“ספר מרתק, כואב, קשה, "כבד על הנשמה", שמעורר לא מעט מחשבות והרהורים.
אי אפשר לקרוא את הספר הזה בצורה שוטפת... בספר הזה העמודים לא עוברים מצד לצד בלי להרגיש. חייבים לבצע הפסקות ביניים. צריך כושר מעולה כדי לצלוח אותו ללא הפוגות.... לי, כל הפוגה הייתה עזר לעיכול המילים השזורות בסיפור הלא קל הזה.
כל הסיפור כתוב על ידי הדמות הראשית – נוגה. היא גינגי'ת מנומשת, סמוכה בגילה לגיל שלושים, עובדת בהנהלת חשבונות במשרד משעמם, ומתעסקת כל היום במספרים.
בן-בעלה עובד בעבודה ביטחונית הכוללת גם משימות וגיחות לחו"ל. אלא מה... מהמשימה האחרונה - בן לא חזר הביתה!!!
"מה להביא לך הפעם?"... "אותך"... עמוד 12
כל מה שנשאר לה מאותו מפגש אחרון... פצפוצי שפתיים... האומנם?
שבועיים לאחר מכן נוגה יושבת על ספת עור שחורה, במשרדו של "הבוס הגדול" (הבוס של בן).
עמוד 14: "נפל בחלקך כבוד". הכריז בקול נמוך הראש. זה היה המשפט ההזוי ביותר ששמעה מעודה.
הכיצד ייתכן שהאיש שהיא חולקת איתו את מיטתה במשך שבע שנים רצופות, החצי השני שלה, שתכננה להוליד לו ארבעה ילדים נעלם???
"מה זאת אומרת נעלם?" ...
"איך אפשר לאבד בעל?"
..."הוא בגדר נעדר"... זאת הייתה ההגדרה של בן (עמוד 14)
עמוד 15: "אפגניסטן? איך הוא הגיע לשם?"
"מקור טמן לו פח"...
"הוא יחזור?"...
"לא נחסוך במאמצים אבל תצטרכי להיאזר בסבלנות. תהיי חזקה".
כן כן "תהיי חזקה"... צמד מילים כל כך מוכר לנו, וכל כך עוצמתי שחופרות בור בנשמה.
הסיפור מתחיל מהאמצע. נוגה מוצאת את עצמה בבית חולים באיטליה, וד"ר מילר מספר לה שהיא סוממה באחד הברים בעיר.
בבוקר כשהיא פוקחת את עיניה היא שואלת את תמיר המדריך שלה: "מתי אדם יבוא?" "ד"ר מילר יבוא. סתם ולא פירש." (עמודים 9/10)
נוגה נשלחת ארצה למרות התנגדותה, וכל שכנועיה בפני ד"ר מילר לא לאשפז אותה במוסד סגור לא נענו.
הימים חלפו על פניה במוסד הסגור, לצד הולכי החלוקים הירוקים והלבנים. ארוחות, פיג'מות, תרופות וכד. כמו בית מלון אבל לא בדיוק... הקשר היחידי שלה עם העולם החיצוני, היה עם איילת-חברתה הטובה, וכמובן תחת צנזור. כשהבינה שמסננים אותה החליטה לוותר גם על הקשר היחידי הזה.
הקולגה של בן- ד"ר מילר מביא לה יומן..."יומן שמצב במקרה בארכיון השמור" זהו יומנה של תמי ארד. "יומנה של האישה של הנווט שלא חזר"... פה בדיוק הנקודה שבו תמי ארד נכנסת לעלילה.
נוגה נצמדת ליומן וקוראת את היומן שמורכב ממכתבים אותנטיים, אשר נכתבו על ידי תמי ארד מ-16.10.1986, ובמשך שבע שנים להיעדרו של רון ארד ז"ל.
היומנים מצוטטים וכתובים בפונט מודגש, בגוף ראשון, על ידי תמי ארד. ביומנים תמי כותבת לרון על כל מה שחולף עליה, ומכלילה בתוכם את חוויות יומה, המפגשים עם אנשי הביטחון, המועקות, הקשיים לרבות חוויות גידול ביתם המשותפת.
נוגה מוצאת ביומן נחמה ודמיון למצבה החדש ...היא אישה נשואה לאיש צללים... היא לא רווקה, לא גרושה, ולא אלמנה... סטאטוס שעוד לא הומצא...
"בן נעדר".
בתחילת תקופת העדרו של בן, נוגה עוד שמעה תשובות שהנביטו אצלה רסיסי תקווה, אבל ככל שהזמן חלף, גם רסיסים אלה התאיידו.
לאורך כל התקופה, נוגה מתבקשת לשמור על היעלמו של בן בסוד. כולם מבטיחים לה שהם הופכים כל אבן למצוא אותו, והיא כשלעצמה מוקפת בגלוי ובסמוי, באנשי ביטחון ש"שומרים עליה" ויודעים אפילו מתי היא מתעטשת...
היא נזכרת ומפשפשת בזיכרונה... באחד הקטעים נוגה נזכרת שאביה רון (שימו לב לשם)... סיפר לה על רון-נווט חיל האוויר שנפל בשבי הלבנוני. "כן הייתה לו אישה ותינוקת. הוא כתב להם מכתבים ושלח תמונות אבל לא חזר אליהם." כשנוגה בת העשר שאלה את אביה: "לאן הוא הלך?"... אביה ענה לה: "הוא הלך למקום שלא חוזרים. " "למה שמו לא מופיע ולא מזכירים אותו בין שמות הנופלים בעצרות הזיכרון?" תשובתו של אביה היתה: "משום שלא יודעים"... "אז מתי מזכירים אותו?" ... "כבר לא מזכירים"... תחשבו על המשפט הזה... בוקס בבטן נותן כזה משפט לכל אחד מאיתנו!
היומן של אשת הנווט שלא חזר, מהווה עבור נוגה סוג של ספרות מקצועית, ולמעשה הוא סיפור חייה של תמי ארד, במשך שבע השנים הראשונות להיעדרו של רון ארד. בד בבד ותוך כדי קריאה, שאלתי את עצמי עד כמה הספר הזה, חושף את תמי ארד, ומה מידת הדמיון בין רון ותמי ארד, לבין הסטאטוס של בן ונוגה בסיפור הזה.
כל העת, נוגה המשיכה לקבל בטפטופים עדכונים מאנשי הביטחון: שרקי וקלוני... עמוד 280: "אחרי שהלכו היא הגיפה את התריסים. קרני שמש בודדות הסתננו דרכם ונוגה התבוננה בהן וחשבה שהחיים של בן קלושים יותר מהקרניים האלה. היא כבר לא בכתב כשדיברו איתה על סבירות נמוכה שבן חי. חשבה שאיבדה את היכולת לבכות עליו. מתחת למילים "סבירות נמוכה" התמקם בסבלנות הסוף המר"....
בן הלך ... חזר??? ומה בנתיים? לעלילה צורפו דמויות נוספות שהרכיבו את מרקם חייה של נוגה. חלקה עזבו ונטשו, אך היו עבור נוגה אבני דרך ותחנות דלק להמשך.
יומניה של תמי ארד מוליכים את נוגה לחיים בלי בן, ובאותה הזדמנות תמי ארד משמיעה את דעתה, ומבקרת את מערכת הביטחון, אנשיה ודרך פעולתם.
לדמות הראשית, תמי ארד בחרה את השם: "נוגה". מלבד היותו כוכב הלכת השני הקרוב לכדור הארץ, זו מילה נרדפת לעצב, צער ולאור קורן/מוחזר... תחשבו על כך. האם תמי ארד קיבלה את החיבוק והאור המוחזר הראוי לה?...
הסקירה על הספר כמו קריאתו היתה קשה לי. זהו ספר עצוב ומרגש על התמודדות יומיומית של נשים עם אובדן היקרים להם...שלא שבו הביתה... ולצערי, במדינה שלנו יש לא מעט...
בשורה התחתונה אצטט מהספר: "קל יותר לשמור על זוגיות עם בעל מת מלקיים זוגיות עם בן זוג נעדר"...
מי אני שאתווכח על משפט כזה... אף אחד לא יכול...
ממליצה בחום רב, אל תוותרו על הספר הזה...לוקח זמן לעכל את הספר הזה... ק-ש-ה.
לי יניני
נ"ב: לטובת הדור הצעיר אשר לא ידע את "רון ארד":
רון ארד שירת בטייסת 69 וב-10 לאוקטובר 1986, טס כנווד במטוס פנטום לגיחת תקיפת מטרות מחברים בלבנון. תמרון שגוי גרם לפיצוץ התחמושת בקרבת המטוס. שני אנשי הצוות נאלצו לנטוש רון ארד נפל בשביל "אמל" השיעי, ואילו ישי אבירם חולץ על ידי כוחותינו.
מספטמבר 1987 הקשר עם רון ארד נותק וכל הניסיונות לשחררו כשלו. במאי 1988 הוא הועבר מידיו של מוסטפא דיראני לאיראן ומאז עקבותיו נעלמו.
רק לא מזמן פורסמה כתבה ב-ynet על: מאסר ללבנונים שניסו למכור "עצמות של רון ארד"... מצורף קישור:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4822406,00.html
ב- 27.9.1987, במכתבו האחרון רון כתב לתמי: "אני! מנסה לא לוותר כמיטב יכולתי, אני עוצר את נשמתי ומחזיק אצבעות."...
רון החזיק אצבעות... אבל את הסוף אנחנו יודעים...
אנחנו נמשיך להחזיק אצבעות שזה לא יקרה לעולם! אמן!”
