“"ז'רבאז"- שהתפרסם ב1877 (בחלקו השני) מביא את עלייתה ונפילתה של ז'רזאז מפועלת פשוטה הנבגדת ע"י בעלה (לאנטיא) ואמא לשתי ילדים לאשת איש (קופו), בעלת מכבסה ומודל לחיקוי לכול הרובע הפריסאי ואמא לנאנא הקטנה.
בחלק השני תבוא נפילתה של ז'רבאז באקורדים טרגיים לעוני, זנות, מסירת ילדיה מחזקתה, אלימות מבעלה קופו, הסתאבות רחובות ללא קורת גג, כאשר היא הופכת לשק האשפתות של כול הרובע...
חרפת רעב ועד הסוף הטראגי...

"כאשר נדפס ספרי זה פרקים-פרקים באחד העיתונים, הותקף בגסות ללא אחות-ודוגמא, הוקע לגנאי, והואשם בכול הפשעים שבעולם.
(..) "ביקשתי לתאר את התנוונותה הפטאלית של משפחת פועלים, השרויה בתוך האוירה המאוחלת של פרברינו. בעטיין של השיכרות והבטלה מתרופפים והולכים קשרי המשפחה, נשכחים והולכים רגשי הלב ההגונים, והפתרון הסופי הוא- חרפה ומוות. זהו איפוא מוסר-השכל בפעולתו, פשוטו כמשמעו.
(..) יצירתי היא שתלמד זכות עלי. זוהי יצירה החתומה בחותם האמת; זהו הרומאן הראשון של העם, שאינו מכזב ושיש בו מריח העם"
(ע"מ 240- אמיל זולא).

לאחר החגיגה הלילית שסוגר את החלק הראשון במשכנה המפואר של ז'רבאז, החלק השני נפתח במשולש אוהבים שמתפתח בין ז'רבאז, בעלה קופו ולנטיא בעלה הקודם. לאנטיא יצרן כובעים והוא עובר לגור יחדיו עם קופו וז'רבאז לאחר שבעלה קופו מקבל אותו בסבר פנים יפות. שתיהם אוהבים להשתכר ולהתבטל...
לאחר השתכרות אחת יותר מדי בין לאנטיא לקופו, קופו שוכב שיכור גמור וזרבאז נאלצת לישון עם לאנטיא...

"החנוונים התייחסו אליה כאל נוכלת". (ע"מ 51-פרק 9).

"לאחר שמר מאראסקו גמר את תפילתו, עבר לחנות ואמר לקופו ולאשתו:
"באתי לבקש את שכר הדירה של ששה חודשים שלא שולם עדיין, היש ביכולתכם לשלם?"
"לא אדוני, לא עכשיו", גימגמה ז'רבאז (..) אתה מבין בגלל האסון שקרה לנו..."
"ודאי, אבל לכל אחד יש צרות משלו", המשיך בעל הבית,
(..) צר לי מאוד, אבל איני יכול לחכות יותר... אם לא תשלמו לי מחרתיים בבוקר, אהיה אנוס להוציא נגדכם צו-גירוש". (ע"מ 80-פרק 9).

סידור המגורים ברחוב טיפת-הזהב של הזוג והמכבסה נזנחים ועל סף פשיטת רגל. כמובן שהם לא יקבלו עזרה מקרוביו הקמצנים הבושים והזוג לוריא של קופו. אחת הדמויות קופחת את חייה ויש לוויה שם יש שתי כמרים העושים את הלוויה- האב ברו המרושע והאב באזוג שיהיו רלוונטיים להמשך הסיפור.

"כבר די, לא כן? אני מצפצפת על החנות! אני לא רוצה בה יותר... אתם מבינים, אני מצפצפת עליה!
הכול ניגמר!". (ע"מ 92-פרק 9).

בפרק העשירי עוברת ז'רבאז, קופו ונאנא ביתם ממשכנם הנוצץ ב'טיפת המזל' לבית עלוב בצמוד למשפחת באזוג וביז'אר- הכמרים המרושעים ללא צלם אנוש, בני לוריא הקמצנים גם הם השכנים החדשים שלהם.
לאנטיא הנהנתן עוזב את ביתם ומפתח רומן עם וירז'יניה (שבעלה הוא שוטר בכלל).

"אה! נבלות שכמותכן! האם והבת, מצד חמד נאה! וזה הוגן ללכת לכנסיה לאכול מלחם הקודש ולקרוץ עיניים לגברים? אדרבא, העיזי לומר את ההפך, לכלוכית קטנה! אני אלביש לך שק, ונראה עם זה יגרד לך את העור. כן,שק, כדי להגעיל אותך ואת הכמרים שלך. האם יש לי צורך שילמדו אותך שם דברי-שחיתות? לכול הרוחות!". (ע"מ 103-פרק 10).

נאנא וז'רבאז שעוד חלמה לגור בבית משלה ולמות במיטתה בלי לקבל מכות- קופו ניהיה אלכוהוליסט אלים ומכה ומשפיל את ז'רבאז וביתו שיורדת בסופו של דבר לזנות ומורחקת ממשפחת נאנא.

"מאז שהאב ביז'אר הרג את אשתו בבעיטה בבטן, עשתה לאלי את עצמה האם של כול המשפחה הזו.
בלי לומר דבר, מאליה, תפסה את מקומה של המנוחה, באופן שאביה המבוהם והאכזר, שביקש
להשלים בלי ספק את הדמיון, היה מכה עתה מכות-רצח את הבת כשם שהיכה לשעבר את האם".
(ע"מ 115-פרק 10).
האב ברו מכה למוות את ילדיו- שכניהם של זאבאז' – ביתו לאלי המטפלת בז'ול בן השלוש ואנריאט בת החמש. הוא אלכוהוליסט שיכור כרוב הגברים ברומן.

"לאנטיא שנפשו נעשתה רגשנית מחמת קינוח-סעודה מתמיד(..) הראה עצמו אבהי כלפי ז'רבאז(..) טרח למצוא לה עבודות קטנות". (ע"מ 162).

לאנטיא משכנע את וירז'יניה- שמשכירה עתה את מה שהיה 'המכבסה' את ז'רבאז בתור מנקה. היא נהנת להגיד לה מה לעשות, לראות אותה מתכופפת ומנקה עם סמרטוט את הלכלוך הרב של המעדנייה לדברי מתיקה שפותחת במקום. תוך כדי היא צוחקת עם לאנטיא על 'הגידמת' ועל ביתה נאנא שהידרדרה לזנות...

"קופו לא ידע אלא תרופה אחת העשוייה להעמידו על רגליו, חצי לוג יי"ש . בוקר-בוקר היה מרפא כך את מיחושי בטנו. כוח זכרונו ניטל ממנו מזה כבר, מוחו מרוקן היה; (ע"מ 179- פרק 11).

קופו חדל לעבוד בבניה והרתחה ושותה עצמו למוות. הוא בן 40 רזה 'מחוק' שמדרדר לבתי-חולים ואינו מקשיב לרופאים, שכול מה שנשאר לו זה היין.

"חשבון הימים נשתבש במוח, כי זה עידן ועידנים שלא בא לפיה כל תבשיל חם. (..) כשיש לו לאדם חורף ורעב במעיו, יכול הוא להדק את החגורה כל כמה שירצה, ההידוק לא ישבור בשום פנים ואופן את רעבונו".
(ע"מ 183-פרק 12).

"אילו היו לי רק עשרה סו", מילמלה ז'רבאז בהשפל-קול. השתיקה נתמשכה.
"לא הייתם יכוליםלהלוות לי עשרה סו? אחזירם לכם בערב".
מרת לורילא הפכה פניה ותלתה בה עינים בוהות. הא לכם נוכלת הבאה לסחוט מהם כסף".
(ע"מ 189-פרק 12).

ז'רבאז ממשכנת את כול חפציה תמורת כמה סו לקנות לחם. היא נשארת בחורף המקפיא של פריס ללא מיתה חמה וללא אוכל בחרפת רעב.
קרוביה-בני הזוג לורילא מגרשים אותה ומסתכלים בה כנוחלת...
זה מזכיר לי קרובים קמצנים כאלה ואחרים שאני מכיר, שמה שמעסיק אותם זה מראית עין ולעשות לביתם...

"ז'רבאז הניחה ידה על כתפו של קופו ברגע שיצאה מהמסבאה:
"שמע, אני מחכה שעות על שעות... אני רעבה".
אבל הוא ענה לה מניה-וביה בשנינות עוקצנית:
"את אעבה, אכלי את האגרוף שלך... והשאירי את האגרוף השני בשביל מחר".
(ע"מ 199-פרק 12).

"אדוני,שמע-נא..."
הלה נעצר תחתיו. אולם דומה היה שלא שמע. הוא פשט ידדו ומילמל בהשפל-קול:
"נדבה בבקשה..."
(..) אה! אלוהים אדירים! לידי כך הגיעו, האב ברו פושט יד, ומרת קופו היא יצאנית.
(..) אלוהים אדירים! האין זו רחמנות?
לעמול חמישים שנה ולהגיע לבסוף לידי פשיטת יד!
להיות מוחזקת אחת הכובסות האמידות ביותר של רחוב טיפת הזהב ולגמור על שפת הביב!
הם הוסיפו להביט זה מפני זה. אחר-כך, בלי לומר דבר זה לזה, פרשו לדרכם, בשלג ששירבטם".
(ע"מ 211-פרק 12).

האב ברו שנוא נפשה של נאנא ובלי לשים לב ביקשה ממנו נדבה. לקופו השיכור לא אכפת יותר מז'רבאז אשתו, מכה אותה ושתלך לגנוב/ למכור את גופה...

בפרק ה-13 והאחרון מתאר זולא תיאורים הגובלים בסדיסטיות איך נראית גסיסה ומוות של קופו תוך התקף פסיכוזה, שהחולה האנוש מקיץ מסיוט ומתענה בשגעון וחדלות פיזית בבית-החולים.
ז'רבאז זוכה לסוף טראגי שהקורא מצפה לו כבר בפרקים האחרונים ברומן של הספר, לאור רעב, עוני, זקנה ועליבות אין סופית של ז'רבאז' המסכנה.

"הרומאניסט היה עד אז אך דמות אובייקטיבית חיצונית, כעין המנצח על הספר,, מנהל הבמה, העומד לא על הקרשים, כי אם בתוך קהל הצופים;
(..) אולם זולא ניצב לו כשחקן בתוך הקהל. ערכה של תפיסה זו היה בכך שהיא אפשרה גישה כבדת-ראש הרבה יותר ביחסו של הרומאניסט ליצירתו".
(ע"מ 255-אחרית דבר).

"השלב שלאחריו היה בלתי נמנע: הרומאניסט, אשר בתוקף אמנותו נתוודע היטב אל הפגמים של החברה, הוא הוא שחייב למצוא להם תקנה".
(ע"מ 256-אחרית דבר).

פ.וו.י.האמינגס- מחבר אחרית הדבר סוקר את הביקורת של בני-התקופה לרומן החברתי (הנכתב לראשונה על המעמד הפלורטרי/ הפועלים) השלילית ומציג דווקא את חשיבתו וגדולתו של "זרבאז'" כרומן הראליסטי פורץ הדרך של המאה ה-19.

"ז'רבאז"- הוא הטוב ביותר מבין כתביו של אמיל זולא שיצא לי לקרוא. אני בטוח שמהדורה חדשה (אם תצא) תכה גלים ותחזיר עטרה ליושנה.”

“אבא שלי ישב על כסא, גופו הייה רכון מעט קדימה, הוא אחז בידו את סיפרו של אמיל זולא ז'רבאז, בפניו היו מרוכזות לתוך הספר, בזוית פיו הופיע עווית קטנה של חיוך, ובעינו זיק של שימחה, זאת הייתה אחת מהפעמים הבודדות שזכיתי לראות בפניו של אבי סימן לשמחה ועונג, באדם שהייה מופנם, בודד וקשה לעצמו ולסביבתו. מעט ספרים היו לאבי, ספרייתו הקטנה, אחדים מהם שמרתי והם מהווים חלק מספרייתי, ובהם שני ספרים בכריכה דקה - ז'רבאז של אמיל זולא, סוג של זיכרון לקשר שהיה ביני ובין אבי, המושתת בחלקו על אהבת ספרים.

תמיד בקשתי לקרוא בספריו בעיקר את ז'רבאז כסוג של ניסיון להבנה מאוחרת את עולמו הפנימי, בקשתי לחוש את המלים שהעניקו לו רגעי שמחה נדירים. דחיתי את העניין שנים רבות, אולי חששתי שאתאכזב, ולא אמצא עניין בספר, מה שעלול לפגום בזיכרון הילדות שלי מאבי, ולסתום את הגולל על תקוות ההבנה המאוחרת. כעת לאחר שעברו שנים העזתי, קראתי בספרו האהוב בפעם הראשונה.

התחלתי לקרוא, הפונט היה מעט קטן וקשה לעיני, והתרגום העברי מעט מיושן, אך חשבתי שכמו לכול ספר ישן, צריך לתת סיכוי - מעט זמן הסתגלות, ולפתע כמו באורח פלא השפה קבלה חיות משלה, התיאורים הפכו מלאי חיים ומוחשיים, ובאחת נכנסתי לעולמן הנורא והקסום של שכונות העוני הקשות של פריס בסוף המאה - 19.

גיבורת הרומן שלנו היא ז'רבאז, דמות מלאת חיות - צעירה בת 22 מהפרברים, מהגרת לפריס יחד עם שני ילדיה ובן זוגה, שתיין ובטלן. עולמה קורס כשבן זוגה נוטש אותה בפתאומיות, החל מאותו רגע ז'רבאז הנואשת הופכת לשורדת, היא מתאהבת מחדש ובמקביל גם חוזרת לבן זוגה הקודם ויוצרת משולש אהבה אופייני לרומן צרפתי בו לאהבה ולכוחות ההרס נוכחות חזקה. סיפור טוב, כמו שזולא יודע לספר.

מתחילת הקריאה, החלה להתבהר עבורי סיבת המשיכה שעשויה הייתה להיות לאבי לרומן, כעת דרך אבי הנוכח בזיכרוני אני מנסה לפענח את סוד קסמו של הרומן עבורו, ואת חידת עולמו.

ז'רבאז, כמו אבי עקרה מנוף ילדותה בתקווה לשינוי, אך לא הצלחה להימלט ממאבקה הממושך בעוני ותוצאותיו ההרסניות, מאבק שהעמיד אותה בתחושת פחד והאימה תמידית פן תחדל מלפרנס את ילדיה ולא תוכל להעניק להם קורת גג, ז'רבאז - אנושית עושה טעויות ומפיקה תובנות לחיים את חלקן לעולם לא תוכל ליישם, ולגבי חלקן האחר תמשיך לטעות ולהרוס את חייה, חלשה וחזקה בעת ובעונה אחת, וכך המשכתי בוחן את תכונות גיבורת הספר ומשווה אותן למה שחשבתי שאבי הייה, או גם אהב בספר.

אחר כך חשבתי על האמירות הגדולות שעולות מרוח הספר, על התרסה לעוני והחמלה כערכים אוניברסאליים, כפי שהתכוון אמיל זולא, וחשבתי על אבי הסוציאליסט המתון, בשבילו ז'רבאז היה מניפסט פוליטי. אמירה אחרת שונה, היא התשוקה הקיימת כיסוד בספר בדמותה של אהבה גדולה, שלעתים אינה מתממשת, או מתפוגגת להרס נורא, כזאת שמתקיימת רק בספרים או בסרטים, וחשבתי על אבי שאהב את גיבורות הרומנים שלו ואת ז'רבאז, ולבסוף חשבתי איך זה שרוב ערכיו ותשוקותיו של אבי מקופלים ברומן אחד קטן?

סיימתי את הספר לאחר קריאה איטית, במהלכה מצאתי את עצמי מקיים דיאלוג עם אבי באמצעות דמותה של ז'רבאז. הזלתי דמעה בסופו של הרומן, וכעת אני כלל לא בטוח שהבעת פניו של אבי הקרינה שימחה בעת שקרא בספר, אבל זה ממש לא משנה.

רק סופר טוב כזולא, שאיכותו צלחה את מבחן הזמן הצליח לחולל בי רגעי קסם שנגעו ביסודות הזיכרון החבוי והנשכח של חיי וחשפו אותם כחוויית הזהות שלי לדמותו של אבי, ולו רק באופן חלקי ולזמן מה.”