פרק ראשון


ספורט ופוליטיקה: הקשר הגורדי


ממשחקים אולימפיים קדומים למשחקים אולימפיים מודרניים


לא אחת נשמעת הדעה כי פוליטיקה וספורט, שניים מתחומי הפעילות האנושית עוד מימים קדומים, הם תחומים נפרדים לחלוטין. כך למשל הצהיר אוורי בראנדג' (Brundage), נשיא הוועד האולימפי הבין–לאומי בשנים 1972-1952, כי "ספורט [...] כמו מוזיקה ויתר האמנויות היפות, ניצב מעל לפוליטיקה [...] אנו מתרכזים בספורט, לא בפוליטיקה ובעסקים".[1] שורשיה של פילוסופיה אידאליסטית זו נעוצים, בראש ובראשונה, בתפיסה שספורט הוא צורה משוכללת של משחק, שבו מפתחים השחקנים עולם מובחן ומובדל מן המציאות היומיומית. יתר על כן, יש להגן על האוטונומיה של עולם הספורט, הנתפס כמוסרי ובעל ערכים נעלים, מפני התערבות פוליטית — העלולה לערער, ואף להשחית, את מהותו הייחודית.[2] השקפה זו יונקת גם מתורות ליברליות הדורשות לצמצם את מעורבותה של המדינה ב'תחום הפרטי' (private domain), בניגוד לתחום הציבורי [3](public domain).


אף על פי כן, בהתבוננות מעמיקה יותר ב'ניגוד' — שבמבט ראשון נראה כאילו אינו ניתן לגישור — מתברר שאין הדבר נכון: מעולם לא היה הספורט מנותק מבעיות חברתיות ומדיניות, לא בעבר ולא בהווה. ראשית, בכל המדינות המודרניות, ללא יוצא מן הכלל, שוררת זיקה בין פעילותו של הממשל, הנחשב כסמכות העליונה במערכת הפוליטית, לבין רשויות הספורט שבתחום הנתון למרותו. במרבית המדינות נוטלות הממשלות חלק במימונם ובתקצובם של מוסדות הספורט ופעילויותיהם.[4] שנית, ספורט הוא מוסד חברתי בעל אידאולוגיות, נורמות וערכים משלו; אלה לעתים משקפים, לעתים מחזקים ולעתים סותרים את ערכי המוסדות החברתיים והפוליטיים האחרים. הספורט מתפקד אף כסוכן סוציאליזציה, תורם ללכידות חברתית, מהווה מוקד ליוקרה לאומית וממלא תפקידים רבים נוספים במישור הפנים–מדינתי והבין–לאומי.[5] שלישית, אם נקבל את הרעיון שהפוליטיקה במהותה היא התנצחות על עמדות כוח, הרי שמאבק לרכישת עצמה והשפעה מתנהל בתוך תוכם של מוסדות הספורט הלאומיים והבין–לאומיים, בכל דרגי ההייררכיה, גם ללא התערבות ישירה מצד הממשלות. מוסדות אלה קובעים את החוקים, את זהותם של הרשאים להשתתף בתחרויות, את המבנה ואת הפרסים בכל תחרות, את אפשרות השימוש בחידושים טכנולוגיים וכו'. רביעית, יש לזכור כי פן נוסף של המתרחש בקלחת הפוליטית הוא מחלוקות בין ערכים, גישות ואינטרסים, והתהליך הפוליטי מבקש להקהות מחריפות הקונפליקטים ולשכך את המתחים. מבחינות רבות הספורט הוא גורם מפלג וקונפליקטואלי באופיו; שני צדדים לפחות מתעמתים ביניהם כדי לזכות בהישגים ובניצחונות. מבחינה זאת, "הפוליטיקה של הספורט" פירושה טיפול בקונפליקטים הנולדים חדשות לבקרים בקרב הגופים והמוסדות האחראים על הספורט הייצוגי.[6]


המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה משמשים דוגמה מובהקת לזיקה שבין יחידות קהילתיות–פוליטיות לבין פעילות ספורטיבית ממוסדת. בתרבות היוונית הקדומה מילא החינוך הגופני, או ה"גימנסטיקה", תפקיד נכבד בעיצוב אישיותו של האזרח.[7] במרוצת השנים התמסדו ביוון ארבעה כינוסי תחרויות פאן–הלניים (כלל–יווניים) והם נערכו באולימפיה (Olympia), בדלפי (Delphi), באיסתמיה (Isthmia) ובנמאה (Nemea). תחרויות אולימפיה, החשובות מכולן, אשר מקובל להניח כי החלו בשנת 776 לפנה"ס (תאריך זה אינו ודאי[8]), נערכו כל ארבע שנים וכללו מקצועות כמו ריצה, קפיצה לרוחק, הטלת כידון, זריקת דיסקוס, היאבקות, פנטאתלון (Pentathlon — קרב–חמש במקצועות שהוזכרו לעיל), אִגרוף, פאנקרטיון (Pankration, שילוב של אִגרוף והיאבקות), מרוץ מרכבות ותחרויות רכיבה.


הדעות חלוקות בשאלה, מה היה מקורם של המשחקים האולימפיים בעת הקדומה: האם היו קשורים בפעילות פולחנית כלשהי (פולחן של פריון או של מתים), האם מקורם בצורך להתאמן למטרות מלחמה, או שיסודם במוטיב האגוניסטי, התחרותי, שאפיין את התרבות היוונית. מכל מקום מוסכם כי המשחקים היו חגיגה דתית במהותם והוקדשו לאל היווני זאוס.[9] כינוסי הספורט הללו היו גורם חשוב באיחודם של השבטים היווניים, ולו לזמן קצר, ברוח התרבות ההלנית. מושג מרכזי הקשור באחדות זו הוא "השלום האולימפי" או "אקכיריה" (ekecheiria), אף כי אין לפרשו בצורה מילולית, כאילו הניחו היוונים את כלי נשקם ושבתו ממלחמות בימי התחרויות. לאמתו של דבר משמעותו של המושג מצומצמת יותר ופירושה: תביעתה של ברית ערי–המדינה היוונית להבטיח מעבר חופשי למבקשים להגיע למקדש אולימפיה, בצפון–מערב הפלופונס, ולשוב ממנה לעירם בשבועות הסמוכים למשחקים ובמהלכם.


עובדת קיומה של הפוליס, עיר–המדינה, היחידה הקהילתית והמנהלית הבסיסית ביוון, הפכה את מפגשי האתלטים (אזרחים בני חורין, גברים בלבד) נציגי ערי–המדינה השונות, לזירה המאופיינת במאבקי יוקרה חריפים. המשחקים האולימפיים גדלו בהתמדה ומשכו בשיאם משתתפים וצופים לא רק מיוון עצמה אלא אף ממושבותיה שמעבר לים; לפיכך נתפסה הצלחה במשחקים אלה כאמצעי להמחשת עצמתה ולהפגנת עליונותה של הפוליס המנצחת על פני חברותיה. לאתלטים המצטיינים הוענקו פרסים סמליים, כזרים של עץ הזית או צמח אחר (ביוון העתיקה נהגו לכבד את המנצח בלבד והתייחסו בזלזול אל המנוצח), אך בשובם לעירם הם זכו לכבוד עצום ולמתנות יקרות ערך. מנהיגי ערי–המדינה, ובמיוחד הטיראנים בעלי הסמכויות הבלתי מוגבלות, גילו מעורבות רבה בקידום נציגיהם האתלטים כאמצעי להגברת הפופולריות שלהם עצמם ולחיזוק "הרוח האזרחית" בקרב נתיניהם.[10]


כיבושה של יוון בידי רומי, שהושלם בשנת 146 לפנה"ס, לא הביא לביטול מפעל המשחקים האולימפיים והוא נמשך עוד כ–500 שנה ויותר. בניגוד לתרבות היוונית הקלסית במאה החמישית לפנה"ס, שהבליטה את אידאל "היופי האתלטי" ואת חשיבות האיזון בין גוף לנפש, שמו הרומאים דגש על פעילות גופנית כאמצעי לפיתוח יכולות צבאיות ורגשות פטריוטיים. מטרה חשובה נוספת לפעילות הספורטיבית המאורגנת הייתה שעשוע קהל הצופים. במרכזה עמדו מרוצי מרכבות הסוסים וקרבות זירה בין בני אדם לחיות טרף או בין לודרים (גלדיאטורים), שהסתיימו לרוב בשפיכות דמים אכזרית. מדיניות "לחם ושעשועים" (panem et circenses), שנקטו קיסרים רבים, נועדה להגביר את שליטתם בהמוני העם ולהסיח את דעתם ממדיניות השלטון וממצוקות חברתיות.[11]


שקיעתם של המשחקים האולימפיים, שבוטלו בשלהי המאה הרביעית לספירה ביזמת ראשי הקיסרות הביזנטית–הנוצרית, באה על רקע עלייתה של הנצרות, שראתה בהם צורה של פולחן אלילי. הדת הנוצרית באירופה של ימי הביניים זכתה למעמד בכורה לאחר נפילת הקיסרות הרומית המערבית בשנת 476; הדבר אכן הביא להתרחקות מן העיסוק בגוף ובפעילות ספורטיבית ממוסדת — אך אלה לא נעלמו לחלוטין: נמשכו התמודדויות גופניות בין אבירים נושאי נשק ותחרויות ספורט במרכזים עירוניים וכפריים, אם כי בקנה מידה קטן יותר מאשר בעולם היווני והרומי הקדום.[13] העיסוק המחודש בתרבויות הקלסיות ותורות הומניסטיות שהתפתחו בתקופת הרנסנס, במאות ה–15 וה–16, תרמו להתפתחות גישה חיובית יותר כלפי תרבות הגוף. מנהיגי הרפורמציה הנוצרית, אשר ביקשה להביא להתחדשות דתית ויצאה נגד הממסדיות הכנסייתית, הפרישות והסגפנות, ראו גם הם בפעילות גופנית אמצעי להטבת מצבם הבריאותי והרוחני של הנוצרים.[14]


תנועת ההשכלה האירופית, שהחלה להתפתח במאה ה–17 ושהמירה את התפיסה התאוצנטרית היהודית–נוצרית במערכת ערכים המעמידה במוקד את האדם ורצונותיו, עודדה את ההתייחסות לצרכיו הגופניים של הפרט והביאה לשילוב החינוך הגופני בבתי הספר. רעיונותיהם של הוגים ופדגוגים אירופיים כז'אן ז'אק רוסו (Rousseau), יוהאן ברנרד באזדוב (Basedow), יוהאן היינריך פסטלוצי (Pestalozzi) ויוהאן גוטס–מוטס (Guts-Muts) בדבר החשיבות שבפיתוח כוחות הגוף של ילדים ונוער, זכו למימוש: שיעורי הפעילות הגופנית שולבו במערכות החינוך במאות ה–18 וה–19.[15]


רוח ההשכלה השפיעה, במישור אחר, על פיתוחן של שיטות ייחודיות לחינוך גופני ועל הקמתן של תנועות התעמלות המוניות, שנועדו לסייע בחיזוק התודעה הלאומית המתהווה בארצות שונות. התפתחות הרעיון הלאומי היא תופעה מודרנית, ששורשיה נעוצים בסוף המאה ה–18. המהפכה האמריקנית ב–1776, ויותר מכך — המהפכה הצרפתית ב–1789, שמגולמת בה פילוסופיה חברתית רציונליסטית המדגישה את העיקרון של ריבונות העם, נחשבות לאירועים מרכזיים ומכריעים בתולדות המושג "אומה". באותם ימים נוצרה גם התפיסה של אומה "אורגנית", שאינה ניתנת לחלוקה ושאין לקרוע איבר מאיבריה.[16] הלאומיות היא אידאולוגיה המרוממת את מדינת הלאום והמציגה אותה כצורה האידאלית של ההתארגנות הפוליטית, הרשאית לדרוש מאזרחיה נאמנות מוחלטת. העיקרון הפוליטי הלאומי, שדוגל בחפיפה בין היחידה הטריטוריאלית–פוליטית לבין היחידה הלאומית, כולל בדרך כלל כמה מרכיבי לאומיות: זהות אתנית היסטורית, מיתוסים של מוצא משותף, תרבות ושפה מאחדות ותודעת זהות משותפת.


ג'ון וילסון (Wilson) טוען:


אומה היא תוצאת מאמציהם של בני אדם ליצור זהות קולקטיבית הקשורה במקום; ספורט הוא דרמה פיקטיבית, התנצחות או תחרות, הנוצרות בדרך כלל מצורות פרימיטיביות וספונטניות יותר של משחק. הן הספורט (משחק בעל חוקים רציונליים) הן הלאומיות (השאיפה להוויה לאומית) הם תופעות בולטות בעת המודרנית. לאומיות ומדינת הלאום נולדו במאה ה–18 בדיוק כשם ש"הספורט המודרני [...] התעצב במהלך תקופה של כ–150 שנה, מראשית המאה ה–18 ועד לשלהי המאה ה–19".[18] אין זה מקרה כי האומות הראשונות שהיו למודרניות הן גם האומות הראשונות שבהן התפתח הספורט.[19]


בגרמניה פעל במחצית הראשונה של המאה ה–19 פרידריך לודוויג יאהן (Jahn), שראה בחינוך הגופני מכשיר יעיל ביותר לאיחוד הנסיכויות הגרמניות ולהכשרת הנוער לקראת המאבק הלאומי הצפוי לשחרור פרוסיה מן הכיבוש הצרפתי. אגודות המתעמלים, שיאהן יזם את הקמתן, ערכו תרגילי גוף המוניים במגרשים מיוחדים תוך שימת דגש על טיפוח עצמה גופנית, סיבולת, אומץ לב, משמעת, סולידריות חברתית ורגשות פטריוטיים. ההתעמלות הגרמנית ביטאה התרפקות על עבר גרמני מיתולוגי מפואר והדגשת יסודות של שותפות לאומית, המבוססת על שפה, קרבת דם, מנהגים ומסורות משותפים. במחצית השנייה של המאה, ובמיוחד מאז איחודה של גרמניה (1871), התרחבה פעילות התנועה והיא הקיפה רבבות. ב–1868 קמה "ברית אגודות ההתעמלות הגרמנית" (Deutsche Turnerschaft), שהרבתה בארגון חגיגות התעמלות המוניות ברוח הלאומיות הגרמנית.[20] שיטות התעמלות ייחודיות, אשר נועדו להחיות מחדש את עצמתה של האומה ולחדש את רוחה הלאומית, פותחו גם בשוודיה, בדנמרק, בצרפת ובצ'כיה.[21] ההיסטוריון הנודע ג'ורג' מוסה ((Mosse התייחס לתופעה זו במחקרו על אודות יחסי הגומלין שבין לאומיות ומיניות באירופה המודרנית:


הדגל הלאומי, ההמנון הלאומי, המונומנטים הלאומיים — כל אלה הופיעו בראשית המאה התשע–עשרה, וכך גם הסטריאוטיפים הלאומיים של הגבר והאישה. סמלים לאומיים כאלה היו חלק מן הדחף לראות ולגעת, להשתתף במציאות שהפכה להיות יותר ויותר מורכבת ומבלבלת [...] רעיון הגבריות — ובכלל זה מושג היופי הגברי שהושאל מן היוונים — נקרא אל הדגל על ידי אידאולוגיות לאומיות אירופיות כסמל או כסטריאוטיפ לאומי [...] ספורטאים היו הסטריאוטיפ הלאומי בהתהוותו — שילוב של גבריות ומוסריות, שנתפס כהשתקפות של טבע בלתי מקולקל ויופייה של יוון הקלאסית.[22]


ביבשת אירופה הפעילו את החינוך הגופני כדי לחזק את הזהות הלאומית, הכושר הצבאי והפטריוטיזם, בעוד שבבריטניה התפתחה מגמה ייחודית של פעילות גופנית המבוססת על ספורט ומשחקים. בידודם הגאוגרפי של האיים הבריטיים, והעובדה שלא נחשפו לתמורות הצבאיות והפוליטיות שפקדו את מדינות היבשת, הביאו לעיצוב מערכת ספורט שהושפעה בראש ובראשונה מהתפתחויות חברתיות וכלכליות פנימיות.[23] לאחר המהפכה התעשייתית בסוף המאה ה–18 צמחה בבריטניה שכבת עילית של בעלי הון, וכנגדה התרחב מעמד הפועלים, הפרולטריון, שהועסק בתנאים קשים בבתי החרושת ובמכרות; הדבר יצר מתחים חברתיים עזים אשר איימו על שלמותה של החברה הבריטית. הפיכתה של בריטניה לאימפריה קולוניאלית במרוצת המאה ה–19, ורצונה להטיל מרות על מושבותיה הרבות בעולם — באמצעים תרבותיים וצבאיים כאחד — הוסיפו גם הם על הצורך למצוא דרכים להגשמת המטרות הלאומיות. פיתוח מערכת הספורט המודרנית בגרסתה הבריטית (במיוחד זו האנגלית), על המבנה הארגוני, מערכת החוקים והתוכן החברתי שאפיינו אותה, נועד לתת מענה לבעיות אלו.


במישור הפנים–מדינתי פעל הספורט הבריטי להשגת יציבות חברתית: מוסדות החינוך האריסטוקרטיים, שבמרכזם "בתי–הספר הציבוריים" (Public Schools), פעלו משלהי המאה ה–18 לטיפוח הספורט הקבוצתי כאמצעי ליצירת שיתוף פעולה, רוח צוות, אחריות, כושר מנהיגות ואתוס של "משחק הוגן" (Fair Play). במוסדות אלה הוכשרה העתודה להנהגה הפוליטית והחברתית–כלכלית של בריטניה. בתי ספר כמו רגבי או איטון פיתחו גרסאות משלהם למשחקי הרגבי והכדורגל, תוך שימת דגש על הקניית ערכים מוסריים ועל עיצוב האישיות ברוח התפיסה של "נצרות השרירים" (Muscular Christianity).[24]


מחוץ לבתי הספר יוחדו לבני המעמדות הגבוהים, ששאפו להדגיש את עליונותם החברתית, "ענפי ספורט של ג'נטלמנים" (טניס, גולף, קריקט וחתירה), שפעלו במועדונים פרטיים וסגורים למען שחקנים חובבנים. אתוס החובבנות נועד למתוח קו בין מי שחי את רוח המשחק ומתייחס אליו כאל שעשוע לבין המקצוען, המבקש להפיק ממנו רווחים כספיים ובכך לרכוש יתרון בלתי הוגן על פני יריביו לתחרות.[25] המעמדות הנמוכים אימצו לעצמם "ענפי ספורט עירוניים", שהתבססו על השתתפות אקטיבית או פסיבית של קהל המונים. זאת ועוד: בעיני הרשויות נתפס הספורט העממי כאמצעי לשיקומם ולהטבת מצבם של בני אדם באזורים מוכי עוני.[26]


במישור הבין–לאומי ביקשה בריטניה, בעיקר במחצית השנייה של המאה ה–19, להפיץ באמצעות הספורט את ערכיה הלאומיים כהמחשה לדרך חיים נאותה וכאמצעי להטלת מרות על ילידי המושבות (קולוניות), שבשליטתה הפוליטית הישירה או בהשפעתה התרבותית. אנשי צבא ומִנהל, סוחרים, מיסיונרים וסטודנטים, יצרו תהליך מתפשט של "יצוא" ענפי ספורט בריטיים למושבות האימפריה ולארצות שעמדה עמן בקשרי מסחר. דבר זה נעשה מתוך שכנוע עמוק בעליונותה של התרבות הבריטית על פני תרבותה של האוכלוסייה המקומית וצורך להבטיח ציות וקבלת מרות, סדר ודיוק. בארצות כמו אוסטרליה ודרום–אפריקה, שהיו בהן מתיישבים לבנים רבים באופן יחסי, לא הוקדשה תשומת לב רבה וגלויה מצד המעמד השליט להעדפות המקומיים בספורט. לעומת זאת ניכר מאמץ מרוכז יותר להחדרת הספורט הבריטי בצורתו המקורית באיי הודו המערבית שבמרכז אמריקה או בארצות שבדרום מזרח אסיה. רבות מן המושבות (והמושבות לשעבר) אימצו משחקים אליטיסטיים דווקא, כמו רגבי או קריקט, שהיו אחד מסימני הזהות התרבותיים של העילית המנהיגה והיו עשויים לתרום ללכידות חברתית.[27]


בריטניה תרמה לקידומו של הספורט המודרני גם במישורים נוספים: הארגוני והתחיקתי. במקביל להתפתחותם של ענפי הספורט השונים, קמה במחצית השנייה של המאה ה–19 רשת של התאחדויות ספורט לאומיות, שסמכויותיהן החוקיות היו מוכרות ברחבי המדינה. התאחדות הכדורגל הבריטית, אשר הוקמה ב–1863, הייתה הגוף החשוב הראשון בספורט המודרני שתפקודו התבסס על סדרי פעולה דמוקרטיים. היה בכך שינוי מהותי לעומת אופן פעולתם של גופים קודמים, שהיו פרטיים ונוהלו בידי מספר מצומצם של חברים בני מעמד האצולה. עד שנת 1885 קמו בבריטניה התאחדויות לאומיות רבות לענפי ספורט נוספים, כגון קריקט, רגבי, אתלטיקה קלה, שחייה, שיט, גולף, רכיבה באופניים וטניס. בהשראת הדגם הבריטי נוסדו בארצות אירופיות אחרות ובארצות הברית גופים דומים, שהסדירו את הפעילות הספורטיבית ופיקחו על חוקי התחרויות.[28]


מועדוני ספורט למכביר הוקמו גם בחלק מן המושבות הבריטיות שביבשות אחרות. מספרם של מפגשי ספורט בין–לאומיים, בעיקר בין קבוצות ומועדונים מארצות שונות, גדל גם הוא בעשורים אלה, אף שפעילות זו הייתה אקראית. החל בשני העשורים האחרונים של המאה ה–19 נוספה על כך הקמתן של התאחדויות ספורט בין–לאומיות, שנועדו להקפיד על שמירת חוקי התחרויות בענפים השונים ברחבי העולם כולו ולארגן אליפויות אירופיות ועולמיות.[29]


התפתחות חשובה ביותר בעולם הספורט הייתה היזמה לחידוש מסורת המשחקים האולימפיים לאחר מאות רבות של שנים. אמנם ניכרו ניסיונות מעין אלה מראשית המאה ה–17, אך צעדים מעשיים יותר ננקטו במאה ה–19, בעיקר בבריטניה וביוון.[31] ידועה מכולן היא תכניתו של אוונגליס זאפאס (Zapas) מאתונה לערוך "משחקים פאן–הלניים", ובעקבותיה התקיימו (לא בהצלחה רבה) חמישה כינוסים אולימפיים בהשתתפות יוונים בלבד, בשנים 1859, , , ו–1889. השראה רבה לתחיית המורשת האולימפית העניקו מאמצי הארכאולוגים לגילויה של אולימפיה הקדומה.[33] התרחשויות אלו הכשירו את הקרקע לחידוש המשחקים האולימפיים, בקנה מידה בין–לאומי, בשנת 1896.


אידאל ומציאות בתנועה האולימפית:בין בין–לאומיות ללאומיות


אופן צמיחתה של התנועה האולימפית המודרנית שיקף, במדויק כמעט, את מצב היחסים הבין–לאומיים בשלהי המאה ה–19: הגמוניה אירופית, יריבויות בין המעצמות האירופיות לבין עצמן, משברים פנימיים בתוכן, ומעל לכול — התפרצות כוחה של הלאומיות. במרוצת המאה התפשטה והלכה האמונה, שהלאום הוא הבסיס הטבעי לכל התארגנות פוליטית גדולה. הלאומיות הפכה לתופעה אוניברסלית כמעט; לכוח דינמי המערער את יסודותיהן של האימפריות הרב–לאומיות. שמו של הברון הצרפתי פייר דה–קוברטן (de Coubertin) נקשר, יותר מכל גורם אחר, בייסודם של המשחקים האולימפיים המודרניים. דה–קוברטן פעל בתחום הספורט — אך את מעשיו יש לבחון בהקשר לאומי: החינוך הגופני והפעילות הספורטיבית נראו בעיניו כאמצעי לשיקומה של צרפת הפגועה, לאחר מפלתה הצבאית מידי פרוסיה בשנים 1871-1870.


שאיפתו של דה–קוברטן להביא לתחייה הלאומית של צרפת התבססה על הדגם של מערכת החינוך האליטיסטית האנגלית, שהוא התוודע אליה באחד מביקוריו בבריטניה. הוא ראה בספורט האנגלי ב"בתי הספר הציבוריים", המבקש לטפח איכויות אנושיות, גורם ראשון במעלה לעיצוב הנוער גם בארצו שלו.[34] יתר על כן, דה–קוברטן פיתח שיטה רעיונית הרואה בספורט כלי לקידומן של מטרות בין–לאומיות — הבנה, שיתוף פעולה ורצון טוב ביחסים בין האומות — והגדיר את מפגשי הספורטאים מארצות שונות כ"המסחר החופשי של העתיד".[35]


תרגום החזון של עריכת משחקים אולימפיים לשפת המעשה התרחש בעשור האחרון של המאה ה–19. קונגרס בין–לאומי שכינס דה–קוברטן בפריז (1894), בברכת הממשל הצרפתי, עסק בסוגיית החובבנות בספורט ובהצעות מעשיות לקיום התחרויות, ואף בחר בחברי הוועד האולימפי הבין–לאומי (International Olympic Committee, I.O.C.).[36] מראשיתה היו מעורבים בפעילות זו אינטרסים לאומיים: נציגי ארגוני ספורט גרמניים לא הוזמנו לקונגרס, עקב דרישת חוגים שונים בצרפת שלא לשתפם; נציגים מצרפת ומבלגיה התנגדו להשתתת הפעילות התחרותית על ענפי ספורט אנגליים; כוונתו של דה–קוברטן לערוך את המשחקים האולימפיים בכל פעם בארץ אחרת (ואת הראשונים שבהם בשנת 1900 בפריז) נתקלה בהתנגדות מצד גורמים יווניים, שביקשו לארחם דרך קבע על אדמת יוון, ערש הספורט האולימפי.[37] הדרישה האחרונה התמלאה בחלקה: הוחלט כי באתונה תיערכנה התחרויות הראשונות ב–1896, אך לאחר מכן יתארחו המשחקים (שיתקיימו אחת לארבע שנים) בארצותיהם של חברי הוועד האולימפי הבין–לאומי.[38]


לנשיא הוועד האולימפי הבין–לאומי נבחר דמיטריוס ויקלאס (Vikelas) מיוון. דה–קוברטן, שהחליף את ויקלאס בתפקיד נשיא הוועד ב–1896, עמד על התוויית עקרונות הפעילות הספורטיבית ברוח הדוגמה שהציב המעמד הגבוה בבריטניה: ספורט של חובבים, השואפים ל"משחק הוגן".[39] הוא אימץ את המוטו של הכומר והמחנך, פייר דידון (Didon), שהפך לססמה האולימפית — "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" (“Citius, Altius, Fortius”) — והדגיש את חשיבות ההשתתפות המכובדת בתחרויות על פני הניצחון.[40]


פיתוחה של השקפת עולם, שנתמצתה בכינוי "אולימפיזם", נועד להפיץ את מטרות הרעיון האולימפי ברבים: "להעמיד בכל מקום את הספורט לשירות ההתפתחות ההרמונית של האדם, כדי לעודד את ייסודה של חברה הדוגלת בשלום תוך שמירה על הכבוד האנושי".[41] המפעל האולימפי היה בעיני מייסדו צורה של דת מודרנית, ולכן מושם במשחקים האולימפיים דגש רב על הצד הטקסי והסמלי. המרכיבים הטקסיים והסמליים התפתחו במרוצת השנים: השבעת הספורטאים בטקס הפתיחה, הענקת המדליות ונגינת המנוני המדינות המנצחות, הנפת הדגל האולימפי בן חמש הטבעות, מרוץ הלפיד מאולימפיה והדלקת האש האולימפית, השמעת ההמנון האולימפי וכיו"ב. טקסים וסמלים אלה מבטאים את זיקתן של התחרויות המודרניות למשחקים הקדומים בעולם הקלסי.[42]


נוסף על כך ראה דה–קוברטן במפעל האולימפי פורום שיאחד אנשים צעירים מכל רחבי העולם ברוח של שלום וידידות, באמצעות חשיפתם לתרבויות וערכים שונים. "האמנה האולימפית", מסמך היסוד של התנועה האולימפית המתווה את עקרונותיה ואת דרכי פעולתה, אוסרת על מדיניות מפלה במישור הגזעי, הדתי או הפוליטי, הפוגעת בזכותם של מדינות או של יחידים להשתתף במשחקים. כן מדגישה האמנה את מטרות התנועה האולימפית: לקדם את התפתחותן של הסגולות הפיזיות והמוסריות הנאות המהוות בסיס לספורט; להעמיד, בכל מקום, את הספורט לטובת התפתחותו ההרמונית של האדם; וליצור כבוד ורצון טוב בין–לאומיים, שיסייעו ביצירת עולם שלו יותר.


יעדים אלה מבטאים את החתירה ל"בין–לאומיות" ((Internationalism, דהיינו לחיזוק הקשרים הפוליטיים הבין–לאומיים והכבוד ההדדי בין מדינות הבאות במגע אלו עם אלו. עם זאת הם גם פותחים פתח, לטענתו של פיטר מקינטוש (McIntosh), להשפעת המציאות הפוליטית על עולם הספורט, שהרי לא ייתכן כי האינטראקציה בין שני הגורמים תהיה חד–צדדית.[43] דה–קוברטן התכוון לכך שהמשחקים האולימפיים יהיו תחרות בין יחידים, אך בפועל הם הפכו מראשיתם לתחרות בין אומות. לא היה ניתן להתעלם מן העובדה שהספורטאים נוטלים חלק במשחקים כנציגי מדינות שונות, ועקב כך זוהו הישגיהם עם יחידותיהם הלאומיות. לדברי אספי: "המשחקים האולימפיים המודרניים הם מראה שדרכה מתבונן העולם בעצמו, ובהנאה נרקיסיסטית מתענג על החיזיון [...] טבעה של חגיגה זו הוא תחרות, אותה תחרות שקיימת בעולם בכללו [...] לא אתלטים מתחרים אלה נגד אלה; אומות עושות כן — ואילו פני הדברים היו שונים, לא היו המשחקים האולימפיים קיימים כיום מאחר שהיו גוועים בשל חוסר עניין".[44]


כאן טמון "הפרדוקס האולימפי", בלשונו של מנדל (Mandell): לתחרויות האולימפיות נלווית השאיפה המוצהרת להשגת אחדות והרמוניה בין–לאומיות, אך בה בעת תחרויות אלו מעצימות רגשות פטריוטיים ולאומיים.[45] סתירה מהותית זו התחזקה עוד בשחר ימיה של התנועה האולימפית, כתולדה מן הנוהג להניף את דגליהן ולהשמיע את המנוניהן הלאומיים של המדינות המשתתפות.


עוד בטרם החלו המשחקים האולימפיים הראשונים באתונה, ריחף איום על עצם קיומם. הקשיים הפוליטיים והכלכליים החמורים, שיוון הייתה נתונה בהם, הביאו את ממשלתה לחזור בה מן ההסכמה המוקדמת לאירוח התחרויות. רק בהתערבות בית המלוכה היווני, שראה בהצלחת המשחקים הזדמנות להגביר את יוקרתו ולחזק את זהותם הלאומית של תושבי ארצו, גויסו האמצעים הכספיים הדרושים לעריכת האירוע.[46] שני כינוסי המשחקים האולימפיים הבאים (פריז, ; סנט לואיס שבארצות הברית, ) נערכו במסגרת תערוכות בין–לאומיות, ששאפו להציג את שיאיה הספורטיביים של האנושות ליד הישגים לאומיים יוצאי דופן בתחומים אחרים.[47] משחקי לונדון (1908) לוו במחלוקות פוליטיות רבות: ספורטאי אירלנד וספורטאי פינלנד עמדו על כך שיונפו דגליהם הלאומיים בטקסי הפתיחה והנעילה, הגם שהן לא היו מדינות עצמאיות ונכללו בשטחי האימפריה הבריטית והרוסית, בהתאמה.[48] עצם הזכות שהוענקה למשלחות אלו להשתתף במשחקים היא אחת הדוגמאות המוקדמות לעיקרון "הגאוגרפיה האולימפית" (Olympic Geography) שאימץ הוועד האולימפי הבין–לאומי, הגורס כי גם טריטוריות מסוימות, אשר אינן מדינות ריבוניות, רשאיות ליטול חלק במפעלי ספורט.[49] ניכר גם מתח בין המשלחת מבריטניה למשלחת מארצות הברית לאור העובדה, שכל אחד מן המחנות דבק בתקנון תחרויות אחר. "מלחמת דגלים" התנהלה גם במקרה זה: הבריטים שכחו להניף את דגל ארצות הברית בטקס הפתיחה, ואילו המשלחת האמריקנית סירבה לכוף את דגלה בפני מלך בריטניה ומלכת בריטניה בטענה כי "דגל זה אינו מורכן בפני מלך בשר ודם".[50]


במשחקים האולימפיים בשטוקהולם (1912) שוב דרשו משלחות שונות להופיע כקבוצה עצמאית: ספורטאי הונגריה ובוהמיה סירבו להופיע כחלק ממשלחת הספורטאים של הקיסרות האוסטרו–הונגרית, ופינלנד נקטה עמדה דומה ביחס להכללתה בנבחרת הקיסרות הרוסית.[51] העובדה ששוודיה זכתה במספר המדליות הרב ביותר — לפני ארצות הברית, בריטניה, פינלנד, גרמניה וצרפת — עוררה בבריטניה ובגרמניה דיון ציבורי נוקב בשאלת כוחן וחיוניותן הלאומיים. במדינות אלה נתפס הספורט בחוגים רחבים כאמצעי לייצוג לאומי ולרכישת יוקרה, ולכן הן ביקשו לגייס משאבים ניכרים על מנת להתחרות בהצלחה במשחקים האולימפיים הבאים, שנועדו להיערך בשנת 1916 בברלין. אולם מלחמת העולם הראשונה (אוגוסט 1914-נובמבר 1918) קטעה את הכנותיה של גרמניה לאירוח התחרויות והביאה לביטולן.[52]


כללו של דבר, שני העשורים הראשונים לקיומה של התנועה האולימפית עמדו בסימן התרחבות הפעילות של מוסדותיה והתפתחות ענפי הספורט השונים. התשתית הארגונית והמקצועית, שהונחה בשנים אלו ושהוסיפה לצמוח במרוצת הזמן, קבעה את הדפוסים של קשרי הספורט בין יחידות לאומיות מאז ועד היום. במישור המוסדי נשענת התנועה האולימפית על הוועד האולימפי הבין–לאומי, שצביונו הבלתי דמוקרטי, האריסטוקרטי והמערבי ניכר במהלך כל תקופת קיומו; על הוועדים האולימפיים הלאומיים; על התאחדויות (פדרציות) הספורט הבין–לאומיות; על הוועדות המארגנות של המשחקים האולימפיים בכל עיר שנבחרה לארחם[56] ועל ארגונים ומוסדות רבים נוספים, שהוועד האולימפי הבין–לאומי מכיר בהם.[57] מספרן של אליפויות עולם בענפי ספורט שונים גדל ונוסדו מפעלים תחרותיים, הנהנים מיוקרה בין–לאומית רבה (התחרויות על "גביע דיוויס" בטניס [1900]; מרוץ האופניים הצרפתי, "טור דה–פראנס" [1903]; מרוץ האופניים האיטלקי, "ג'ירו" [1909]). מפעל הספורט האזורי הראשון, משחקי עמי המזרח הרחוק, נוסד ב–1913, ובשנות המלחמה נערכו בדרום אמריקה שתי אליפויות תת–היבשת הראשונות בכדורגל (1916 ו–1917).[58]


ספורט ככלי שרת בידי המשטרים הטוטליטריים


מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בניצחונן של מעצמות ההסכמה (רוסיה הצארית, צרפת ובריטניה) על צבאותיהן של גרמניה, הקיסרות האוסטרו–הונגרית והאימפריה העות'מאנית, ובנות בריתן. המלחמה שינתה במידה מכרעת את פניה המדיניים של אירופה, ובלטה בעיקר ההתפוררות של שלוש מעצמות הענק: רוסיה הצארית (נפילתה הובילה להקמת ברית המועצות), אוסטרו–הונגריה והאימפריה העות'מאנית; במקומן צמחו יחידות פוליטיות חדשות במרכז אירופה ובמזרחה. עקרון ההגדרה העצמית הלאומית הפך לבסיס הלגיטימי של מדינות לאום ותיקות וחדשות.


תנאי המציאות הפוליטית החדשה השתקפו היטב בספורט הבין–לאומי. הוועד האולימפי הבין–לאומי, שהעתיק ב–1915 את מקום מושבו מפריז ללוזאן שבשווייץ הניטרלית, ביקש להפגין מחדש את חיוניות המשחקים האולימפיים והחליט כי ייערכו באנטוורפן ב–1920. השתתפותן של גרמניה, אוסטריה, הונגריה, טורקיה ובולגריה נאסרה בשנה זו עקב אחריותן לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. גרמניה לא לקחה חלק גם במשחקים האולימפיים הבאים (פריז, ), לאור טענת צרפת כי לא תוכל לערוב לביטחונם של ספורטאיה. שבוע של תחרויות בספורט חורף, אשר נערך בהשתתפות 16 מדינות במקביל לתחרויות האולימפיות, עתיד להיות מוכר רטרואקטיבית בשנת 1926 כמשחקי החורף האולימפיים הראשונים.


המשחקים האולימפיים של 1924 ואלה שנערכו ב–1928 באמסטרדם עמדו בסימן העליונות הספורטיבית של אתלטי ארצות הברית. במשחקי אמסטרדם כיהן לראשונה מחליפו של דה–קוברטן כנשיא הוועד האולימפי הבין–לאומי, הבלגי אנרי דה באייה–לאטור (Baillet-Latour); ספורטאי גרמניה רשמו בהם הישג מפתיע כשזכו במקום השני בטבלת המדליות.[59] הצטיינותם של הגרמנים, ששבו לזירה האולימפית לראשונה מאז 1912, תרמה להחלטה שנתקבלה ב–1931 כי משחקי החורף ומשחקי הקיץ יתארחו בשנת 1936 בגרמניה.


בין שתי מלחמות העולם ניכרה תופעה בולטת ביותר בעולם הספורט: ניצול הפעילות הגופנית המאורגנת לצרכים פוליטיים בידי המשטרים הטוטליטריים, שקמו בברית המועצות הקומוניסטית, באיטליה הפשיסטית ובגרמניה הנאצית. משטרים אלה שאפו להשתלט על כל תחומי חייו של האדם ועל כל פעילותה ורבדיה של החברה. הולט רואה בכך ביטוי למורשת של מלחמת העולם הראשונה; בעידן המלחמה הטוטלית, נאלצה המדינה לראשונה לגייס את כל כוחותיה ומשאביה ולהעמיק את מעורבותה בתחומים מגוונים — צבאיים, כלכליים וחברתיים–תרבותיים.[60]


הספורט הסובייטי ינק את השראתו וביסס את ההצדקה לקיומו על העקרונות האידאולוגיים של תנועת ספורט הפועלים הבין–לאומית. ארגוני ספורט של פועלים הוקמו באירופה כבר ברבע האחרון של המאה ה–19, אך רק סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר לאחריה (1920), הם הפכו לתנועת המונים בעלת משקל, עם הקמתו הרשמית של "אינטרנציונל ספורט הפועלים הסוציאליסטי" (Socialist Worker Sports International, SWSI).[61] ראשי התנועה ראו בספורט כלי מהפכני בשירות הפרולטריון. עם מטרותיה העיקריות נמנו: עידוד של ציבור הפועלים בארצות שונות להשתתף בפעילות גופנית, התורמת לבריאותם ולרווחתם והמתקיימת ב"אווירה סוציאליסטית"; יצירת אחווה וסולידריות בין–לאומיות בקרב מעמד הפועלים ברחבי העולם; וחשוב ביותר — הייתה בכך קריאת תיגר על הספורט התחרותי "הבורגני", שנגוע ב"מסחור, בשוביניזם ובאובססיה לכוכבים ולשיאים".[62] פעילותה של התנועה האולימפית ושל מוסדותיה הבין–לאומיים, המבוססת על חוקי החובבנות שמתירים השתתפות במפעלי ספורט רשמיים רק לעוסקים בספורט להנאתם ועל חשבונם האישי, הייתה לצנינים בעיני ראשי תנועת ספורט הפועלים. הם ראו בתנועה האולימפית מסגרת חברתית ופוליטית אליטיסטית הסוגרת את שעריה בפני מי שאינם חברי המעמד הגבוה, המעודדת קפיטליזם, לאומנות, מיליטריזם, גזענות ואפליה מינית, והמשחיתה את הדור הצעיר של הפועלים. ספורט הפועלים הציב חלופה: העדפת פעילות המונית על פני טיפוחם של מצטיינים בודדים; הצנעת הממד התחרותי בפעילות ספורטיבית (אף שתחרות אינה פסולה מעיקרה); הדגשתם של ענפי ספורט בעלי ערך בריאותי חשוב והמעודדים מאמצים קבוצתיים; וטיפוחה של שוויוניות חברתית, תוך שימת דגש על שחרור האישה.[63]


תנועת ספורט הפועלים התפצלה בשנת 1921 לשניים: ארגון סוציאל–דמוקרטי וארגון קומוניסטי. הפיצול לא החליש את רוח המאבק של שני הארגונים (שיחסיהם אופיינו במחלוקות אידאולוגיות וביריבויות עזות) בתנועה האולימפית אלא אף חיזק אותה.[64] אינטרנציונל ספורט הפועלים הסוציאליסטי ערך, בין שתי מלחמות העולם, שלושה "משחקים אולימפיים של פועלים" (בפרנקפורט ב–1925, בווינה ב–1931 ובאנטוורפן ב–1937) וכל אחד מהם משך רבבות משתתפים.[65] מלחמת העולם השנייה החלישה את כוחם של חברי הארגון, ששלושת בסיסיו העיקריים — בגרמניה, באוסטריה ובצ'כוסלובקיה — נפגעו בידי הנאצים. הארגון המשיך לפעול לאחר המלחמה, אך לא זכה לשחזר את "תור הזהב" שלו בשנות העשרים והשלושים.[66] מתחרהו הקומוניסטי, "אינטרנציונל הספורט האדום" (Red Sport International, RSI), שפעל בהשראתה של ברית המועצות, ארגן אירועי ספורט המוניים משלו שנקראו "ספרטקיאדות".[67] ארגון זה חדל לפעול עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה.


מקומה של ברית המועצות בזירת הספורט הבין–לאומית בשנים אלו ראוי להדגשת יתר: מראשית ימיו התייחס המשטר הבולשביקי לספורט כאל מכשיר פוליטי, העשוי למלא תפקיד בעל ערך בהגשמת יעדיו: ניצחון הפרולטריון במלחמת המעמדות על המעמד הבורגני, והוכחת עליונותה של השיטה הקומוניסטית על פני השקפת העולם הקפיטליסטית. להגשמת מטרה זו הייתה אמורה לתרום שיטה חדשה, שנתמצתה בכותרת "תרבות גופנית" (Physical Culture), ושעיקריה היו: השרשת המסר "נפש בריאה בגוף בריא" בקרב האוכלוסייה, לשם שיפור רמת הבריאות וההיגיינה של אזרחי ברית המועצות; הצבת הפעילות הגופנית המאורגנת כמשקל נגד לתופעות שנתפסו כאנטי–חברתיות וכאנטי–סובייטיות (זנות, שכרות, עבריינות, דיכוי האישה ופולחן דתי); שימוש בחינוך הגופני ובספורט לקידומם של תהליכי מודרניזציה, להגברת התפוקה הכלכלית ולהעלאת כושרם של חיילי הצבא; חיזוק רוח האחדות והידידות בקרב הלאומים השונים ברחבי ברית המועצות באמצעות קיומם של פסטיבלי ספורט המוניים; ורכישת אהדה ויוקרה למדינה הסובייטית בעקבות הפגנת מצוינות ספורטיבית. לרוב כיוונו את תכניות ההכשרה הגופנית במוסדות החינוך, במקומות העבודה וביחידותיהם של כוחות הביטחון מוסדות המפלגה הקומוניסטית. הפיכת הפעילות הגופנית לעיסוק שהוא נחלת הרבים הועדפה בבירור על פני הספורט התחרותי.[68]


בהתאם לגישה זו, נטתה ברית המועצות להתעלם מארגוני הספורט "הבורגניים" וכל שכן סירבה לקחת חלק במפעליהם התחרותיים, שבראשם המשחקים האולימפיים. עד אמצע שנות השלושים הוגבלו קשרי הספורט הבין–לאומיים של ברית המועצות בעיקר למפגשים עם קבוצות המזוהות עם ספורט הפועלים. גם הוועד האולימפי הבין–לאומי לא גילה רצון לקלוט את נציגי ברית המועצות אל בין שורותיו.[69] עם זאת התמידה ברית המועצות, מאז הקמתה, בטיפוח קשרי ספורט עם המדינות הגובלות בתחומה או עם אלו הנמצאות באזורים אסטרטגיים חשובים בקרבתה. במקרים מעין אלה הותרו לעתים חריגות מן הקו הנוקשה, שאסר על קשרי ספורט עם מדינות "בורגניות".[70]


דוגמה מובהקת נוספת לניצול הספורט לשם קידום מטרותיו של משטר טוטליטרי היא איטליה הפשיסטית. מאז מינויו של בניטו מוסוליני לראש ממשלת איטליה, באוקטובר 1922, תאמה צורת ארגונו של הספורט את עקרונותיו האידאולוגיים של הפשיזם: העמדת המדינה מעל לכול; הערצת הדוצ'ה (המנהיג); הדגשת הכוח הפיזי ומיליטריזציה של החברה; התביעה הבוטה להקמת אימפריה כתוצאה ממלחמה ומכיבוש; השרשת ערכים כמו אליטיזם, סמכותיות, צייתנות וספונטניות; והתנגדות עזה לקומוניזם, לסוציאליזם ולליברליזם.


בשנותיו הראשונות של המשטר הושם דגש על תרומתו של החינוך הגופני לאינדוקטרינציה של הנוער. הפעילות הגופנית הצבאית–למחצה, בהכוונתה של המפלגה הפשיסטית, נועדה לעצב אזרח–חייל, בריא בגופו וברוחו, הנכון להגן בכל עת על המולדת האיטלקית.[71] עד סוף שנות העשרים לא נחשב טיפוחו של ספורט תחרותי–ייצוגי ברמה גבוהה כמטרה עליונה בתכניות ההכשרה הגופנית במוסדות החינוך, במקומות העבודה וביחידותיהם של כוחות הביטחון, והוא עמד בצל המטרות החינוכיות הלאומיות. מאז 1929, עם השלמת תהליך הריכוזיות של התאחדויות הספורט ואיוש הוועד האולימפי האיטלקי במקורבי המשטר, אומצה גישה חדשה, שהעניקה משקל יתר להפגנת עליונות ספורטיבית בזירה הבין–לאומית. עידוד הישגיהם של ספורטאי הייצוג השתלב היטב במדיניות האימפריאליסטית שנקטה איטליה בשנות השלושים ובשאיפתה להרחבת הפשיזם.[72]


במשחקים האולימפיים שנערכו בלוס אנג'לס בשנת 1932 רשמה המשלחת האיטלקית הישג מרשים: היא נטלה את המקום השני בטבלת המדליות, אחרי המשלחת של ארצות הברית. הישגם של ספורטאי איטליה, שנודעו בכינוי "בניו של מוסוליני", הוכיח לראשי המשטר כי ניתן להפיק תועלת פוליטית מהצלחה בתחום הספורט, שעיקרה חיזוק ההערצה לדוצ'ה ורכישת כבוד ויוקרה בזירה הבין–לאומית. רושם זה התגבר לאחר ניצחונה של נבחרת הכדורגל האיטלקית במשחקים על גביע העולם בכדורגל, ב–1934, שנערכו זו הפעם השנייה.[74] לתוצאות המשובחות שהשיגה איטליה במשחקים האולימפיים ב–1936 (מספר המדליות השלישי בגודלו) ובמשחקי גביע העולם בכדורגל ב–1938 (שוב זכייה באליפות) נודעה חשיבות מיוחדת, על רקע הסנקציות שהטיל עליה חבר הלאומים בשל מלחמתה בחבש (1936-1935). הישגים אלה עוררו את גאוותם הלאומית של האיטלקים ואת התחושה, כי בכוח אחדותם יוכלו לגבור על אויביהם. יתרה מכך, מדינות רבות ביקשו לחקות את מבנה מערכת הספורט של איטליה ואת שיטות האימון של ספורטאיה, שהשתכללו בעקבות בנייתם של מתקנים מתקדמים.[75]


[1] מצוטט אצל סטרנק, מחיר הניצחון, עמ' 129.


[2] R. Lipsky, “The Political and Social Dimensions of Sport”, W.L. Umphlett (ed.), American Sport Culture: The Humanistic Dimensions, London 1985, pp. 68-75


[3] אליסון, ספורט ופוליטיקה, עמ' 24-23.


[4] טיילור, ספורט ופוליטיקה בין–לאומית, עמ' 30.


[5] אליסון, ספורט ופוליטיקה, עמ' 15-12; B.D. McPherson, J.E. Curtis and J.W. Loy, The Social Significance of Sport: An Introduction to the Sociology of Sport,


[6] אליסון, ספורט ופוליטיקה, עמ' 17-16; טיילור, ספורט ופוליטיקה בין–לאומית, עמ' 32-30.


[7] זמרי, ספורט ופעילות גופנית, עמ' 2. עיינו גם א' זיו, משחקי האלים: האולימפיאדות והמשחקים האולימפיים של יוון העתיקה בראי האמנות, תל אביב 2008.


[8] הדעה הגורסת כי המשחקים האולימפיים בעת העתיקה החלו בשנת 776 לפנה"ס נקבעה בסביבות שנת 400 לפנה"ס, על פי רשימת המנצחים במרוץ הסטדיון (כ–192 מטרים). עדויות רבות מן השנים האחרונות מצביעות על כך כי התחרויות נערכו כבר בראשית המאה התשיעית לפנה"ס ואולי אף לפני כן. ראו זמרי, ספורט ופעילות גופנית, עמ' 5.


[9] שם, עמ' 3, 17-10.


[10] הרדי, פוליטיקאים, עמ' 6-1; סטרנק, מחיר הניצחון, עמ' 132-131.


[11] הרדי, פוליטיקאים, עמ' 14-6; סטרנק, מחיר הניצחון, עמ' 133-132. כמו כן ראו שורק, תולדות החינוך הגופני, עמ' 97-83.


[12] במקורות רבים מוזכר התאריך 393 לספירה, אך הוא אינו ודאי. שוררים ספקות גם לגבי זהות הקיסר שהורה על ביטול המשחקים האולימפיים הקדומים: האם היה זה תאודוסיוס (Theodosius) הראשון או השני. ראו זמרי, ספורט ופעילות גופנית, עמ' 9.


[13] שורק, תולדות החינוך הגופני, עמ' 141-133; מחיקוף ואסטס, היסטוריה ופילוסופיה, עמ' 107-86.


[14] מחיקוף ואסטס, היסטוריה ופילוסופיה, עמ' 132-108.


[15] שורק, תולדות החינוך הגופני, עמ' 175-168; מחיקוף ואסטס, היסטוריה ופילוסופיה, עמ' 162-133.


[16] י' טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית, תל אביב תשט"ו, עמ' 45-15.


[17] קביעה זו של ארנסט גלנר (Gellner) מצוטטת אצל ג' שמעוני, "הלאומיות היהודית כלאומיות אתנית", י' ריינהרץ, י' שלמון וג' שמעוני (עורכים), לאומיות ופוליטיקה יהודית: פרספקטיבות חדשות, ירושלים תשנ"ז, עמ' 82.


[18] הציטוט לקוח מן הספר A. Guttmann, From Ritual to Record: The Nature of Modern Sports, New York 1978, p. 57


[19] וילסון, ספורט ולאומיות, עמ' 209.


[20] בקר, בוס ופייפר, ספורט ופעילות גופנית, עמ' 32-28; G.C. Roberts, “The Rise of European Nationalism and Its Effect on the Pattern of Physical Education and Sport”, E.F. Zeigler (ed.), A History of Sport and Physical Education to 1900 (Selected Topics), Champaign, IL. 1973, pp. 310-313


[21] שורק, תולדות החינוך הגופני, עמ' 180-179.


[22] ג'"ל מוסה, לאומיות ומיניות באירופה המודרנית, ירושלים 2008, עמ' 34, 49, 68. מוסה מטעים כי "הדינמיקה של הלאומיות המודרנית הושתתה על אידאל הגבריות. הלאומיות הציעה גם אידאל נשי, אך זה היה פסיבי בעיקרו, סמל לכוחות הנצחיים שמשקפת האומה" (שם, עמ' 84).


[23] ארנאוד, ספורט וייצוג לאומי, עמ' 4; גלילי ואחרים, במגרש המשחקים, עמ' 51-46.


[24] פרקין, ללמד את האומות, עמ' 147-146. תורת "נצרות השרירים" מדגישה את סגולותיהם החיוביות של הספורט ושל הדת כאחד, ומעודדת את חסידיה להגיע להישגים רוחניים ומוסריים באמצעות השתתפות בפעילות ספורטיבית. עם הבולטים בקרב מייצגי גישה זו נמנה תומס ארנולד (Arnold), מנהל בית הספר האנגלי רגבי בשנים 1842-1828. ראו מקינטוש, ספורט בחברה, עמ' 201.


[25] על כך ראו גיל, תרבות וגוף, עמ' 165-161.


[26] בקר, בוס ופייפר, ספורט ופעילות גופנית, עמ' 35, 37. אסתר ורוברט כהן מציינים כי הפיכתו של הכדורגל לענף ספורט עממי בבריטניה החלה ברבע האחרון של המאה ה–19 והוא התפשט במהירות בקרב מעמדות הפועלים, משום שהוא "אמצעי לביטוי שייכות למקום מסוים, להדגשת זהות קולקטיבית". התפתחות זו סימלה למעשה סגירת מעגל: חזרה לשלהי ימי הביניים, כאשר תחרויות הספורט היו צורת בילוי עממית ועדיין לא "כלי לגיבוש רוח צוות של הנהגה פוליטית עתידה". ראו ר' וא' כהן, "תרבות עממית ותרבות עילית: אשליית הניגודים", ב"ז קדר (עורך), התרבות העממית: קובץ מחקרים, ירושלים תשנ"ו, עמ' 26-25. וכן א' הובסבאום, "מסורות בייצור–המוני: אירופה, 1914-1870", י' דהאן וה' וסרמן (עורכים), להמציא אומה: אנתולוגיה, רעננה 2006, עמ' 118-115.


[27] פרקין, ללמד את האומות, עמ' 153-148.


[28] ארנאוד, ספורט ויחסים בין–לאומיים, עמ' 18-14; זמרי, בריאת הספורט, עמ' 94; P. McIntosh, “Politics and Sport: Uniformity and Diversity”, E.F. Broom, R. Clumpner, B. Pendleton and C.A. Pooley (eds.), Comparative Physical Education and Sport,


[29] ארנאוד, ספורט ויחסים בין–לאומיים, עמ' 21-20; זמרי, בריאת הספורט, עמ' 95-94.


[30] טוהי וויל, המשחקים האולימפיים, עמ' 37-26.


[31] D.C. Young, The Modern Olympics: A Struggle for Revival, Baltimore 1996


[32] שם, עמ' 13-23.


[33] אולימפיה, שנחרבה כבר בראשית ימי הביניים בידי אדם וברעידות אדמה, נחפרה בשנים 1881-1875 בידי משלחת ארכאולוגים בראשות ארנסט קורטיוס (Curtius). באתר נתגלו, בין השאר, מתקני האתלטיקה של אולימפיה הקדומה. ראו טוהי וויל, המשחקים האולימפיים, עמ' 24.


[34] J.A. Lucas, “The Genesis of the Modern Olympic Games”, J. Segrave and D. Chu (eds.), Olympism, Champaign, IL. 1981, pp. 22-24


[35] קאנין, היסטוריה פוליטית, עמ' 20; סטרנק, מחיר הניצחון, עמ' 138.


[36] להלכה נקבע כי חברי הוועד האולימפי הבין–לאומי משמשים באי כוחו של הוועד בארצותיהם ואינם מוגדרים כנציגי מדינות מוצאם בוועד. ראו טוהי וויל, המשחקים האולימפיים, עמ' 41.


[37] קאנין, היסטוריה פוליטית, עמ' 22-21; זמרי, בריאת הספורט, עמ' 92.


[38] באופן רשמי מוענקת זכות האירוח של המשחקים האולימפיים לעיר מסוימת ולא למדינה.


[39] עיקרון זה מסתמך על התרבות הבריטית של המאה ה–19 ולא על המציאות בעולם הספורט של יוון העתיקה, ששימש מקור השראה למשחקים המודרניים; אידאל החובבנות, המיוחס לספורטאים שלקחו חלק במשחקים האולימפיים הקדומים, הוא סילוף היסטורי. ראו זמרי, בריאת הספורט, עמ' 92.


[40] קרוגר, הסימפוניה הבלתי גמורה, עמ' 5.


[41] טוהי וויל, המשחקים האולימפיים, עמ' 52-50.


[42] שם, עמ' 60-58.


[43] מקינטוש, ספורט בחברה, עמ' 202, 205.


[44] R. Espy, “The Olympic Games: Mirror of the World”, J. Segrave and D. Chu (eds.), The Olympic Games in Transition, Champaign, IL. 1988, p. 407


[45] R.D. Mandell, The First Modern Olympics, Berkeley, CA 1976, p. 72


[46] A. Strenk, “Back to the Very First Day: Eighty Years of Politics in the Olympic Games”, Journal of Sport and Social Issues, 2, 1 (Spring/Summer 1978), pp. 32-34


[47] A. Krüger, “‘Buying Victories is Positively Degrading’: European Origins of Government Pursuit of National Prestige through Sport”, J.A. Mangan (ed.), Tribal Identities: Nationalism, Europe, Sport, London 1996, p. 185


[48] היסטוריון הספורט אוריאל זמרי מציין כי על אף מחאותיהן של המדינות השליטות, אושרה הנפת הדגלים בתנאי שמשלחות אירלנד ופינלנד תופענה גם עם דגלי בריטניה ורוסיה. ראו זמרי, מאה שנים, עמ' 48; מחיקוף ואסטס, היסטוריה ופילוסופיה, עמ'


336-335.


[49] קרוגר, הסימפוניה הבלתי גמורה, עמ' 9-8; מקינטוש, ספורט בחברה, עמ' 206-205.


[50] קאנין, היסטוריה פוליטית, עמ' 34; טוהי וויל, המשחקים האולימפיים, עמ' 89.


[51] גם הפעם נדרשו פתרונות אד–הוק, שאפשרו את הופעתן של משלחות אלו. גיל מציין כי דגל פיני קטן התנוסס מעל הדגל הרוסי, ודגלה של בוהמיה — מעל לדגל האוסטרי. ספורטאי הונגריה צעדו בנפרד, כקבוצה לעצמה. ראו ע' גיל, המשחקים האולימפיים, תל אביב 1976, עמ' 91; מחיקוף ואסטס, היסטוריה ופילוסופיה, עמ' 337.


[52] טוהי וויל, המשחקים האולימפיים, עמ' 80-79.


[53] הוועד האולימפי הבין–לאומי בוחר בעצמו את חבריו מתוך רשימת מועמדים שמגישים הוועדים האולימפיים השונים. במשך השנים נהנית יבשת אירופה מייצוג מוגבר בוועד, שרבים מחבריו הם בעלי תוארי אצולה שונים. בחירת נשים כחברות בוועד האולימפי הבין–לאומי התאפשרה רק בשנת 1981 אך עד היום מספרן מצומצם למדי. ראו גם זמרי, מאה שנים, עמ' 41-35; טוהי וויל, המשחקים האולימפיים, עמ' 49-39; טיילור, פוליטיקה והרוח האולימפית, עמ' 224-221.


[54] תנאי מוקדם להשתתפותה של מדינה או של כל טריטוריה אחרת במשחקים האולימפיים הוא הקמת ועד אולימפי לאומי, הזוכה להכרה מטעם הוועד האולימפי הבין–לאומי כמתפקד בהתאם לחוקים האולימפיים. ועד אולימפי לאומי הוא להלכה גוף עצמאי, שהחלטותיו ופעולותיו אינן נקבעות בידי ממשלתו. כעיקרון, בכל מדינה רשאי לפעול רק ועד אולימפי לאומי אחד, וחייבות להכיר בו לפחות חמש התאחדויות ספורט בין–לאומיות של ענפים אולימפיים. ראו טיילור, פוליטיקה והרוח האולימפית, עמ' 226-224, 233.


[55] בכל התאחדות ספורט בין–לאומית, המפקחת על הפעילות בענף ספורט מסוים, חברים נציגי התאחדויות ספורט לאומיות ממדינות שונות. ראו שם, עמ' 229-226.


[56] שם, עמ' 230-229; טוהי וויל, המשחקים האולימפיים, עמ' 56-54.


[57] אלה האחרונים כוללים למשל ארגוני גג מקצועיים ואזוריים של גופי ספורט (לדוגמה: האיגוד הכללי של התאחדויות הספורט הבין–לאומיות; איגוד הוועדים האולימפיים הלאומיים של אירופה). ראו גם C.R. Hill, “The Politics of the Olympic Movement”, L. Allison (ed.), The Changing Politics of Sport, Manchester 1993, pp. 87-91


[58] זמרי, ספורט בין–לאומי, עמ' 99.


[59] הוועד האולימפי הבין–לאומי אינו מכיר, באופן רשמי, בדירוג הארצות על פי מספר המדליות שספורטאיהן זכו בהן. זאת בהתאם לאידאולוגיה האולימפית, הרואה בתחרויות התמודדות בין ספורטאים בודדים — ולא בין נבחרות של מדינות. בהשפעת אמצעי התקשורת השתרשה התפיסה הגורסת כי ההישגים הספורטיביים משקפים עצמה לאומית. ראו זמרי, מאה שנים, עמ' 93; ארנאוד, ספורט ויחסים בין–לאומיים, עמ' 27.


[60] הולט, ספורט בין המלחמות, עמ' 210. ראו גם א' הובסבאום, עידן הקיצוניות: המאה העשרים הקצרה 1991-1914, תל אביב 1999, עמ' 56-29.


[61] הארגון, ששמו ניתן לו ב–1925, נודע גם בכינוי סאס"י, ראשי תיבות בגרמנית: Sozialistische Arbeiter Sport Internationale.


[62] ריורדן, מבוא, עמ' vii.


[63] שם, עמ' 8; גיל, תרבות וגוף, עמ' 132-129.


[64] F. Nitsch, “The Two International Worker Sport Organisations: Socialist Worker Sports International and Red Sport International”, A. Krüger and J. Riordan (eds.), The Story of Worker Sport, Champaign, IL. 1996, pp. 167-170


[65] J. Riordan, “The Worker Sports Movement”, J. Riordan and A. Krüger (eds.), The International Politics of Sport in the Twentieth Century, London 1999, pp. 109-113


[66] ריורדן, מבוא, עמ' x-viii.


[67] על שם ספרטקוס, מנהיג המרד המזוין של הלודרים העבדים ברומי הקדומה, בשנים 73-71 לפנה"ס.


[68] ריורדן, ספורט בחברה הסובייטית, עמ' 119-82; הנ"ל, השפעת הקומוניזם, עמ' 49-48.


[69] ריורדן מציין כי הוועד האולימפי הבין–לאומי הוסיף להכיר בחברי הוועד האולימפי של רוסיה הצארית כנציגים הלגיטימיים של ארצם במשך מספר שנים לאחר המהפכה הבולשביקית. ראו ריורדן, ספורט בחברה הסובייטית, עמ' 365-364.


[70] פפרד וריורדן, משחקים בפוליטיקה, עמ' 40-30, 102-99.


[71] טג'ה, ספורט איטלקי, עמ' 150-147.


[72] שם, עמ' 156-150; קרוגר, כוח באמצעות שמחה, עמ' 79-76.


[73] מוסוליני עצמו שימש דוגמה לספורטאי פעיל והפגין מיומנות בענפים רבים. ראו קרוגר, כוח באמצעות שמחה, עמ' 80.


[74] משחקי גביע העולם בכדורגל (ה"מונדיאל") נערכו לראשונה באורוגוואי (שזכתה במקום הראשון) ב–1930, ונקבע כי הם ייתקיימו כל ארבע שנים. ראו מוראי, פיפ"א, עמ' 35-33.


[75] טג'ה, ספורט איטלקי, עמ' 163-162, 165.