"הייתי קוראת לבית הסוהר 'גטו נווה תרצה'. כמו שבגטו היה הישרדות אז אותו הדבר פה".
ספר זה מתאר ומנתח ממצאי מחקר אתנוגרפי שנערך בין השנים 2006-2010 בכלא "נווה תרצה", כלא הנשים היחיד בישראל. מטרה המחקר הייתה לתאר את עולמם התרבותי של האסירות ואת חוויית המאסר מנקודת מבטן של האסירות.
תיאור החוויות וההתנסויות השונות של האסירות הובילו את מחברי הספר לערב רב של שאלות שנגעו לתחומי העניין המרכזיים של חייהן בכלא, למשל: מה טיבן של מערכות היחסים בינן לבין עצמן (ותיקות וצעירות, ילידות ישראל וילידות חבר העמים ואתיופיה, יהודיות ומוסלמיות ועוד) ובינן לבין אנשי הסגל? האם קיימים יחסי מין לסביים בין האסירות, ואם כן, מה שכיחותם, מה טיבם ומה הגורמים לקיומם? האם התא בכלא מהווה תחליף למשפחה שבחוץ? כיצד הן מתמודדות עם העובדה שכשליש מהן מאובחנות כסובלות מהפרעות פסיכיאטריות?
רוב הדוברות בספר הן קורבנות של ניצול פיזי ונפשי שיטתי, סיטואציה שדחפה אותן ללא כל אפשרות מפלט לשולי החברה ולמעורבות בפשיעה. האם חוויית הכליאה שנגזרה עליהן, אשר מהווה לדידן המשך ישיר למסכת ההתעללות אשר אותה חוו לאורך כל שנותיהן הקודמות, היא אכן מטרת החברה הכולאת? האם ניתוקן ממסגרת הקהילה הנורמטיבית ובעיקר מילדיהן עשוייה לסייע לשיקומן בעתיד? עם תהיות קשות אלה מנסים מחברי הספר להתמודד ואף להציע כיווני חשיבה חדשניים.
ד"ר גילה חן היא מרצה בכירה במכללת אשקלון ובאוניברסיטת בר אילן. תחומי עיסוקה כוללים נשים ופשיעה, נוער מנותק, התמכרויות לחומרים פסיכו-אקטיביים וקבוצות לעזרה עצמית.
ד"ר תומר עינת הוא חבר סגל במחלקות לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן ובמכללה האקדמית כנרת. פרסם מספר ספרים על פשיעה, ביניהם: "כתב אישום: ליקויי למידה, נשירה ועבריינות" (בשיתוף עם אימו ד"ר עמלה עינת; הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו-אדום 2006) ו"שפה אסורה: החיים והמילים בין כותלי הכלא" (הוצאת שוקן 2005).