“Ма́стер и Маргари́та

במקרה שלי "השטן ממוסקבה"/"האומן והמרגריטה" הנפוץ כיום. הרומן נכתב בין 1940-1928, הכתיבה נגדעה בשל מותו של בולגקוב. מיכאיל בולגאקוב התחבב על סטלין בזכות הספר שהפך למחזה "הגוורדיה הלבנה", אך משנוכח בולגקוב שלא יתנו לו לפרסם את ספריו הלועגים לקומוניזם (בשיאו) ושלא תתאפשר לו יציאה מן בריה"מ, הוא השליח את כול יהבו בכתב היד הרדיקלי הזה שיצא בשנת 1967 בסיוע חוקרי ספרות .

אבל אותי מטרידה בעיה אחת ויחידה:
"אם אין אלוהים, הרי נשאלת השאלה, מי מסדיר את חיי האדם ואת כל המעשים הנעשים תחת השמש?"
"האדם עצמו הוא המסדיר", נדרז בזדומני לענות בזעם על שאלה תמוהה זו".
"סליחה" נענה הנכרי ברוך. "כדי להזדיר דרושה תכנית מדויקת לזמן די מסוים. וארשה לעצמי לשאול:
כיצד יכול האדם להסדיר ענינים ואין ביכולתו לעבד תכנית, אפילו לזמן מצער כגון אלף שנים, והוא עצמו אינו בטוח אפילו ביום המחר שלו? ובאמת".
כאן פנה האלמוני אל ברליוז, "תאר לעצמך, הנה אתה מתחיל להסדיר, לפקח על עצמך ועל הזולת, נכנסת בעניינים לפני ולפנים, והנה פתאום אצלך...המ...המ...סרקומה...בריאה..." הנכרי חייך במתיקות, כאילו גרם לו רעיון הסרקומה הנאה. "כן, סרקומה..." חזר על המילה וצימצם עפעפיו כחתול.
"וכול המנהל שלך-עורבא פרח ! ואז רק גורלך שלך, ולא של הזולת, נוגע ללבך. קרוביך פותחים בפרשת כזבים. ואילו אתה חש משהו שלא כשורה ואץ אל הרופאים ידועי-שם ואחר"כ אל נוכלים טלעתים אף למנחשות. כל הדרכים הללו נטולות טעם לחלוטין ואתה יודע זאת. והכל נגמר באופן טראגי ביותר:
האיש-שרק לפני זמן-מה דימה בלבו כי הוא חולש על עניינים ומעשים. פתאום מוצא עצמו מוטל מאובן בארון של עץ והסובבים אותו באים לידי מסקנה כי אין כל תועלת במאובן הזה, ושורפים אותו בתנור".
(ע"מ 17-16).

בשיחה על-יד האגמים הפסטורליים וולנד השטן משיב ליושב ראש אגודת הסופרים על עתידו. מיכאיל אלכסנדרוביץ' משתגע וכמו רבים וטובים בספר נשלח לבית-המשוגעים.
בחלק הראשון של הרומן מתוארת מוסקבה של שנות ה-20 וה-30 כמרקחה של קטסטרופה אחת גדולה. אנשים נשלחים מביתם לבית-המשוגעים בזה אחר זה.

"מרגריטה בת ה-30 ראתה בראי אשה בת-20, שחורת תלתלים. מרגריטה צחקה בלי הפוגה, השירה מעליה את החלוק, מילאה חפניה מן המשחה הדשנה והחלה למרוח במרץ את עור גופה. הגוף הוריד ונתלהט. הרקה, שכאבה גל הערב לאחר הפגישה בגן-אלכסנדר, חזרה לאיתנה כאילו נעקרה מחט מן המוח, שרירי הידים והרגלים נתחזקו וגופה של מרגריטה איבד את משקלו.
היא קפצה ונשארה תלויה באויר מעל לשטיח, ואחר"כ ירדה לאטה על הרצפה.
"הידד למשחה! קראה מרגריטה וצנחה לתוך כורסה.
לא רק את מראיה שינתה המריחה. בכל תאי גופה געשה השמחה והיא הרגישה כאילו בועות מתרוצצות בכל גופה. מרגריטה חשה עצמה חפשית ומשוחררת, ונתחוור לה יפה כי התגשם הדבר שלחש לה לבה בבוקר והיא נוטשת לנצח את הבית ואת אורח-חייה. אבל דבר אחד מחייה הקודמים לא פסק מלנקר בראשה, והיא ידעה שעוד עליה למלא חובה אחת קודם שתמריא באויר אל הלא נודע. עירומה כביום היולדה פרחה באויר, עפה לחדר בעלה, הדליקה את החשמל והסתערה על שולחן הכתיבה, תלשה דף מן הפנקס וכתבה בעפרון מהר ובבטחה בלי שום מחיקות ותיקונים:
"סלח לי ושכח אותי מהר ככל האפשר. אני עוזבת אותך לנצח. אל תחפש אותי, כי זה יהיה לשוא. מרוב ייסורים וצרות נהפכתי למכשפה. השעה דוחקת. שלום מרגריטה. (ע"מ 231).

עזזאלו מן הגוורדיה של השטן משדל את מרגריטה להגיע למפגש פריצות אחד גדול. היא הייתה בורגנית עם חמישה חדרים ובעל (עד כמה שאפשר להתברגן בבריה"מ) והפך אותה למכשפה.

מכאן ועד סופם האלגורי של האמן שכתב את סיפורו של ישו ומרגריטה המכשפה התמימה שנפלו ליידי השטן.

"גם בפרקי מוסקבה עומדות הדמויות למבחן דומה. גם כאן עוקב בולגקוב אחרי תגובותיהם של אנשים הנתונים "בסיטואציה גבולית", אלא שתפקיד שמילא ישו בפרקים על פונטיוס פילאטוס מתבצע הפעם ע"י השטן ובני-פמלייתו, השוברים בבת-אחת את מסגרת המושגים המקובלת ומשבשים את דרכי החיים. את מקומם של ערכי האימפריה הרומית תופסים עולם-הערכים הזעיר-בורגני (העובר בשלמותו לחברה הקומוניסטית), השקפת עולם המטריליסטית (..) שביעות-רצון של אזרחים צרי אופק.
בני מוסקבה מועמדים כולם למבחן- אך רק בודדים עומדים בו.
רוב הדמויות מתמוטטות ברגע שנבקעים הסדקים הראשונים בתמונת עולמן:
האחד יוצא מדעתו, השני נמלט על נפשו, שלישי נעלם אי-לאן. קיומם תלוי כליל בערכים הכפויים עליהם מבחוץ.
(..) קנה המידה ע"פ שופט בולגקוב את דמויותיו אינו מוסרי-חיצוני, אלא אכסיטנציאלי-פנימי. הבחירה כאמור, אינה בין טוב לרע; לאמיתו של דבר על האדם לבחור בין אמונה לחוסר אמונה, שכן לדעת בולגקוב, רק מתוך אמונה ברוח יכול האדם להגשים את עצמיותו.

"השטן ממוסקבה"/"האומן והמרגריטה" מצייר תמונה קטסטרופלית של שנות ה-20/30 במוסקבה של התקופה. הדמויות מדמיינות חיים טובים יותר בירושלים, בעודם מובלים בזה אחר זה או לבית-המשוגעים או למותם.
מומלץ לחובבי ספרות רוסית סטירית ולא לבעלי לב-חלש שפוחדים מחתולים...”