1
"האמיר של בורקאט. הוד מלכותו, השייח' קיידן בן רשאד אל עבאס."
קיידן סקר במבטו את אולם הנשפים הומה האדם במועדון הארכיאולוגיה המלכותי של לונדון. כל העיניים הופנו אליו ודממה השתררה בקהל, אך הדבר לא הטריד את מנוחתו של קיידן. הוא היה רגיל לתשומת לב כזאת.
הוא ירד במדרגות השיש המקושטות, יד אחת טמונה בכיס מכנסיו, והתבונן בקור רוח בקהל האורחים בשעה שחלק מאנשים נעצו בו מבט ומיהרו להסיטו ברגע שעיניו נחו עליהם. טוב, ליתר דיוק, הגברים הסבו את מבטם והנשים המשיכו לנעוץ עיניים – חלקן בצורה בוטה. כמו עיניה של המלצרית הנאה שהמתינה במורד המדרגות והגישה לו כוס שמפניה. בשעה שהוא לקח את הכוס היא חייכה חיוך מזמין, אך הוא כבר הסב את מבטו; היא כבר צעירה מדי עבורו.
מאז שהיה נער הוא הבין שבכל הנוגע לנשים, הוא ניחן בעוצמה מיוחדת. אך כאשר הוא הביט במראה וראה את תווי פניו הנוקשים משתקפים אליו, הוא תהה במרירות אם כל מה שהן הרגישו היה הדחף המפתה למחוק את הציניות הזאת ולהחליפה במשהו עדין יותר. הוא היה עדין יותר... פעם. אך זה היה מזמן, ועכשיו הוא בקושי זוכר את ההרגשה. זה היה כמו חלום, ואולי, כמו שאר החלומות, גם זה מעולם לא היה אמיתי.
ובדיוק אז תנועה בעברו השני של החדר לכדה את מבטו, ונצנוץ של ראש בלונדיני בוהק בצבץ בין כל הראשים הכהים, ובטנו התכווצה. הוא פלט קללה בשקט, ושמח לראות את מנהל המועדון הממהר לכיוונו, בעודו תוהה בזעם מדוע הוא עוד לא למד לרסן תגובות רפלקסיביות שרירותיות לזיכרון של משהו שלא היה יותר מוחשי מחלום.
לבה של ג'וליה סומרטון הלם בחוזקה, והיא הרגישה שראשה מסתחרר.
קיידן.
כאן.
באותו החדר.
הוא ירד במדרגות ונעלם בין המוני האנשים, חרף גובהו הרם. אך המחזה הראשון שנגלה לנגד עיניה, דמותו המופיעה בפתח כמו מן אל מטופח שחור-שיער, תיחקק לעד ברשתית עיניה. היה זה מחזה אשר כבר נחצב בלבה באופן בל יימחה. בחלק מלבה שממנו היא כבר לא היתה יכולה למחוק אותו, לא משנה עד כמה ניסתה או כמה זמן חלף.
היא שמה לב למספר דברים במהלך שבריר השנייה שלבה נעצר לאחר ששמעה שקוראים בשמו ונשאה אליו את מבטה. הוא עדיין היה מרהיב ביופיו, בדיוק כפי שפגשה בו לראשונה. גבוה, חסון וכהה, בעל המראה האקזוטי של מישהו מארץ רחוקה – מישהו שאופיו התגבש במקום הרבה יותר צחיח ולא סלחני. הוא היה רחוק מכדי שתוכל לבחון אותו בפרטי פרטים, אך אפילו מהמקום שבו עמדה, היא הרגישה את עוצמת מבטו – עיניו כה כהות, שניתן לשקוע בהן ולהיעלם לנצח. והאם זה לא מה שכבר קרה בעבר?
חלק קטן ומנותק מעצמה השתומם נוכח יכולתו להשפיע עליה כך לאחר כל הזמן שעבר. שתים עשרה שנים ארוכות. עכשיו היא גרושה, במרחק אלפי שנות אור מהנערה האידיאליסטית שהיתה פעם. כאשר היא רק הכירה אותו.
בפעם האחרונה שפגשה את קיידן בדיוק מלאו לה עשרים – שבועות ספורים לפני יום הולדתו העשרים של קיידן. משהו שלגביו היא נהגה להקניט אותו ללא רחמים: העובדה שהוא יוצא עם אישה מבוגרת ממנו.
לבה התכווץ בכזאת אלימות, שהיא הניחה את ידה על החזה ואחד מהמלווים שלה שאל בדאגה, "ג'וליה, יקירה, הכול בסדר? את נראית חיוורת."
היא הנידה בראשה והניחה את המשקה שלה על השולחן בידה המיוזעת. קולה נשמע מחוספס, גס, "זה בוודאי בגלל החום... אני אצא לשאוף קצת אוויר."
ג'וליה פילסה את דרכה בין האנשים, דוחפת, לא מסתכלת לימינה ולשמאלה, והתקדמה לעבר הדלתות שהובילו למרפסת המשקיפה על הגנים המטופחים. היא שמעה במעומעם את עמיתה קורא בעקבותיה, "אל תתרחקי יותר מדי – את אמורה לשאת את הנאום שלך בקרוב!"
כאשר הגיעה לבסוף אל הדלתות ויצאה החוצה, היא שאפה אוויר מלוא ריאותיה. היא הרגישה רעידות וחולשה – כאילו שהיא מנותקת. היא היתה בהלם. זו היתה שעת ערב מאוחרת של שלהי חודש אוגוסט. האוויר העירוני היה כבד וחם להחריד. באוויר ניכר הניחוח הקלוש והמתכתי המסמן את התקרבותה של סופה. עננים גדולים ארבו במרחק, כאילו מחכים לסימן כדי להתחיל. הגן כאן היה מפורסם במינים רבים של צמחים אקזוטיים שהובאו על-ידי שוחרי הרפתקאות ואשר טופחו לאורך השנים בידי גננים מסורים.
אך כל הדברים הללו נעלמו מעיניה של ג'וליה.
כפות ידיה נאחזו בקיר בכזאת עוצמה, שפרקי אצבעותיה הלבינו מול אור הדמדומים המתכנס. היא נלכדה במערבולת של זיכרונות, כל כך הרבה זיכרונות, והם היו בהירים ומרירים עד כדי כאב, כאילו שהכול קרה אתמול.
דמעות מגוחכות נקוו בעיניה, ותחושה איומה של אובדן אחזה בה. כיצד ייתכן הדבר? היא אישה בת שלושים ושתיים; מעבר לשיא שלה, רבים יאמרו, או אולי מתקרבת אליו, כפי שיטענו אחרים. היא הרגישה שעברה את השיא שלה. ביום שהיא עזבה את האמירות של בורקאט בחצי האי ערב, משהו בתוכה גווע ומת. ולמרות שהיא המשיכה בלימודיה והגשימה את כל החלומות שלה, השיגה תואר שני ודוקטורט ונישאה לבעלה ואהבה אותו בדרכה שלה, היא מעולם לא הרגישה את הרגשות האלה שוב. הסיבה לכך נמצאה בחדר, מאחוריה, נוכחות שקטה וחורשת רעה.
אלוהים, היא כל כך אהבה אותו –
"דוקטור סומרטון, הגיע הזמן לנאום שלך."
קול בהול ניער אותה מזיכרונותיה. לאחר שאזרה כוח ממקום כלשהו עמוק בתוכה, מקום שלא היה עליה לבקר בו מזה זמן רב, ג'וליה חישלה את עצמה והסתובבה. יהיה עליה לעמוד מול כל האנשים האלה ולדבר במשך רבע שעה, ולדעת שהוא נמצא שם ומתבונן בה.
וזוכר?
אולי הוא אפילו לא יזכור... אולי הוא יתקשה למקם אותה בעברו. שפתיה הפכו לקו דקיק ומריר. אין ספק שהוא הכיר מספיק נשים כדי שהיא תיבלע בתוך ההמון – שלא לדבר על כך שגם הוא היה נשוי. היא שנאה להודות בכך שהיתה מודעת למעלליו כמו כל אדם ממוצע שקורא במדור הרכילות בזמן הפסקת הצהריים.
אולי הוא יתהה מדוע היא נראית מוכרת. כאב עז לפת את חזה, והיא דיכאה אותו באכזריות. אולי הוא לא יזכור את הלילות הארוכים במדבר שבהם היא הרגישה כאילו הם שני האנשים היחידים בעולם, תחת שמיכת כוכבים ענקית. אולי הוא לא יזכור את סערת הרגשות וכיצד ההתעלסות התמימה שלהם התפתחה במהרה הרבה מעבר לתמימות, והפכה לתשוקה טהורה ולרעב הדדי בלתי נגמר.
אולי הוא לא יזכור שבאחד הלילות הוא אמר לה: "אני אוהב אותך תמיד. אף אישה אחרת לא תוכל לכבוש את לבי כפי שאת עשית."
ואולי הוא לא יזכור את היום הנורא ההוא בארמון המלכותי היפהפה בבורקאט, כאשר הוא הפך למישהו קר, מרוחק ואכזר.
לאחר שהרגיעה את עצמה בעזרת המחשבה שגבר כמו קיידן בוודאי טמן את דמותה במרתפי זיכרונו, והדחיקה את רצונה להימלט מהחדר, ג'וליה הדביקה חיוך על שפתיה והלכה בעקבות עמיתה בחזרה אל הקהל, בעודה מנסה בכל כוחה להיזכר על מה לכל הרוחות היא אמורה לדבר.
"אה, שייח' קיידן, הנה אתה. דוקטור ג'וליה סומרטון עומדת לנאום. אני סבור שהיא השתמשה בתקופת המחקר שלה בבורקאט כבסיס לתואר השני שלה. אולי הזדמן לך לפגוש אותה? עכשיו היא מעורבת בגיוס כספים עבור מספר פרויקטים ארכיאולוגיים בינלאומיים."
קיידן הביט באדם בעל הפנים הסמוקות שפילס את דרכו בין האנשים כדי לעמוד לצדו. זה היה מנהל המועדון שהזמין אותו על מנת לגייס ממנו תרומות. קיידן ניסה להסתיר את התדהמה שהרגיש לשמע השם ג'וליה. חרף העובדה שמעולם לא פגש בג'וליה נוספת בבורקאט, הוא אמר לעצמו שייתכן שהיתה סטודנטית נוספת בשם ג'וליה שהוא לא בהכרח זכה להכיר, בהתחשב בחוסר העניין שהביע בענייני ארכיאולוגיה לאחר עזיבתה של ג'וליה.
זה היה המסע הראשון שלו בחזרה לאותו עולם, ואם הוא יפגוש אותה, זו תהיה ממש אירוניה. קראו לה ג'וליה קונורס, לא סומרטון. למרות שייתכן, כפי שציין קול בראשו, שהיא כבר הספיקה להתחתן. נוכח הזיכרון של נישואיו, קיידן הרגיש את ענן הזעם האפל הרגיל המאיים לכבוש אותו. הוא הדחיק אותו ברוב נחישות. הוא לא מהאנשים שמתעכבים על העבר.
ויחד עם זאת, היבט אחד מעברו אשר סירב להתפוגג ולהיעלם בערפילי הזמן ניצב לפניו עכשיו. אם אכן זו היא. ובאופן שלא ניתן להסביר, לפתע החל לבו להלום במהירות.
דממה השתררה בקהל. קיידן הביט לכיוון חזית החדר, ולרגע מחריד אחד העולם עמד מלכת כאשר הוא הבחין באישה הרזה בשמלה השחורה שעולה במדרגות המובילות לבמה. זו היא. ג'וליה. בן רגע הוא שוגר בחזרה לרגע שבו הבין שרגע של תשוקה גרם לו להעלות אותה לדרגה שהיא לא הרוויחה. ורק ההבנה הזאת הצילה אותו מהטעות הגדולה ביותר של חייו.
קיידן השתחרר מהזיכרון הברור להפליא ומיקד את עיניו בג'וליה. קולה המחוספס כבש אותו מהרגע הראשון שהם נפגשו. היא לבשה אז חולצת טי ומכנסי ג'ינס מאובקים וצמודים. שערה הארוך השתפל על כתפיה בצמות בהירות. דמותה היתה כה חושנית שהוא איבד את היכולת לדבר.
ועכשיו היא נראתה אף יפה יותר מהפעם הראשונה שראה אותה. הזמן נתן את אותותיו בלחייה, ונוספה להן גרמיות שלא היתה שם קודם. היא היתה רק בת תשע עשרה. בפניה עדיין היה רמז עדין לשמנמנות האופיינית לגור כלבים. וכך גם בגופה. ממה שהוא הצליח לראות, היא נראתה רזה יותר, עם רמז למחשוף שבו ניתן היה להבחין אך בקושי. למעשה, היתה בה שבריריות שלא היתה קודם.
היא היתה מרחק שנות אור מהדימוי המאובק, המושך אך בלתי ניתן להשגה, שהוא החזיק בתודעתו; כעת היא היתה התגלמות היופי האלגנטי, עם שערה הבלונדיני הארוך המשוך לארוך בזנב סוס. הופעתה המהודרת לא הצליחה לעצור את מערבולת הדימויים החושניים שהציפה את מוחו של קיידן – ובכזאת רמת פירוט, שגופו החל להתקשות.
הוא היה מצפה שהיא כבר לא תוכל להשפיע עליו. כמו כל מאהבת לשעבר אחרת בחייו. אך ההפך הוא הנכון. זה היה בלתי נתפס. עכשיו היה עליו להודות, חרף הסתייגותו, שאף אישה חוץ מהאישה הזאת מעולם לא השפיעה עליו כך. הוא מעולם לא איבד שליטה כפי שקרה איתה – בכל פעם.
והוא מעולם לא הרגיש את אגרוף הקנאה חובט בבטנו כפי שקרה כאשר ראה אותה בזרועותיו של גבר אחר, כששפתיו של גבר אחר מוצמדות לשפתיה, טועמות ממנה... כשגבר אחר מרגיש את חמוקיה הרכים צמודים לגופו. החיוּת של הרגש הזה הוסיפה להדהד בו, והוא ניסה להיאבק בו. הוא היה יותר מדי המום מתחייתו מכדי לבחון בקפידה את משמעותו.
האישה הזאת לימדה אותו שיעור חשוב: לעולם לא לתת ליצר הבסיסי שלו לשלוט שוב בראשו או בלבו. אך כל השנים האלה, שבהן הוא ריסן את עצמו, התבררו כעת כשבירות כשהוא ניצב בפניה שוב.
קיידן היה אובד עצות מול מתקפת הזיכרונות הזו. זעם לא הגיוני החל להתעורר בו בשל נוכחותה כאן שמעוררת אותם, והוא הרגיש שכל גופו מקרין אי שביעות רצון. ובדיוק אז פֶרץ צחוק רם נשמע מהקהל בתגובה למשהו שאמרה. פיו של קיידן התהדק עוד יותר, ולאחר שהרגיש שהמתח בגופו הופך את תנועותיו ללחוצות, הוא אמר משהו על כך שברצונו לצאת לשאוף אוויר ויצא לעבר המרפסת.
ברגע שנאומה של ג'וליה יסתיים, בכוונתו להסתלק משם ולשכוח שראה אותה.
ג'וליה ירדה מהבמה. במהלך הנאום שלה היא גמגמה במשך שניות ארוכות כשהבחינה בראשו ובכתפיו של קיידן בין האנשים. הוא עמד בפאתי האולם ועיניו הכהות חדרו לתוכה. ואז, בתנועה חטופה, הוא יצא החוצה. כמעט כאילו סלד ממה שאמרה. היא נאלצה לאזור את כל כוחותיה ולהשתמש בכל המשאבים שנותרו לה כדי להמשיך.
למרבה הקלתה, היא הבחינה בבוס שלה מארגון גיוס התרומות מתקרב אליה. הוא אחז במרפקה, ולשם שינוי היא לא הודאגה משמירת מרחק ממנו. מאז הגירושים שלה לפני שנה, נייג'ל דאג להדגיש את העניין שגילה בה חרף חוסר עידוד מובהק מצדה. הלילה, לעומת זאת, עליה להשתמש בכל עזרה אפשרית. אם היא רק תצליח לצלוח את שאר הקשקושים החברתיים האלה ולהסתלק משם, אולי היא תצליח להעמיד פנים שמעולם לא ראתה את קיידן.
נייג'ל פטפט בהתרגשות לגבי דבר מה בעודו מתקרב אליה, אך היא לא הצליחה לשמוע אותו מבעד לשאון השיחות וצלילי הכוסות הנוקשות. אנשים ניצלו כמיטב יכולתם את קבלת הפנים ואת השמפניה שחולקה בחינם. ג'וליה השתוקקה לשכחה המתקתקה הזאת, אך הדבר לא נועד לקרות הלילה.
כשחרדה זורמת בעורקיה, היא בקושי הצליחה לשים לב לאן פניהם מועדות – לעבר מישהו בפאתי האולם, ליד המרפסת. מישהו העומד עם גבו אליהם: גבוה, חסון ורב עוצמה. תלתל שיער שחור כפחם, מעט ארוך מדי, הסתלסל על גבי צווארון מעילו, בדיוק כמו בפעם הראשונה שפגשה אותו.
כמו ילדה מרדנית, היא ניסתה לנעוץ את עקביה ברצפה, אך נייג'ל התעלם ממנה ברוב התלהבותו ולחש בבטחה, "הוא אמיר, אז אני לא בטוח איך צריך לפנות אליו. אולי כדאי לקרוא לו הוד מעלתך, לכל מקרה. זה יהיה נפלא אם נצליח לעורר את סקרנותו לגבי הקרן."
באותו שבריר שנייה נזרקה ג'וליה בחזרה לרגע שבו פגשה בקיידן לראשונה. היא עבדה בחפירות במשך שבועות בודדים בלבד, עדיין ניסתה להתרגל לחום הלוהט, כאשר זוג נעליים נקלע לשדה הראייה שלה. היא בקושי הרימה את מבטה.
"אל תדרוך שם, מי שלא תהיה. אתה עומד לדרוך על מאובן שכנראה נמצא כאן שלושת אלפים שנה."
הנעל נעצרה באוויר וירדה במקום בטוח יותר, ואז נשמע קול עמוק בעל מבטא קל ומפתה בחושניותו, "את תמיד מקדמת את פניהם של אנשים בכזאת התלהבות?"
ג'וליה חרקה בשיניה. מאז שהגיעה היא הפכה למוקד התעניינות ורכילות מצד הגברים. לא היה לה ספק שהדבר כנראה נובע מהיותה בלונדינית והאישה היחידה בחפירות שעוד לא מלאו לה חמישים. "אם לא אכפת לך, אני באמצע משהו."
הנעליים לא זזו והקול נשמע בשנית, הפעם הרבה יותר שחצני וביקורתי. "האמת שכן אכפת לי – אני הוא יורש העצר, ואת תכבדי אותי כאשר אני מדבר אלייך."
היא שכחה שבאותו יום האמיר צריך להגיע לביקור עם מספר אורחים חשובים – ועם בנו. ג'וליה נמלאה אימה. היא הניחה את המברשת שלה ולבסוף נשאה את עיניה למעלה, ולמעלה, ועוד יותר למעלה, עד שראתה דמות גבוהה ורחבת כתפיים הניצבת מעליה. השמש סנוורה אותה, כך שהיא הצליחה להבחין רק בצורת גופו – שהיתה מטילת אימה.
היא הסירה את הכפפות שלה ואט אט קמה על רגליה וניצבה מול הגבר הנאה ביותר שראתה מעודה. חלוק הדגיש את גובהו המרשים ואת כתפיו הרחבות. הוא חבש טורבן, אך הוא לא הצליח להסתיר את השיער השחור כפחם המסתלסל החוצה מתוכו, או את לסתו המרשימה. את עיניו הכהות המהפנטות.
בזמן שחוותה סערת רגשות בתוכה, היא הסירה את כובעה והושיטה את ידה...
"וזו דוקטור סומרטון, אותה זה עתה שמעת. בתור מנהלת הכספים שלנו היא עוזרת לנו להזרים כספים לאתרי חפירות ברחבי העולם כולו."
עבר התערבב עם הווה, וג'וליה מצאה את עצמה מושיטה את ידה בתגובה אוטומטית להצגתה. כעת היא ניצבה מול קיידן, ועד כמה שהיתה רוצה להסב את מבטה, הוא תפס הרבה מקום, והיה מרהיב ביופיו בחליפתו השחורה עם החולצה הצחורה כשלג שהיתה פתוחה מעט באזור הצוואר ושהבדילה אותו משאר הגברים שהיו לבושים בצורה רשמית יותר. הוא נראה אפל יותר ומסוכן יותר לאין שיעור מכל הגברים האחרים במקום.
אצלו המעבר לקראת גיל העמידה לא היה כרוך במפרצים בשיער ובכרס עגלגלה. הוא הקרין חיות, חיוניות ומגנטיות מינית הרבה יותר חזקה מכפי שזכרה. אך לא היה בו שמץ של רכות, וגם לא בפניו. הלהב של אפו המעוקם מעט הבליט תחושת סכנה וגבר בשיאו. היא זכרה את היום שבו הוא נפצע במשחק של הספורט הלאומי האכזרי של ארצו.
לבה התכווץ כשנזכרה באותו הרגע. היא הבחינה בגסות החדשה המעטרת את תווי פניו ותהתה כמה זמן היתה שם. עיניה נדדו מטה בחוסר אונים... פיו לא השתנה כלל. הוא היה חושני כפי שזכרה, שפתו התחתונה בשרנית מעט ודקיקה יותר לעומת שפתו העליונה המעוצבת להפליא. פעם היא אהבה לטייל על קו שפתיו עם אצבעותיה, חמימות הציפה את בטנה, ועם לשונה. היה זה פה שאצר בתוכו את הכוח לעורר גם באישה הקרירה ביותר את התשוקה להפוך את הגבר הזה לשלה.
עוצמת התשוקה הזאת הציפה את ג'וליה, ואימה אחזה בה. לא ייתכן שהיא עדיין רוצה את הגבר הזה – לא לאחר כל השנים הללו. ידה ריחפה באוויר בשעה שהרגע הזה נמתח ביניהם. המבט שנעץ בה היה לא פחות עז מהמבט שנעצה בו, אך לא היתה בכך כל נחמה. לא היה שום ניצוץ מנומס של זיהוי, רק אווירת מתח קיצונית. הוא הכיר אותה, אך ניכר שהוא התלהב במיוחד מהפגישה עמה.
ג'וליה הבינה זאת בשעה שכף ידו הגדולה עטפה את כף ידה הקטנה בהרבה, ומיליון ואחת תחושות התפוצצו ברחבי גופה.
קיידן היה מתורבת מכדי שיתנהג בגסות ויתעלם מכף ידה של ג'וליה, כפי שהשתוקק לעשות בדרכו המעוותת, והוא הושיט את ידו לאחוז בה. בו במקום הוא חרק בשיניו לעומת המגע הגופני הבלתי נמנע. ברגע שאצבעותיו נגעו בכף היד הקטנה והרכה הזאת, הוא רצה להחליק את אצבעותיו בתנועה חושנית מלטפת לאורך המרווח בין אצבעותיה. הוא רצה לכרוך את אצבעותיו באצבעותיה ולהרגיש כל אחת מעצמותיה העדינות.
הוא רצה להתוודע לאישה הזאת מחדש, בצורה אירוטית שהיתה כל כך עוצמתית, עד שמערבולת החלה לגעוש בקרבו. והוא החל לתהות מתי בפעם האחרונה התעוררה בו תשוקה כה חזקה כשלחץ יד של אישה.
קול פנימי ענה על שאלתו: לפני כשתים עשרה שנים, בחום הצורב של שעות אחר הצהריים בין שרידים מאובקים, כאשר האישה הזאת עמדה מולו עם חיוך ביישני וידה הונחה בידו. ולמורת רוחו, קיידן הרגיש שהוא רוצה להסתלק ולשכוח שראה אותה שוב מתפוגגת בפרץ של תשוקה.
