1


אם החיים הם כוס של קברנה, אלכסנדרה אנדרסון רצתה לחיות במרכז הטעם המלא, העז והחושני שלהם. הריגוש של אתגרים היה בעל חשיבות עליונה – ככל שהאתגר מורכב יותר, כך מוטב. כשהיא לא היתה בטוחה שהיא יכולה להצליח – אז בדיוק היא הפכה טובה עוד יותר. אז היא שגשגה.


ואשר לדקויות של יין העשוי מזן ענבים אחד מסוים בהשוואה לזינפנדל ומרלו? בתור בחורה שגדלה בחור שכוח אל באיווה ושתתה בירות עם האספסוף, זה לא היה משהו שהדיר שינה מעיניה. למי אכפת, כל עוד הטעם היה טוב ועשה משהו על מנת להקל על השעמום של מסיבת קוקטייל נוספת שהיתה כולה עבודה, ללא בידור?


בהחלט לא הסנטימנט של הגבר שהגיע לנשף השנתי שערכה תעשיית היינות בעמק נאפה לגיוס כספים עבור חסרי הבית כשהבעה זעופה על פניו. הענבים שגרמו לשמפניה לתסוס היו אובססיה מבחינתו של גבריאל דה-קאמפו, איש החזון שמאחורי היינות המפורסמים בעולם כולו של קבוצת דה-קאמפו. תכלית החיים שלו.


היא עמדה וצפתה בו ממקומה על המרפסת הנשקפת אל קומת הביניים של המלון הטרנדי בפסיפיק הייטס שבו התקיים האירוע ורק מטרה אחת במחשבותיה: הצורך להשקיע את עצמה באחד הפרויקטים שופעי האדרנלין שאהבה כל כך; לשכנע את גבריאל דה-קאמפו להניח לחברת יחסי הציבור שלה לטפל בשני אירועי ההשקה הגדולים עבור היין החשוב ביותר של דה-קאמפו זה עשור. זו היתה ההזדמנות שלה לזכות לבסוף בנתח מתיק התקשורת של היינן המפורסם, והיא לא התכוונה להיכשל.


היא לגמה מכוס היין שבה הסתפקה במשך השעה וחצי האחרונות, בזמן שהתחככה עם כל אנשי המפתח בתעשיית היין של קליפורניה, ועשתה כל שיכלה על מנת לאסוף מידע וללמוד מי הוא מי ומה מניע את האנשים הללו ומה ירכיב השקה פגזית עבור דה-קאמפו.


רעד של אזהרה חלף לאורך גווה. האם היא משוגעת שהיא בכלל מנסה זאת?


הכול קרה מהר בצורה מבלבלת. הבוקר היא עדיין ישנה, מתאוששת מצריכה קצת מוגזמת של מרטיני בליל הבילויים שלה במנהטן עם הבנות, ושיחת טלפון מבוהלת מקטיה ג'ונס, שעמדה בראש מחלקת השיווק של דה-קאמפו, העירה אותה כבר בשש. קטיה, עמיתה ותיקה שלה, קרירה ושולטת ברוחה בדרך כלל, נשמעה הפעם לחוצה שלא כרגיל. גבריאל דה-קאמפו פיטר את סוכנות יחסי הציבור שטיפלה בהשקה של "פסגת השטן" בגלל הרעיונות הגרועים שלהם, שלושה וחצי שבועות לפני אירועי ההשקה הסימולטניים בנאפה ובניו יורק. "אני צריכה אותך," גנחה קטיה. "ואני צריכה אותך עכשיו."


ייתכן שאלכס לא היתה כה להוטה לגרור את ישבנה מהמיטה בשביל האפשרות לעבוד עבור גיסה, לולא איבדה השבוע לקוח של שלושה מיליון-דולר בשנה בגלל השתלטות עוינת. זו היתה מכה קשה לחברת יחסי הציבור המתחילה של אלכס שבדיוק שכרה משרדים חדשים ומפוארים בשדרה החמישית. אם היא לא תמצא עד מהרה לקוח גדול אחר, היא תסגור את דלתות העסק עוד לפני שממש התחילה. אז היא ניקתה את ראשה מערפילי השינה, ביטלה את הפגישות שלה וקפצה על מטוס לסן פרנסיסקו כדי להגיע בזמן למסיבה.


היתה רק בעיה אחת עם התרחיש הזה, קטיה לא ידעה על הקשרים בין אלכס וגייב. לא ידעה שהיתה לו מדיניות קפדנית שלפיה לא עובדים עם בני משפחה, מדיניות שמעולם לא סטה ממנה, ולא משנה כמה ניסתה לשכנע אותו לתת לה את הייצוג התקשורתי של דה-קאמפו. לא ידעה אפילו שהיא וגייב היו כמו מים ושמן. מאז ומעולם. כשגייב אמר לבן, היא אמרה שחור. פשוט ככה זה היה.


ואין לזה כל השלכה על כאן ועכשיו, היא אמרה לעצמה; ותחבה קווצת שער סוררת משערה הארוך והכהה בחזרה לתוך הפקעת הצרפתית שעל עורפה, זקפה כתפיים והלכה לכיוון גרם המדרגות שירד אל קומת הביניים. יחסיה הלוחמניים עם גייב לא היו חשובים כשעל הפרק עמד חוזה בן שני מיליון דולר. כשהעתיד שלה מונח על כף המאזניים.


היא עטפה בידה את מעקה המהגוני ונשמה נשימה עמוקה ומייצבת. צעדיה במורד המדרגות היו איטיים ומחושבים, כדי לא למשוך תשומת לב אל עצמה. גייב היה באמצע ההמון, דיבר עם יושב ראש האיגוד המקצועי של החוואים, תשומת ליבו נתונה לגמרי לנושא – הריכוז הדבק במטרה היה סימן ההיכר שלו. אבל כשהמשיכה בירידתה, המודעות ההדדית המוכרת התנועעה באוויר ביניהם, טעונה, מחושמלת. ראשו של גייב התרומם. מבטו קפא כשנח עליה. עיניו התרחבו.


כאילו הופתע לראותה.


אוי, אלוהים. קטיה לא סיפרה לו שהעסיקה אותה. לא כן?


היא התחילה לקבל את התחושה האיומה שלא, איכשהו הקולגה הוותיקה שלה שכחה להעביר לו את המידע הקריטי. היא ירדה במדרגות, ליבה הלם עם כל צעד. גבתו העבה והשחורה של גייב התרוממה, מבטו לא עזב את פניה. הפתעה. בהחלט הפתעה.


זה ממש-ממש לא היה טוב.


או, אולי, היא חשבה נואשות, כשקטע את השיחה שניהל והלך לעמוד בבסיס המדרגות, זה היה בעצם דבר טוב. במקרה של חולה שליטה כמו גייב, אלמנט ההפתעה יכול לעבוד לטובתה. יאפשר לה להכניס לתמונה טיעונים מוצקים לפני שיפסוק את הדין.


כשירדה את המדרגות האחרונות, הברכיים שלה היו חלושות קצת יותר מדי לגבי אישה שפגשה מי שהיה בעצם בן משפחה. וייתכן שזה היה קשור לחליפה המחויטת בצורה נפלאה שנצמדה לגופו הגבוה והשרירי של גייב ככפפה. או לשערו השחור שהיה ארוך עם פאות לחיים מסופרות היטב.


היו נשים שהצביעו על הגומה במרכז הסנטר שלו בתור משהו מושך במיוחד. היא העדיפה את עיניו הירוקות שאפשר לטבוע במעמקיהן. ואשר לשליטה העצמית המרשימה שלו, היא היתה בטוחה למדי שזו תתפורר בתגובה לאישה הנכונה...


היא נשמה עמוק כשירדה את המדרגה האחרונה ועצרה לפניו. לגמרי הורס. לגמרי מחוץ לתחום. תשתלטי על עצמך, לקס.


פיו התעקל. "אלכסנדרה."


המרקם העשיר והקטיפתי של קולו הסתער על חושיה, כל סנטימטר בעורה התכסה עור ברווז. השימוש שלו בשמה המלא היה רשמי, מבטו שנח על פניה היה חוקר. "לא היה לי מושג שאת בחוף המערבי."


לעזאזל, קטיה. לא היה לו מושג. היא בלעה את היובש הפתאומי בגרונה והיטתה את ראשה לאחור כדי להסתכל עליו. "הרדאר הפנימי שלך לא סימן לך שאני קרובה?"


הוא חייך. "משהו ערבל את התדר."


היא נדרכה כנגד הריח המעושן והארצי שלו כשרכן לחכך שפתיים בשתי לחייה, אבל ה-"צ'או" הצרוד שלו הרס את שלוות הנפש שלה.


"מה את עושה כאן?" הוא מלמל, ונסוג לאחור, מבטו מתעכב על פניה. "אני לא יכול לדמיין משהו שהוא פחות הסגנון שלך מאשר מסיבת תעשייה שכזו."


לעזאזל. היא זקרה את סנטרה. "לא דיברת עם קטיה היום, נכון?"


"קטיה ג'ונס?"


"כן, היא עמדה להתקשר אליך. היא – אני – " אלכס הסתכלה בעיניו. "היא שכרה אותי, גייב. לעשות את האירועים."


עיניו התרחבו ואז האפילו. "זה בלתי אפשרי. אני אמור לאשר החלטות כאלו."


"אני חוששת שזה נכון," היא אמרה בשלווה. "האם בדקת את ההודעות שלך? היא בוודאי השאירה לך הודעה."


הוא הסיט את שערו מפניו ביד שזופה, עם אצבעות אלגנטיות והזעיף פנים. "לא היו לי שתי שניות לחשוב היום, על אחת כמה וכמה לבדוק את הדואר האלקטרוני."


אז זו הסיבה. היא הדביקה חיוך בטוח וקליל על פניה. "יש לך השקות מחוף אל חוף בתוך שלושה וחצי שבועות, גייב. קטיה יודעת שאני האדם היחיד שיכול להצליח בביצוען בשלב זה, אז היא קראה לי לעזרה." היא נופפה יד לעברו. "אני כאן כדי להציל אותך."


"להציל אותי?" הבעת הזעף שלו העמיקה. "את יודעת שיש לי מדיניות תקיפה כנגד עבודה עם משפחה."


"אני לא חושבת שיש לך ברירה."


הוא קימט את פניו היפים והאריסטוקרטיים וחתך את האוויר בידו. "אני צריך משקה."


רעיון מצוין. גם היא צריכה.


"אז אני אוכל להגיש לך נושא בתוך ארבעים ושמונה שעות," היא אמרה, מזדנבת אחריו אל הבר. "בדקתי את הרעיונות שהסוכנות האחרת הציעה לך ואני מסכימה, הם מחורבנים. יש לי רעיונות הרבה יותר טובים."


"אלכס," הוא נהם, והטיח את כף ידו על הבר. "את לא עושה את אירועי ההשקה האלו."


היא התיישבה על כיסא בר, סנטרה מוטה בזווית מרדנית. "קטיה שכרה אותי. אני מבריקה בעבודה שלי. אתה יודע זאת."


"זה לא רלוונטי." הוא נבח באוזני הברמן בקשה למשקאות ואז התיישב לידה. "אני יודע שאת הכי טובה, אלכס. הייתי מעסיק אותך בעצמי, לולא היית משפחה. אבל את משפחה וזה לא יקרה."


ייאוש גאה בתוכה. היא השעינה את מרפקיה על הבר, נעלה את מבטה במבטו וניגשה ישר לעניין. "אתה הימרת על הסוס הלא נכון, גייב. בחרת את הסוכנות הלא נכונה ועכשיו אתה עמוק בבוץ. להפיק שני אירועי השקה גדולים בנאפה ובניו יורק בזמן הכנה כה קצר זו משימת התאבדות. יש רק שני אנשי יחסי ציבור חוץ ממני במדינה הזו שבכלל מסוגלים לכך. אחד מהם," היא הדגישה, "מפליג כרגע בנילוס עם אשתו. אני יודעת כי בדיוק קיבלתי ממנו גלויה. השנייה עכשיו ביוסטון, מפיקה אירוע עם חמישה עובדים נוספים ששכרה רק לצורך ההפקה הזו. אתה לא," היא אמרה, "תזכה לשירות ממנה."


הוא דחף לעברה כוס יין, ומשך כתפיים בביטול. "אנחנו נמצא פתרון. אני לא מפר את הכלל שלי."


אש בערה בדמה. היו מעט דברים שאלכס היתה בטוחה בהם בחיים. אחד מהם היה העובדה שאף אחד לא היה טוב במקצוע שלו כמוה. ללא תחרות. הוא זקוק לה. "אתה רוצה שההשקות שלך ייכשלו?" היא תבעה. "השקעת שמונה שנים, שמונה שנים להביא את דה-קאמפו למצב הזה בנאפה, גייב. שמונה שנים שבהן הרווחת את הכבוד שמגיע לך על יינות קליפורניה שלך. יש לך הזדמנות אחת לעשות רושם ראשוני עם היין הזה. אני יכולה לוודא שזו תהיה השקת השנה."


הוא הניח את הכוס מידו וקילל מתחת לשפמו. אלכס לטשה בו את מבטה. היא מעולם-מעולם לא שמעה את גייב אומר את המילה.


"תן לי לעזור לך," היא מלמלה, והניחה את ידה על אמת היד שלו. "אני יכולה לעשות זאת."


זרם חשמלי זגזג את דרכו מכף ידה אל בטנה. היא משכה את ידה ותחבה אותה מתחת לירכה. זה תמיד היה ככה ביניהם, היתה ביניהם משיכה הדדית עזה שנגדה את ההיגיון.


"את לא חושבת שזה היה באמת רעיון רע לקפוץ על מטוס לפני שהיה לך מושג אם אעסיק אותך?" גייב מלמל במבט קודר שהיה בחלקים שווים תסכול ומשהו שונה לגמרי.


"קטיה העסיקה אותי. נתנה לי את העבודה, גייב."


"אני יכול לבטל את העסקה."


"אתה לא תעשה את זה."


הוא משך בכתפיו. "את יודעת שזה רעיון רע."


"זה בסדר." היא נשכה את שפתה התחתונה. "אני לא אקרה בדרכך. אני אהיה כה בלתי נראית, שאתה בכלל לא תדע שאני כאן."


"זה," הוא מלמל, הומור אירוני מבהיק בעיניו, "הוא דבר בלתי אפשרי מבחינתך. את כמו פרג אדום בים של ירוק."


"גייב –"


הוא הרים יד, מבטו מרפרף מעבר לכתפה. "אני צריך לדבר עם כמה אנשים, ואז יש לי טונה של עבודה לעשות בבית. שבי כאן, חכי לי ואני אסיע אותך בחזרה למלונך. נוכל לדבר בדרך."


היא רצתה לענות שהיא לא כלב, שהיא לא אוהבת פקודות, אבל היא עדיין הצטרכה להוכיח שהוא יכול לעבוד איתה.


"בסדר," היא מלמלה במתיקות. "כאן אני יושבת, מחכה לך..."


הוא צמצם את מבטו על פניה, נראה כאילו הוא עומד לומר משהו, ואז הניד בראשו ונעמד. "עשר דקות."


היא ראתה את דמותו הגבוהה והמרשימה חוצה את ההמון. לכל הרוחות, קטיה. באמת?


האנשים הלבושים אלגנטית של החוף המערבי המו סביבה, נמשכים אל הבר המרכזי כמו עש ללהבה. היא התיישבה בחזרה על השרפרף, ונהנתה מהתדר הרגוע והנינוח שהיה כה רחוק מהסצנה הניו יורקית שאליה הורגלה, ממש יום ולילה. היא לגמה מהיין ותהתה איך להתמודד עם הגייב הזה שלא היה מוכר לה. לעתים נדירות בלבד היו לו מצבי רוח, הוא היה איירון מן (הכוונה לגיבור העל, המתרגמת), הגבר שהכי סביר שיחצה בשלום בניין בוער, אפילו בלי להזיק לחליפת הארמני שלו. אבל הלילה הוא היה מתוח, עוין. היה קשה יותר לנבא את מעשיו.


הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות, היא אמרה לעצמה, הוא לדבוק במטרתה. להשיג את העבודה. היא לא עברה את שמונה השנים האחרונות בעבודה קשה בחברת יחסי ציבור גדולה ויוקרתית במנהטן כדי לחזור לעבוד ימי עבודה של ארבע עשרה שעות על מוצרים ששעממו אותה עד דמעות, לתפקד כרובוט תאגידים כדי לרפד את חשבון הבנק של מישהו אחר. "אנדרסון תקשורת" היה היא. כרטיס הכניסה שלה לעצמאות ולביטחון כלכלי מלאים. היא לא תיכשל.


בשבילה, חופש היה הכול. לטסטוסטרון מיותר לא היה חלק בעניין כשהעתיד שלה עמד על הפרק.


היא העבירה את מבטה על פני הבר הגדוש, באנרגיה חסרת מנוחה שהיתה מנוגדת לתדר הנינוח של סביבתה, והמשיכה למנות את המאפיינים של קהל המטרה שלה. גבר בן ארבעים ומשהו עם שיער מכסיף מצדו השני של הבר תפס את עינה.


זה לא יכול להיות.


הגבר היחיד שקיוותה לעולם לא לראות שוב.


ליבה עצר בחזה. גבוה, רזה ומתוחכם בחליפת מעצבים אפורה כהה, משוחח עם בלונדינית שיופייה בלתי שגרתי, הוא נראה בדיוק אותו דבר. אלא שעכשיו היה לו בשיער אפור שלא היה שם קודם והיו קמטים סביב עיניו כשחייך. החיוך שכבש נשים במהירות שיא.


הוא בהחלט כבש אותה.


היא הסתובבה על השרפרף, אבל לא לפני שראה אותה. ההלם שעל פניו טלטל אותה, וגרם לה להסתחרר, להתבלבל. היא קמה בחוסר יציבות על רגליה וחצתה את ההמון בעיוורון, ללא יעד ברור, לכל מקום, כל עוד הוא רחוק-רחוק ממנו. הפנים שסביבה היטשטשו לערפל של צחוק נימוסי ואורות נוצצים. כמובן שג'ורדן כאן הערב. הוא היה המנכ"ל של חברת המשקאות החריפים הגדולה ביותר בארצות הברית. כל מי שהיה משהו בתעשיית היינות היה כאן...


למה היא לא צפתה זאת?


יד ירדה על כתפה.


"אלכס."


היא הסתובבה לאחור, ליבה התחיל להלום מחדש והגיע למהירות של קילומטר בדקה. ג'ורדן ליין. הלקוח לשעבר שלה. הגבר שאתו עשתה את הטעות הגדולה ביותר של חייה.


הגבר שאותו אהבה ושנאה באותה מידה.


"ג'ורדן," היא כפתה על המילים לעבור בגרונה המכווץ. "איזו הפתעה."


מבטו הוצר על פניה כאילו בכדי לומר שידע שראתה אותו, אבל הוא שיחק את המשחק, לוכד את ידה במחווה דרמטית ונושק לאצבעותיה. "את נראית יפהפייה. הגיל מתאים לך."


הכוונה שהיא היתה בת עשרים ושתיים כשפגשה בו ולא מתוחכמת דיה בכדי להיות מסוגלת להתמודד עם גבר מסוגו. הרגשות הציפו אותה, אפלים ומכלים. היא משכה את ידה הרועדת בחזרה, והצמידה אותה לגופה. הוא השתמש בחוסר הניסיון שלה על מנת לשחק בה, לעצב אותה למה שרצה.


הקסם עדיין היה שם, אבל אינסטינקט הצייד בעיניים הכחולות והמדהימות שלו היה ברור לעיניה עכשיו. איך היא לא ראתה זאת קודם?


"מה בדבר," היא הציעה בקור, "שנעמיד פנים שקיבלתי זאת כמחמאה ואתה תחזור לפלירט שלך? לפחות היא לא נראית כאילו היא חצי מגילך."


עיניו האפילו לצבע החורפי של נהר ההדסון ביום סוער. "אולי נשתה משהו ונדבר על זה?


"לא, תודה." היא סובבה אליו את גבה.


"זה בעניין עבודה."


היא הסתובבה אליו. "אני לא אעבוד עבורך, גם אם תהיה הלקוח האחרון על הפלנטה."


"צריך שניים לטנגו, אלכס."


"מצחיק," היא אמרה. "אפילו לא ידעתי שאני רוקדת."


פיו התהדק. "אני צריך עבודה של בניית מותג. אני מכיר את העבודה שלך ויש לי אמון בך."


אמון. בטנה התהפכה. בדיוק הדבר שלקח ממנה כשהיה לה כה מעט מלכתחילה. היא אגרפה את ידיה והזדקפה למלוא גובהה, מבטה מתנגש במבטו החורפי והכסוף. "שיקרת לי וביזית את אשתך, ג'ורדן. אתה כמעט הרסת את הקריירה שלי. אל תדבר איתי על אמון."


"תני לי לפצות אותך." הוא תחב את ידיו לכיסיו והעביר משקל מרגל לרגל. "שמעתי שאיבדת את ג'נרס. תאפשרי לי לתת לך עבודה."


היא זקרה את סנטרה. "לך לעזאזל."


בראש מורם, פילסה את דרכה בקהל החוגגים, הכעס דוקר את עיניה, דוקר כל איבר בגופה. איך הוא מעז לפטור כל כך בקלילות את מה שעשה? איך הוא מעז לחשוב שהיא בכלל תרצה לדבר אתו, על אחת כמה וכמה לעבוד עבורו? היא הגיעה כמעט אל הדלתות הקדמיות כשיד לפתה את זרועה. בטוחה שזה היה הוא שוב, היא הסתובבה, נחושה לשטוף אותו, אבל היה זה גייב שעמד לפניה.


"הכול בסדר?"


היא הנהנה. "אני פשוט צריכה קצת אוויר רענן."


"את מכירה את ג'ורדן ליין?"


לעזאזל. הוא ראה אותם. היא נלחמה למחות את הרגש מפניה, למחוק כל סימן שהכירה את הגבר שכמעט הרס אותה. "כן – " היא הנהנה "– הוא היה לקוח בסוכנות הישנה שלי."


קמט חצה את מצחו. "הוא התחיל אתך?"


"לא." היא העבירה יד בשערה והסיטה את פניה מהמבט הירוק והחודר. "הוא הציע לי עבודה."


"הוא לא סוג הגבר שאתו את רוצה לעבוד, אלכס."


היא היטתה את סטרה בזווית תוקפנית. "אז תן לי עבודה ואני לא אצטרך לעבוד אתו."


הוא היה שקט לרגע. אם היה בעולם הזה גבר שהיא לא ידעה לקרוא, זה היה גייב. הוא שמר על רגשותיו תחת אבטחה מקסימלית, ברמה של כלא אלקטרז למשל. "אני מוכן ללכת," הוא אמר לבסוף, לוקח את הסוודר שלה מזרועותיה ומחזיק אותו עבורה. "את נראית מותשת. בואי נלך."


היא החליקה את זרועותיה לתוך השרוולים, והניחה לו לעטוף אותה בסוודר. הריח הגברי הנעים שלו אפף אותה והכניס את חושיה להילוך גבוה. ולא היה לזה כל קשר לעסקים.


עובד החניה הביא את מכוניתו של גייב. הוא החזיק את הדלת פתוחה עבורה והיא החליקה לתוך הפנים המפואר של הפורשה הכחולה-כסופה ונאנחה. היה כל כך טוב להתרחק מקהל החוגגים הזה.


בדרך למלונה, רצה גייב לדעת מה שלומו של אחיינו, מרקו, בנם הפעלתני, בן השנתיים, של לילי וריקרדו. היא עדכנה אותו, וחייכה כששאל אותה מה לקנות כמתנת יום הולדת עבורו, בגלל שגייב תמיד קנה למרקו צעצועים לגמרי בלתי הולמים. אף אחד לא ראה לנכון לתקן אותו, כי באמת איך אתה יכול לומר לדוד גאה שפעוט בן שנתיים, ולא משנה כמה הוא נבון, לא מסוגל לבנות גשר תלוי בעצמו?


הם בקושי התחילו לדון באירועי ההשקה כשגייב חנה מחוץ למלון הבוטיק שלה ביוניון סקוור, כיבה את המנוע של המכונית רבת העוצמה והסתכל עליה. "נדבר על כוס משקה?"


היא הנהנה, אף על פי שכל עצם בגופה אמרה לה שזה רעיון רע. היא לא היתה בטוחה אם זו היתה העובדה שראתה את ג'ורדן הערב שגרמה לה להיות עצבנית לגבי אירוח גבר בחדר המלון שלה או שזה היה רק בגלל שזה היה גייב, אבל הסוויטה הקטנה והנעימה שלה נראתה לפתע קטנה יותר מדי כשהוא פשט את מקטורנו ושחרר את העניבה שלו. תירגעי, היא אמרה לעצמה, והדליקה את המנורות בעודו מתיישב על הספה בחדר ההסבה הקטן שלה. זה רק משקה.


הוא נראה עייף, היא הבחינה, הקמטים לצדי פיו בלטו מהרגיל, היד שבה השתמש כדי לשפשף את עיניו חזרה אל צווארו. הלחץ השפיע עליו.


היא הלכה אל הבר. "ויסקי?"


"סודה ולימונית, אם יש לך. אני צריך לנהוג בחזרה אל הכרם הלילה."


"את לא מוצפת בעבודה בניו יורק?" הוא שאל כשהגישה לו את המשקה שלו והתיישבה על הספה לידו. "איך בכלל את יכולה לקחת על עצמך עבודה כזו?"


"דברים מסוימים השתנו בלוח הזמנים שלי." השתנו באורח קבוע, נמחקו לגמרי מלוח הזמנים שלה, אבל הוא לא חייב לדעת זאת.


הוא נשען לאחור ולגם מהמשקה שלו. "לעבוד שנינו יחד זה רעיון רע, אלכס."


"יש נסיבות חריגות."


"אנחנו נהרוג זה את זה."


"לא," היא ענתה, "אנחנו נלמד לעבוד יחד. אני אפילו לא ניסיתי להיות נחמדה אליך."


חיוכו הבזיק בלובנו כנגד עורו השחום. "המחשבה הזו מבהילה אותי."


היא נעצה בו מבט רציני. "אני האדם היחיד לעבודה הזו, גייב."


הוא הניח את המשקה מידו ודחף בפיזור נפש יד בשערו. "אם אני אתן לך את העסק, ואני לא רומז כאן כלום, האם תעשי את העבודה בעצמך או שהעובדים הזוטרים יעשו הכול? אולי את עושה רק את הפיתוי?"


"מעולם לא נקטתי בשיטה הזו בחיי," היא אמרה בענייניות. "אם תעסיק אותי, תקבל אותי."


אוי. זה לא נשמע בסדר. היא לא התכוונה שהוא ישיג אותה. אבל הוא ידע למה היא מתכוונת, נכון?


הוא נעץ בה מבט אלכסוני. "מה לא בסדר אתך? שבי כמו שצריך, למען השם. את על קוצים."


היא דחפה את עצמה עמוק יותר לתוך הספה. היא אכן היתה על קוצים, לכל הרוחות. זה היה קשה בצורה מטופשת להתרכז כשגייב מרוח על ספת חדר המלון שלה ונראה שווה בחולצה ובעניבה שהיו נראות רגילות על כל גבר אחר, אבל גרמו לו להיראות חתיך המאה.


"אלכס?"


"סליחה?" היא הרימה את מבטה אל פניו.


הוא נאנח. "מה לא בסדר?"


היא הנידה בראשה. "זה היה יום ארוך."


הוא חשק שפתיים. לגם מהמשקה שלו. "תשכנעי אותי שאני אמור לתת לך לעשות את זה."


היא קמה, מצאה את תיק המסמכים שלה והוציאה אוגדן. "הנה חמש דוגמאות של אירועים שהפקתי בהצלחה בפרק זמן כזה," היא אמרה, והגישה לו את האוגדן. "אני יכולה לעשות את זה הצגת הבכורה המדהימה ביותר עבור היין שלך. אני מבטיחה לך זאת."


הוא עלעל באוגדן. "זה מרשים."


"אז תגיע להחלטה."


הוא הניח את התיקייה על שולחן הסלון ונשען לאחור. התנועה משכה את תשומת ליבה אל ירכיו השריריות. הן היו כה מוצלחות, שזה היה בלתי אפשרי לא ללטוש עיניים.


"אפילו אם אסכים שאת הבחירה הנכונה," הוא אמר ביציבות, "אנחנו עדיין צריכים לדון בבעיה האחרת שלנו."


"איזו בעיה אחרת?"


"הבעיה ההיא."


היא קימטה את מצחה. "אין לי מושג על מה אתה מדבר."


הוא הרים גבה. "תגידי לי שזה לא היה מבט תשוקה."


"זו לא היתה תשוקה. זה היה – "


"אלכס." הוא היטה את גופו לעברה ולכד את מבטה. "היית עצבנית מהרגע שבו נכנסנו אל חדר המלון הזה ושנינו יודעים מדוע. את תוהה כל הזמן איך היתה יכולה להיות הנשיקה ההיא בגינה של לילי וריקרדו וכך עושה גם אני."


אהה. הכמעט נשיקה. הדבר שלא הצליחה להוציא ממחשבותיה ולא משנה עד כמה ניסתה. היא היתה קצת שתויה, עמדה על שרפרף והתירה את הנורות השזורות בין ענפיו של העץ אחרי שכל האורחים עזבו את מסיבת קבלת הפנים לקיץ, כשגייב בא לחפש אחריה. היא הופתעה כל כך מנוכחותו הפתאומית, שכמעט נפלה מהשרפרף. הוא תפס אותה והוריד אותה אל הקרקע, אבל השאיר את זרועותיו סביב מותניה. הידיעה שהוא עמד לנשק אותה גרמה לה לחטוף את סנדלי הרצועות שלה ולברוח.


היא הזעימה פנים לעברו. "אני פועלת על ארבע שעות שינה בערך, ובגלל זה אני עצבנית. אולי אתה צריך להגיד כן לחוזה, כך שאוכל קצת לנוח – " היא לטשה בו מבט כשהתקרב אליה. "מה אתה עושה?"


הוא הרים את ידו ופרש את אצבעותיו על לסתה. "מנסה לגלות כמה קשה הבעיה הזו, לפני שאחליט."


"אין שום בעיה," היא קרקרה. "ואם אנחנו נעבוד יחד, אני –"


"עדיין לא אמרתי כן," הוא קטע אותה, מבטו תכליתי. "כרגע אין לנו שום יחסי עבודה."


היה ביניהם להט. בהחלט היה ביניהם להט. היא בלעה במאמץ כשהחום הזה הציף אותה וגרם לדופק שלה להשתולל. "אם אני אעשה את זה ממש רע, אתה תגיד כן?"


מבטו האפיל. "זה לא יהיה רע."


לא, היא הודתה, ליבה הולם, זה לא יהיה. היא ליקקה בלשונה את שפתיה היבשות, ואמרה לעצמה שהיא צריכה להישאר בשליטה. להוכיח לו שהמשיכה הזו ביניהם היתה דבר שניתן להימנע ממנו. אבל כשהעביר את אצבעו אל קווי שפתיה בפתיחה הארוטית ביותר לנשיקה שחוותה מאודה, היא התקפלה כאילו נפלה התקרה על ראשה.


הטעימה הראשונה שלה את גבריאל דה-קאמפו עמדה היטב בכל הפנטזיות שהיו לה אי פעם. לוהט, מהוקצע, ולגמרי בשליטה, פיו נטה באיטיות אל פיה, סייר בכל עיקול בהנאה איטית שגרמה לה לרצות לתקוע אצבעות בחולצתו ולהתחנן. היא התאפקה, בשאריות כוח הרצון שנותרו לה, אבל זה היה כמו להיתלות על מדף סלע בגובה של עשרות מטרים מעל האדמה, כשאתה יודע שאתה עומד ליפול לבסוף.


היא ידעה שהוא יהיה טוב. רק לא טוב עד כדי כך.


לרגע, לרגע מופלא אחד, הפיתוי היה גדול מדי והיא הניחה למוחה להתרוקן. הניחה לעצמה להתענג על מה שהשתוקקה לו זה זמן ממושך מאוד.


הוא חש בהתרככותה. החליק את ידו על עורפה ולקח את פיה בנשיקה מסממת ואינסופית שהעצימה את הלהט ביניהם עשרת מונים. בלתי יציבה, היא נאלצה לתקוע אצבעות בחולצתו ולהחזיק בו.


"לקס," הוא מלמל, מחליק את לשונו לאורך שפתיה. "תני לי עוד."


היא תפסיק את זה בתוך חמש שניות בערך. באמת. הוא דרש שוב כניסה אל פיה והיא נתנה לו זאת. תחושת לשונו המחליקה בחושניות כנגד לשונה גרמה לפנים שלה להתכווץ חזק. זו היתה יותר מנשיקה, זו היתה מתקפה על השכל הישר.


וזה פעל.


היא השתחררה מזרועותיו בכוח, חזה עולה ויורד במהירות. חמש השניות שלה הסתיימו. בהחלט הסתיימו.


"זה לא היה הוגן."


"את צריכה להודות שיש לך בעיה, כדי לפתור אותה," הוא מלמל ביובש. "עכשיו אנחנו יודעים."


"אנחנו גם יודעים שאנחנו יכולים לשלוט בזה," היא ציינה.


"תראה, הנה זה נעשה. פרסטו," היא אמרה, ונופפה בידה. "וזה לעולם לא יקרה שוב. הסקרנות נגמרה."


הוא הרים את התיקייה וקם על רגליו. "תהיי במשרד שלי מחר בעשר בבוקר."


היא הסתכלה עליו בתדהמה. "אתה משאיר אותי באוויר?"


הוא נופף את התיקייה לעברה. "אני צריך לקרוא את זה."


"הנשיקה הזו היתה כלום, גייב."


"אני רוצה לראות מה זה משהו."


היא צפתה בו כשיישר את חולצתו. ההשפלה חדרה את עצמותיה. למה, לעזאזל, היא הרשתה לזה לקרות? היא היתה אמורה לשכנע אותו במקצועיות שלה, לא בכישוריה בתחום המזמוז.


היא באה בעקבותיו אל הדלת. "אתה לא תתחרט אם תיתן לי את העבודה, גייב."


הוא נעץ בה מבט ארוך ומלמל משהו באיטלקית.


היא קימטה את פניה. "מה המשמעות של זה?"


"את זה נשאר לנו לראות."


הוא יצא. היא הרימה את נעלה והשליכה אותה על הדלת. הצחוק הרך שלו בא מהצד השני. "תשתמשי בבריח, אלכס."


אף על פי שהיתה עייפה עד לשד עצמותיה, היה צורך במקלחת חמה ובשעה של דאגות כדי להתקרב למצב של שינה. גייב שיחק איתה ושיחק איתה היטב. ביסס סיבה לא לתת לה את העבודה. היא פשוט היתה עסוקה מדי בלהיות טיפשה חסרת עמוד שדרה ולא הצליחה לעמוד בפני קסמו האיטלקי ולהבין זאת.


אחרי כל השנים שבהן נמנעה מזה, היה צורך ביעפת כדי לגמור אותה.


היא הטיחה את ראשה בכרית ועצמה את עיניה. אם תהיה לה הזדמנות נוספת, אם הוא ייתן לה את העבודה מחר, היא לא תחזור שוב על אותה טעות.