. היא סירבה לצמצם את לוח השעות המטורף שלה בעבודה, שהשיב אותה הביתה רק למשך יומיים רצופים מדי חודש, בהיותה מתמחה בבית החולים, בטענה שזה ישפיע על הקריירה שלה.


"תסלחי לי," הוא אמר לבסוף, "אבל כל העניין הזה טיפה מבלבל אותי דווקא בנקודת הזמן הזאת."


ריסיה הארוכים צנחו ונפרשו על פני לחייה החיוורות. "הגיע הזמן שמישהו משנינו יתבגר כבר, קובורן. ומאחר שברור לחלוטין שזה לא עומד להיות אתה, עם סדרת הבחורות השבועיות שלך, אני מניחה שזאת חייבת להיות אני."


הוא ספג את העלבון כמו מתאגרף שסופג מהלומה מוטעית שלא כוונה כהלכה. "מעולם לא הצלחת לראות אותי מעבר לבחורות הללו, די. נכון? מה שהיה בעבר שלי לא היה נכון לגבייך מעולם."


היא פקחה את עיניה, ניצוץ זהוב הבליח במעמקי השחור שלהן. "קשה להתעלם ממה שמוטח בפניך פעם אחר פעם. למה לדעתך הפסקתי ללכת אתך למסיבות? איך יכולתי לשאת את הידיעה שמחצית הנשים שנכחו בהן ידעו את בעלי?"


"כבר הזכרת את זה בעבר," הוא השיב לה ונהנה מהעובדה שהוא מצליח לחדור את השריון שלה. "זאת הגזמה גמורה, אני שב ואומר לך. את הפכת אותי למין דמות מיתולוגית בראש שלך, די. לא היה בין זה ובין המציאות שום קשר ממשי."


"קשה להפריד בין זהב השוטים לבין הדבר האמיתי," היא השיבה בנזיפה. "אני מניחה שתצטרך לצמצם את כיבושיך עכשיו, כשאתה המנהל הראשי של תעשיות גרנט. אתה בטוח שהאגו שלך יוכל להתמודד עם כל העוצמה הזאת?"


"מצבו של האגו שלי טוב מאוד," הוא לחש בנימת אזהרה, בהרכינו את ראשו לכיוונה. "ותודה לך על ברכתך הכנה על הקידום שלי."


היא ליחלחה את שפתיה כשהוא שיפד אותה במבטו. לא היה גבול לסיפוק שלו על כך שהוא עדיין מסוגל להשפיע עליה כל כך. "אולי מוטב שנמשיך את השיחה הזאת באיזה מקום אחר, במקום להרוס עוד יותר את האירוע המשמח הזה?"


"אני – אני לא חושבת שזה רעיון כל כך מוצלח." מבטה צנח אל פיסת העור שנחשפה על ידי כפתורי חולצתו הפתוחים. "ממילא אני כבר צריכה ללכת. יש לי ים של דברים לעשות לפני שאני עוזבת."


הוא סגר את ידו על פרק כף ידה הדקיק. "אני חולק על דעתך," הוא השיב בקול חלק כמשי. "זאת שיחה שהיינו צריכים לנהל כבר לפני תריסר חודשים. למה שלא נערוך אותה עכשיו, לפני שאת בורחת להוכיח לאבא שלך שאת מסוגלת לחשוב בצורה עצמאית?"


"וגם לך." המילים התגלגלו מפיה לפני שעלה בידה לצנזר את עצמה.


הוא התבונן בהבעת הבהלה שאחזה אותה. "כן, די," הוא פלט בכעס. "בדיוק."


עיניה השחורות לא יכלו להינתק מכחול עיניו. רגש – כמוהו הוא לא זכר שעלה בידו לראות במשך שנת הייסורים המשותפת שלהם – התלקח במעמקי העיניים שהשיבו לו מבט. זה הצית בתוכו משהו מאוד בסיסי. זאת היתה ההזדמנות שלו לחדור מתחת למעטה החיצוני של אשתו. ולמרות שזה היה הדבר האחרון שהוא צריך לעשות בלילה האחרון לפני הסיום המוחלט של יחסיהם בהסכם הגירושים התרבותי לחלוטין שנערך, זה היה פיתוי שסקרנותו הבוערת פשוט לא היתה מסוגלת לעמוד בפניו.


"אנחנו הולכים," הוא הפטיר בהדקו עוד יותר את אצבעותיו סביב פרק כף ידה ובמושכו אותה לעבר דלתות המרפסת.


היא משכה אחורה את זרועה. "אתה מחולל סצנה."


"לא יותר ממה שחוללנו כבר עד כה." הוא הוביל אותה לעבר מארחיהם כדי להיפרד לשלום מהזוג המאושר. עיניים עקבו אחריהם בהתקדמם, וגרמו לתחושת חרטה לפלח את מצפונו. הערב הזה שב והוכיח שאשתו מסוגלת להוציא ממנו תמיד את הצדדים הכי פחות טובים שלו. הגיע הזמן לשים לזה כבר סוף, אחת ולתמיד – סוף שאינו קשור בשום צורה לעורכי דין ולמסמכים.