“אמת וחובה
בילדותי אהבתי לטפס על קרוסלה, קטנה שהייתה בגינת המשחקים בשכונתי, ולבקש מחבר שיסובב ויסחרר את הקרוסלה, הכי מהר שאפשר. מצב בו חוויתי תחושת אובדן שליטה, פחד משתק ועונג חריף, המוקנים מהליכה עד לקצה. הספר גבולות של רונית רפ, גרם לי שקוע לתחושות דומות, שטרדו את שלוותי, זמן רב אחרי שהפכתי את הדף האחרון של הספר.
נועה, גיבורת הספר, חווה את משבר גיל הארבעים. נשואיה מתפרקים. אימה יוצאת שואה, הולכת ושוקעת לתוך מחלת האלצהיימר. נועה מאבדת לקוחות בעסק הקטן שלה לגרפיקה. אפילו בחוג לציור, היא מתקשה לבטא את עצמה. חיים היוצאים משליטה וגורמים להרגיש, ששום דבר לא הולך, והכל נשמט מהידיים. נועה המובסת, הקנתה לי תחושת חוסר אונים, לחוויות חיים נשכחות, כואבות ואירוניות, שגרמו לי לרצות לגונן עליה.
אבל נועה בהחלט לא נשארת פסיבית, היא לוקחת את עצמה לקצה, למקומות בהם היא תמיד חששה להיות. חציית הגבולות מבחינתה, אמורה להעניק לה חוויות קצה, המשלבת פחד ועונג יחד.
נועה נרשמת לחוג ציור למתקדמים, לכאלה שעדיין חולמים. מתקנת בכך את האיסור שאסרה עליה אימה בילדותה, מכיוון שהנסיעה הארוכה למורה לציור, הייתה מצב של חוסר שליטתה לאם. נועה נשואה למיקי הרופא, יש להם שני ילדים, היא מבקשת להיות בסדר, לרצות את כולם. הצטרפותה לחוג לאמנות תפר את שלוות חייה. לפתע היא מחליטה לבגוד, לשכב עם המורה לציור שלה. יחסים קרים שאין בהם שמץ של אהבה, או רגש, רק חווית קצה מנוכרת, המקהה תסכול לרגע, הלוקחת אותה למקום בו מתקיימים קונפליקטים בין כוחות סותרים, אהבה ותשוקה, נאמנות ובגידה. מקום בו המציאות מאבדת שיווי משקל ומדרדרת במהירות למדרון חלקלק (כתמונת כריכת הספר המדויקת).
יש בספר מספר סצנות, שסחררו אותי, הותירו אותי נדהם ומפורק, באופן בו הן נעות, על גבול בין פורנוגרפיה, לאמנות. ובכך הן מבטאות בצורה מדויקת את מיניותה של נועה, המבקשת לבטא תשוקות חנוקות. רפ צולחת אתגר זה, כמו בתיאור נועה היוצאת משיעור אמנות, בכדי לאונן בשירותים הציבוריים, מעל אסלה אותה עטפה בנייר טואלט, ואחר כך היא ניגבה את עצמה בתחתוניה. הסצנה הזאת כל כך הכאיבה באופן שהיא ביטאה את בדידותה המכמירה של נועה.
הספר גבולות מנסה בשאפתנות לפענח מצבים מותרים ואסורים, היוצרים קונפליקט בין שליטה לאובדן שליטה. לצורך כך גיבורי הספר, חוצים גבולות וסייגים, באופן שמעלה שאלה, מהו גבול, האם הוא מושג אמתי או בדיה? האם הוא קו דמיוני שאסור לעבור, או שגבולות נועדו מראש למחיקה, בכדי להשיג תחושת חופש ושחרור ממגבלות ואיסורים. האם גבול, מרגע שנחצה, אין ממנו חזרה?
הספר גבולות, נוגע במספר רב של נושאים, ממעגלי החיים שלנו, משפחתיות, זוגיות, הורות, זקנה, ילדות, עבודה, פוליטיקה וערכים. רפ מרפרפת מעליהם, מבלי שיש לה כוונה להתעמק בהם. הם נקודות האחיזה למצבי קיום אנושיים של גיבוריה המאבדים אחיזה, הם אמצעי הגדרה ותיוג למה שאנחנו לטוב ולרע, הגדרות חמקמקות אותם תלוש רפ הקרמיקאית כפלסטלינה המשנה צורה.
המרחבים והגבולות בהם נעה נועה, דומים לפאזל ההולך ונבנה מפיסות חיים רבות הקשורות הדדית ככלים שלובים. רפ מאפשרת להוסיף, או לגרוע פיסות מחיי נועה ולבחון את השינוי והשיבוש בנפשה. רפ הוליכה אותי למסע פנימי מרתק, בדינאמיקה של אובדן שליטה, אנחנו בקלות עלולים להיות שם.
רפ שלמדה עיצוב קרמי בבצלאל, נותנת ביטוי אמין לגיבוריה העוסקים בציור. היא מתארת נופים בצורה ציורית, חלקם באפור ולבן, גוונים המהווים מטפורה למצבי חיים אפורים נטולי צבע וברק, אך יש בהם מורכבות של ניגודים, המחייבת אתנו להביט היטב, בכדי לקלוט את היופי הטמון בהם.
מהי האמירה שאמנים, או מבקרי אמנות מעניקים ליצירה? באירוניה אינטליגנטית ומושחזת, רפ מציגה ביקורות על יצירותיו של שמי הצייר, "... ולכן הם יכולים להיות מרחב... או שמדובר בציור שהוא אשליה של אשליה " (136). אני את האמירה הזאת לא הבנתי. רפ, ראתה בה ביטוי למשחקי מילים, הדומים לתסמונת המלך הוא עירום. נביט אל קטעי הצבע הסתומים, לבטח נוכל להעניק להם משמעות. בכך בעצם רפ מציבה שאלה, מהי האמת אותה מנסה האמנות לייצג. מהי האמת שלנו, האם היא קיימת, או שהיא מושג פלסטי חמקמק, הלובש ופושט צורה בהתאם לנסיבות הפוגשות בנו. מציאות, האם היא כמו שכבות צבע המכסות האחת על השנייה, הניתנות לפרשנויות שונות?
רפ מספרת סיפור פשוט, עם פתיחה נפלאה, שבאחת הכניסה אותי לתוך העלילה, הכתובה משני חלקים, הראשון, מספר על הילה, השני על מיכאל בעלה, הממשיך את העלילה בקולו שלו. שני החלקים יוצרים שלמות סיפורית, החיים שלו מול שלה, חוויית קריאה מרתקת, אינטליגנטית, מענגת, וויזואלית ברומן ביכורים. הסיום של הספר הוא נקודת שיא מהפנטת, אותה אשאיר לכם.”