1
לאחר שבע שנים.
פלין נשען לאחור במושבו, מניח לצללים לעטוף אותו בעודו מתבונן בתיירים בחזית הסירה. הם פטפטו בהתלהבות, משרבבים את צווארם מעל לנהר הסיין, בניסיון להשיג את הצילום המושלם של פריז בבוהק של שעות אחר הצהריים המאוחרות.
רק אחת מהן היתה לבדה, כמוהו. היא הסיטה את משקפי השמש שלה למעלה, דוחקת שיער זהוב כחיטה וחושפת את תווי פניה הלבנבנים כשמנת ששיוו לפרצופה מראה של לב.
תווי פנים ישרים, אף ישר ופה רחב מכדי להיחשב יפה באמת לא אמורים לשבות את תשומת ליבו. אך פלין נדרך, כל גיד ושריר בגופו מתכווץ.
רוח חיות תמיד הקנתה לפניה של אווה מראה משובב, וכעת, כאשר היא חייכה בזמן שכנסיית נוטר דאם חולפת על פניה, תווי פניה היו חדורי רוח חיות והנאה.
בפעם האחרונה שהוא ראה אותה – בלילה שהיא שהתה בצריף של אמו לאחר התאונה – צעירותה עדיין בלטה בפניה, חרף העובדה שגופה היה גוף של אישה. הוא הרגיש אשמה נוכח המשיכה שהרגיש. כעת, בגיל עשרים וארבע, עצמות לחיים גבוהות הופיעו בפניה, מקנות להן אופי ואלגנטיות שרק התעצמו מהחיוך העליז שלה...
אך עוצמת תגובתו הפתיעה אותו. הוא לא ציפה לכך. עמוק בתוכו הוא הרגיש תהודה – קצב זרימת דמו הלך וגבר.
הוא קימט את מצחו, מנסה להגדיר את המצב. משיכה – כן. היא אישה נאה. לא הטעם שלו, עם הג'ינס והחולצה הפרחונית הבהירה שלה. הוא העדיף נשים שהקרינו זוהר ותחכום מאופק. אך אווה יכולה לעשות גם את זה. היא נולדה וחונכה לכך.
פלין הנהן. זה היה ההסבר, כמובן. מה שהוא הרגיש זו שביעות רצון. שביעות רצון מכך שהיא באמת האישה הנכונה. האישה המושלמת. מיד לאחר שהוא ראה אותה, הוא ידע שזה יעבוד בצורה מושלמת.
תמיד נחמד שתוכנית מתגבשת בצורה מושלמת.
הוא התבונן בה מבחינה בזוג המתחבק על הגדה, חיוך נכסף פושט בשפתיה.
לרגע ספק תקף אותו. ואז הוא גירש אותו ונעמד על רגליו, מתקדם לעבר חזית הסירה. כאשר הוא הגיע אליה, הוא עצר והביט למטה. עיניים בגוון התכול של אחר צהריים אנגלי קיצי הופנו לעברו, נפערות בתדהמה. חמימות התפוצצה בבטנו, בתנועה מהירה ועוצמתית, גורמת לו לרחף באוויר.
"פלין?"
קולה היה מחוספס מרוב הפתעה. מעורר תיאבון.
הוא חייך. הוא גבר בר מזל.
שבוע לאחר מכן, פלין שוב הביט לתוך עיניים תכולות ונכספות והרגיש את העונג גואה בקרבו, בשעה שאווה הושיטה את ידה לעבר ידו. אצבעות דקיקות השתלבו באצבעותיו והוא כרך את אצבעותיו באצבעותיה במחווה רכושנית. כן!
היא נראתה כל כך מאוכזבת שהוא עוזב, אך נחושה לא להפגין זאת. הוא סינן קללה חרישית לגבי מקרה החירום בעבודה שבגללו הזעיקו אותו. הוא היה כל כך קרוב. עם עוד קצת זמן –
"מובן שאתה חייב ללכת." היא הנהנה, כאילו כדי לכפר על חוסר ההתלהבות שלה. "הם זקוקים לך בלונדון."
"אני יודע." למרות שהעסק שלו גדל בצורה ניכרת, הוא היה מנכ"ל שאוהב להיות מעורב בעניינים. הוא העדיף להיות עם האצבע על הדופק ולא להאציל סמכויות.
אבל עכשיו פלין התחרט על כך שאף אחד לא יכול להתמודד עם הבעיה הזאת. הוא לא רצה לעזוב את אווה לפני שהם הסדירו את ענייניהם.
"חוץ מזה..." אווה זקפה את סנטרה. "מחר אני עוזבת את פריז וטסה לפראג."
האם היא ידעה כמה היא חשפה באמצעות החיוך האמיץ והעיניים הכמהות שלה? באופן שבו היא רכנה לעברו, כמו מזמינה אותו לשאת אותה בזרועותיו?
שביעות רצון געשה בקרבו. אולי בסופו של דבר ההיעדרות שנכפתה עליו איננה אסון כה גדול. אולי היא תעבוד לטובתו.
