לגן עדן עם החמורים הוא דיוקן עצמי חסר מנוחה של אדם מתבונן: תמיד חיצוני, ספקני, בדרך. הדיוקן העצמי של בני ציפר בספר הזה מורכב מדיוקנאות של אחרים: משורר צרפתי, מנהיג תורכי, חוקר ספרות גולה, דודו המת, אמו. רבים מגדירים לעצמם את גורמי הקיום הבסיסיים וחיים על בסיסם: מקום, זמן, זהות מינית, פוליטיקה, תרבות.
ציפר מסרב להגדרה. כי התשובות לשאלות הזהות הן פיקציה, סיפור פשוט מדי.
ציפר כתב סיפור שמערער, בתכניו ובתנועתו, את הסיפור הפשוט של ישראלים רבים. האידיאולוגיה היחידה שלו היא זו של החשדנות האידיאולוגית, חשדנות שאינה מהססת לחשוד גם בעצמה.
אבל אין בספר קול של מבקר זחוח, המביט בעולם מלמעלה, אלא קול רגיש, מוסרי ואנושי בפגיעותו. סופו של הספר, שבו שרוע ציפר על הרצפה, אחרי התקף לב, רועד מקור, מבאר את הטון של הספר כולו: הוא מדבר מלמטה, מן הפגיעה והרעד, ובכל זאת שומר על קור רוח, ומתעקש להמשיך לעבוד, לכתוב: לא להתאשפז. טירוף? גבורה? התכונות האלה, שרובנו רחוקים מהן, הן דרך אחת להבין את הדיבור החיוני של הספר הזה.