מוחמד אשרף אבו אל־ופא מרואן, המוכר בשמו אשרף מרואן, נולד ב־2 בפברואר 1944 בבית המשפחה, ברחוב אל־חכמאא מספר 5 בשכונת מנשיית אל־בכרי. זו היתה אז ונשארה עד היום שכונה של בני המעמד הבינוני בחלקה החדש של קהיר ("מצר אל־ג'דידה"). משפחתו של מרואן נמנתה עם המשפחות המיוחסות בחברה המצרית. מצד אמו הוא היה בן למשפחת אל־פאיד, משפחה בעלת נכסים מהכפר צא אל־חג'ר במחוז אל־ע'רביה, מחוז חקלאי בדלתה של הנילוס מצפון לקהיר. מוצאו של אביו היה מהכפר אל־סואהג'ה במחוז אל־מניה, כ־250 קילומטר מדרום־מערב לקהיר. משפחת מרואן נמנתה עם המשפחות המכובדות באזור וחלקה ממשיך לגור שם עד היום.
סבו של אשרף מרואן, מוחמד אחמד מרואן, היה זה שהעתיק את מקום מגורי המשפחה לקהיר. הוא היה בוגר אוניברסיטת אל־אזהר, הוותיק והחשוב שבמכונים ללימודי חוקי הדת והתיאולוגיה המוסלמית בעולם הערבי, ולימים התמנה לנשיא בית המשפט השרעי במצרים. אביו של אשרף מרואן, אבו אל־ופא מרואן, עשה קריירה צבאית. הוא החל את שירותו כקצין זוטר בצבאו של המלך פארוק והמשיך להתקדם בסולם הדרגות עד שהשתחרר, בשנות ה־70, בדרגת אלוף (ליווא). בתפקידו האחרון היה סגן מפקד דיביזיית משמר הרפובליקה, שתחום אחריותה העיקרי הוא ביטחון פנים. חרף העובדה שאשרף מרואן ובני־משפחתו חיו בקהיר, הם שמרו על קשר עם כפר מוצאם ונהגו לבוא לביקורים ולחגיגות משפחתיות. על פי אנשי הכפר, היה זה אשרף עצמו שדאג בשנות ה־70 שאל־סואהג'ה יהיה הראשון בכפרי האזור שיחובר לחשמל. על כך ועל היחס החם והסיוע שמשפחת מרואן נתנה לכפר ממנו באה, הם אסירי תודה עד היום.1
לא ידוע על אירועים מיוחדים בתקופת ילדותו של מרואן. הוא גדל עם אח אחד, האני, ושתי אחיות צעירות, מונא ועוזא, בבית טיפוסי של בני המעמד הבינוני בקהיר. ביולי 1952, בהיותו בן שמונה, התחוללה במצרים מהפכת "הקצינים החופשיים" שהעלתה לשלטון את גמאל עבד אל־נאצר, מי שהפך בתוך זמן קצר להיות גדול המנהיגים בעולם הערבי. אף שאביו של מרואן היה איש צבא הוא לא היה קשור בצורה כלשהי לקבוצת הקושרים. ועם זאת, משפחת מרואן נעשתה קרובה עתה לצמרת השלטון שכן השכונה שבה גרו הפכה זמן קצר לאחר המהפכה למקום משכנה של ההנהגה החדשה של מצרים. נאצר ומשפחתו גרו במנשיית אל־בכרי זה זמן ולא מעט מחברי קבוצת "הקצינים החופשיים", שעתה תפסו עמדות מפתח בהנהגת מצרים, עברו לשכונה שהפכה להיות מקום המגורים האופנתי של האליטה החדשה.
לאחר שש שנים בבית הספר היסודי "מנשיית אל־בכרא", עבר אשרף מרואן ללימוד בן שלוש שנים במגמה עיונית בבית הספר "אלחלפאא". את לימודיו התיכוניים הוא עשה בבית הספר "כוברי אל־קובה", אף הוא בשכונה, במגמת המדעים. כמקובל במצרים, הלימודים היו חינם אולם קניית ספרי הלימוד והוצאות נוספות כמו ביטוח בריאות נפלו על כתפי המשפחה. הלימודים היו אינטנסיביים למדי — שבע עד שמונה שעות ביום, וכללו, בין השאר, שבע שעות לימוד שבועיות במתמטיקה, חמש באנגלית, ארבע בצרפתית ושלוש שעות בכימיה, בביולוגיה ובמקצוע בחירה נוסף בתחום המדעים. כבר בשלב זה באו לידי ביטוי כמה מתכונותיו הבולטות של אשרף מרואן, בעיקר פיקחותו ויכולתו האינטלקטואלית הגבוהה שבזכותן סיים את הלימודים במקצועות המדעיים בציונים גבוהים. ציונים אלה איפשרו לו, בניגוד למרבית הצעירים בני־גילו, לבחור במסלול של עתודה צבאית מצרית ועם תום לימודי התיכון הוא לא החל את שירותו הצבאי אלא המשיך ללימודי תואר ראשון בכימיה בפקולטה למדעים באוניברסיטה של קהיר בגיזה. כחלק ממסלול הלימודים במסגרת זו הוא עשה גם שירות צבאי מיוחד שהקנה לו דרגת סגן־משנה בצבא. ב־1965 סיים את לימודיו והחל את שירותו כקצין ומהנדס כימיה בתעשייה הצבאית המצרית.
למרות האינטנסיביות של לימודיו מרואן הקפיד להתפתח גם בתחומים שלא נגעו ישירות למערכת השעות שלו באוניברסיטה. בשעות הפנאי הוא קרא בשקיקה ספרים, עיתונים וכתבי־עת בכלכלה, בנקאות ובורסה. מי שזוכר אותו מהתקופה ההיא מתאר אותו כצעיר גבוה נאה וחייכן שידע למצות את החיים. חבריו הקרובים בתקופת הלימודים, מוחמד פכרי ועצאם סיאם, היו אף הם תלמידים במסלול העתודה. סיאם בחר בקריירה צבאית והגיע לדרגת אלוף בצבא המצרי ובמקביל פיתח קריירה של פרשן ושופט כדורגל בינלאומי ועד לאחרונה כיהן גם כחבר ההתאחדות לכדורגל במצרים והתאחדות הכדורגל של אפריקה. באותם ימים של אמצע שנות ה־60 לא הסתפקו השלושה בבילויים משותפים בקהיר אלא נהגו גם לנסוע דרך קבע בימי שישי, בהם לא התקיימו לימודים, לאלכסנדריה שם השתזפו בחוף, טיילו בטיילת שלאורכו ושחו בים. אשרף מרואן היה גם מבקר נלהב במועדון הספורט והנופש הנחשב של הליופוליס ששכן פחות מקילומטר מבית משפחתו. את מרב מרצו השקיע במגרשי הטניס. ושם, בגיל 23, גם פגש את מי שתהיה אשתו וקרש הקפיצה שלו לצמרת המצרית.2
מונא עבד אל־נאצר היתה בתו של הנשיא נאצר. היא נולדה בינואר 1947, כשנתיים לאחר שהוריה נישאו ושנה לאחר שנולדה להם הבת הבכורה, הודא. שמה של הודא, שבערבית משמעותו "שי" או "מתנה" ניתן לה על ידי אמה, תחיה, כדי להדגיש שהוריה היו מרוצים מלידתה של התינוקת אף על פי שציפו לבן.3 אחרי מונא נולדו לבני־הזוג נאצר עוד שלושה בנים: חאלד, שלימים נכנס לפוליטיקה והואשם בארגון קשר לרציחת דיפלומטים ישראלים ואמריקנים, עבד אל־חכים, ועבד אל־חמיד. מאז נולדה, גדלה מונא בבית הוריה. כאשר פגשה באשרף מרואן לראשונה היתה בת 18, סטודנטית צעירה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר.
החיים בבית נאצר היו מורכבים. מאמצע שנות ה־50, כאשר המנהיג המצרי הבקיע את דרכו אל מרכז הבמה הפוליטית במצרים ובעולם הערבי, הוא הפך לאגדה, משיחם הנערץ של ההמונים שראו בו מחד, אחד משלהם, ומאידך, מנהיג בעל יכולת פלאית שיחלץ אותם מהעליבות שבה היו שקועים ויצעידם לעידן חדש של גאווה לאומית ושגשוג כלכלי. הישגים חשובים בראשית דרכו, ביניהם סילוק הנוכחות הצבאית הבריטית מאזור תעלת סואץ בעקבות ההסכם שנחתם ב־1954, עסקת הנשק עם ברית המועצות ב־1955, הלאמת התעלה ביולי 1956, ועמידתו מול ה"התוקפנות המשולשת" של מבצע סיני־סואץ כמה חודשים אחר כך, ביצרו את מעמדו מבית ומחוץ, בזירה הבינלאומית. הרפורמה האגררית שבה החל זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון וטיפוח סממנים של כלכלה שוויונית מבעבר העידו על תפיסת עולם נועזת והקנו למשטרו, מאז 1960, אופי סוציאליסטי שהיה בלתי מקובל לחלוטין עד אז בעולם הערבי. מצויד במנה גדושה של כריזמה שדיברה אל מנהיגים ופשוטי עם כאחד, מונחה על ידי תפיסת עולם שבמרכזה עמדה הפאן־ערביות ומטען מרשים של תבונה מדינית ופוליטית שאיפשרו לו להתמודד בהצלחה עם אתגרי פנים וחוץ גם יחד, הצליח אביה של מונא להפוך בתוך שנים ספורות מקצין אלמוני בצבא המצרי לגדול המנהיגים הערבים מאז סלאח אל־דין.
כמה מהתהילה הזאת חילחלה לחיי המשפחה ומה היתה השפעתה על הדרך שבה הילכו ילדיו, אין לדעת. בשונה ממנהיגים ערבים אחרים, המלך פארוק בוודאי, נאצר לא ניצל את מעמדו החדש לכל תועלת אישית. משפחתו המשיכה לגור בבית שנקנה במנשיית אל־בכרי מיד לאחר נישואיו לתחיה ב־1944 ותחיה המשיכה לנהל את משק הבית על בסיס המשכורת הממשלתית הצנועה יחסית שאותה קיבל אבי המשפחה. לצרכים פרטיים המשפחה גם המשיכה להשתמש במכונית האוסטין הקטנה שנאצר רכש כאשר עדיין היה מדריך באקדמיה הצבאית. ב־1954, כאשר זו כבר הפכה לגרוטאה, היא הוחלפה במכונית פורד שנקנתה בתשלומים.
בחברה שבה שוחד ובקשיש הם כשמן בגלגלי המכונה, נאצר היה מופת של טוהר מידות אישי. בה בעת, אין ספק כי היה מודע לכך שחבריו להנהגה, בראש ובראשונה ידידו הטוב עבד אל־חכים עאמר, לא טמנו ידם בצלחת, והוא ראה במעשי השחיתות שלהם נקודת חולשה שאותה היה יכול לנצל לצרכיו. סלידתו של נאצר מההתחככות עם בעלי הממון היתה אותנטית. הוא ביקר פעם אחת במועדון הספורט של ג'זירה, מקום הבילויים המועדף על האריסטוקרטיה המצרית אך האווירה במקום נראתה לו מאוסה והוא לא היה מוכן לחזור לשם. הוא גם לא היה מוכן שילדיו ייהנו מזכויות־יתר והקפיד להזכיר להם את מוצאו מהכפר בני מור שלגדות הנילוס. על כך נהג להוסיף: "אני גאה מאוד שמוצאי ממשפחה ענייה בכפר וההיסטוריה תהיה עדה לכך שנאצר נולד למשפחה ענייה ואני מבטיח שהוא יחיה וימות כאדם עני". בתו הבכורה זוכרת כי חייה היו "חיים רגילים של נערה מצרייה בת־דורה", ובנו חאלד, לימים חבר פרלמנט, העיד כי לא קיבל כל יחס מיוחד בקריירה הפוליטית שפיתח.4
עם זאת, ברור כי ילדיו של נאצר הרגישו, גם בחיי היומיום שלהם, את השינוי במעמדם. הם אמנם המשיכו ללכת לבית הספר "קאומיה" ("לאומיות") שבגיזה, שבו למדו ילדי האליטה החדשה, ולפגוש אותם חברים, אבל מכיוון שנאצר אהב לעבוד בביתו ושם, לא בארמונות קהיר, הוא אירח את גדולי העולם, החיים בבית לא היו חיי שגרה. הבית עצמו הורחב כמה פעמים הן כדי להכיל את המשפחה שגדלה הן כדי לאפשר למנהיג ולעוזריו את מרחב המחיה שהיה דרוש להם לצורכי עבודה. עוד נוספו לו מגרש טניס, ספרייה, ומתקנים נוספים. מדי פעם בפעם, כאשר הגיעו אורחים מעניינים במיוחד זכו גם בני־משפחה לפגוש אותם. תמונה משותפת של הבן חאלד עם אלוף העולם באִגרוף באותה עת, מוחמד עלי, משמשת תזכורת לכך עד היום. בנוסף, אין ספק שמעמדו הציבורי של אביהם חילחל גם לילדים אם כי ברור שאלה לא הושפעו ממנו באותה מידה. אין כמו ההשוואה בין מונא, אהובתו של מרואן, להודא, אחותה הבכורה, כדי להדגים זאת.
הודא היתה המבריקה והרצינית שבין השתיים. מוריה בבית הספר, אשר במצוות נאצר נזהרו מפני מתן כל יחס מועדף לילדיו, ציינו גם שנים רבות אחר כך את האינטליגנציה שלה, רצינותה וכושר העבודה שלה, שהביאו אותה לסיים את לימודי התיכון כתלמידה הטובה ביותר בכיתתה. ההמשך היה כמעט טבעי בשבילה: תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת קהיר ואחר כך תואר דוקטור במדע המדינה מאותה אוניברסיטה. תוך כדי הלימודים השתלבו היא ובעלה, חאתם צאדק, בעבודה במרכז ללימודים אסטרטגיים של העיתון "אל־אהראם" שנוסד ב־1968. אין ספק שהייחוס המשפחתי עזר כאן אבל ברור גם שהישגיה האישיים של הודא הצדיקו קבלתה לעבודה יוקרתית זו. על רקע כישוריה והמסלול שעשתה, רבים ראו בה יורשת טבעית לאביה, מעין אינדירה גאנדי של מצרים. אבל נראה שהודא העדיפה את המסלול האקדמי שבו נותרה, וההבטחה הפוליטית לא מומשה.
מונא, לעומת זאת, היתה פחות אינטליגנטית מאחותה הגדולה ולא מעטים שהכירו אותה באותה תקופה ראו בה פתיה, בליינית וקלת דעת. היא לא גילתה עניין רב בפוליטיקה או בכל תחום אחר שהצריך מאמץ אינטלקטואלי כלשהו. בניגוד לאחותה, שציוניה הגבוהים בבית הספר התיכון פתחו בפניה פתח רחב ללימודים אקדמיים באוניברסיטה הטובה ביותר במצרים, הישגיה של מונא היו פחותים בהרבה. בלית בררה שלח אותה אביה לאוניברסיטה האמריקנית של קהיר. בשנות ה־60 זה היה מוסד פרטי, בעל מוניטין נמוך יחסית, שאליו הגיעו ילדים שהישגיהם האקדמיים לא איפשרו להם ללמוד באוניברסיטת קהיר ושכר הלימוד הגבוה יחסית היה בהישג ידם של הוריהם. נאצר עצמו, כך נטען, התקשה לעמוד בשכר הלימוד של מונא אבל נשא בכל זאת בעול. ככל הידוע, מונא לא שינתה את אורחותיה מימי בית הספר התיכון גם במהלך לימודיה האקדמיים. מכריה מאותה תקופה זוכרים כי היא בילתה על מגרשי הטניס של המועדון בהליופוליס ובבתי הקפה שם לא פחות מאשר בכיתות האוניברסיטה. ובקיץ 1965, בסוף שנת הלימודים הראשונה שלה באוניברסיטה, היא פגשה את אשרף מרואן, מי שבתוך שנה הפך לבעלה.
המפגש בין מונא לאשרף מרואן לא היה מקרי. אחותו הצעירה של מרואן, עוזא, שבינה ובין אחיה היו יחסים קרובים וחמים, היתה החוליה המקשרת. עוזא היתה בת־גילה וחברתה הטובה של מונא ונראה שסיפרה לה לא מעט על אחיה המוכשר והנאה. לא ברור היכן היתה הפגישה הראשונה. על פי חלק מהמקורות המצריים זו התקיימה בבית הקפה במועדון של הליופוליס, שבאותה תקופה היה אחד ממקומות המפגש האופנתיים ביותר של צעירים מצרים ממשפחות טובות. על פי עדותה של מונא עצמה, היא פגשה את אשרף מרואן על שפת הים, כנראה באלכסנדריה.6 יהיה מקום המפגש אשר יהיה, כמעט כל המקורות מסכימים על שני דברים: ראשית, מונא התאהבה במרואן מיד. לבה של הנערה, שעל פי כל מכריה מאותה תקופה היתה רומנטית, נשבה בקסמו של הבחור הצעיר, קומתו הגבוהה, גזרתו הדקה, יפי מראהו ולבושו האופנתי והיקר.7 ושנית, מה שמשך את הצעיר הנאה והשאפתן למונא לא היה יופיה, תבונתה, או מכלול תכונות אישיות אחר, אלא יותר מכול ייחוסה המשפחתי. הוא היה אז בן 21, רעב ושאפתן, הועיד את עצמו לגדולות ושידוך עם בתו של נאצר שם אותו בדיוק על המסלול שיוביל אותו למחוז חפצו.8 ועם זאת, אף על פי שרוב המקורות רואים בכך את המניע העיקרי לקשר הרומנטי עם מונא, יש גם הטוענים כי אשרף מרואן באמת ובתמים התאהב בבתו של נאצר.9
זמן קצר לאחר שהחלו להתראות פנתה מונא לאביה וסיפרה לו על בן־זוגה החדש. נראה שהיא לא הסתירה את רצונה להינשא לו ולהקים עמו משפחה. נאצר, שסביר שהיה חשדן ממילא כלפי כל מי שגילה עניין רומנטי במונא, ביקש לדעת במי מדובר. הבת סיפרה לו על אשרף, על כך שהוא בא ממשפחה "סעידית" (כלומר כזאת שמוצאה ממצרים עלית) ושאביו, אבו אל־ופא מרואן, הוא קצין בצבא בדרגת אלוף־משנה. נאצר הורה מיד לעשות תחקיר מקיף על אהובה של בתו.10 מי שפיקח על התחקיר היה סמי שרף, ראש לשכתו של נאצר ואחד האנשים החזקים במצרים, שבשנים הבאות עוד שב ושיחק תפקיד חשוב בעלילות חייו של אשרף מרואן. הדוח שהגיע לידיו של נאצר לא החמיא לבחור הצעיר. נראה כי הוא הדגיש את שאפתנותו של מרואן ואהבתו לחיי זוהר, תוך שהטיל ספק בכנות רגשותיו למונא. עבור נאצר, פוריטן לא קטן בחייו הפרטיים שגם כך נטרד בשל אורח חייה של בתו, חתן כזה היה בהחלט התפתחות בלתי רצויה. זמן קצר קודם לכן הוא חיתן את הודא עם בחור רציני, משכיל וצנוע, ואין ספק שזה היה בעיניו הדגם המועדף של בן־זוג גם בשביל מונא.11
כשהוא מצויד במידע שנאסף על מושא אהבתה של בתו התיישב נאצר לשוחח עם בתו וניסה להניא אותה מכוונתה להינשא לו. לשווא. מונא סירבה לשמוע. היא קיבלה החלטה ודרשה מאביה לבוא בדברים עם אביו של אהובה כדי להסדיר את תנאי האירוסים של השניים. נאצר אמנם הצליח לדחות כמה פעמים את הטקס אבל בסופו של דבר נכנע "המנהיג הערבי הגדול ביותר מאז סלאח אל־דין" לדרישותיה העיקשות של בתו ופגש את אביו של אשרף מרואן.12
סידורי האירוסים שנקבעו בין שתי המשפחות לא עלו בקנה אחד עם המסורת המקובלת. המוהר שמשפחת החתן שילמה למשפחת הכלה היה אלף לירות מצריות (כ־500 דולר) אבל לא נקבע מוהר מאוחר שישולם לאישה במקרה של גירושים. בניגוד למקובל, משפחת החתן גם לא קנתה תכשיטים לכלה. תחת זאת, מרואן נתן למונא טבעת יהלומים שעברה כמסורת במשפחתו. קודם לכן היא היתה שייכת לאמו שקיבלה אותה מסבתו.13
החתונה התקיימה ביולי 1966 בבית משפחת נאצר ויחסית לאירועים משפחתיים אחרים זה היה אירוע מרשים ורב־משתתפים. שנים אחר כך הסבירה מונא שאביה היה חייב לעשות חתונה גדולה כיוון ששנה קודם לכן ערך חתונה צנועה מאוד להודא והפעם חש כי עליו לספק את כל אלה אשר לא הוזמנו לאירוע הקודם. נוסף על קרובי המשפחה נכללו בין המוזמנים גם חבריהם ללימודים של החתן והכלה והצמרת הפוליטית של מצרים, בראש ובראשונה חברי מועצת המהפכה. את חוזה הנישואים כתב ה"מאד'ון" (המורשה לעריכת חוזי נישואים וגירושים) של קהיר החדשה, אשר ערך ב־1944 גם את טקס הנישואים של הוריה של מונא. מי שכיהן באותה עת כשר המלחמה וסגן הנשיא והיה ידידו הוותיק של נאצר, עבד אל־חכים עאמר, חתם כעד על החוזה והחתימה השנייה היתה של ראש הממשלה, זכריא מוחי אל־דין מבכירי הקצינים החופשיים שביצעו את ההפיכה
ב־1952. התמונות והסרטים שהנציחו את הטקס מראים את הנשיא נאצר, רעייתו ישובה לימינו ובנו ח'אלד לשמאלו כשסמוך אליו עומד אחיו עבד אל־חכים. אשרף מרואן ומונא ישבו לצדם של אחותה הבכורה של מונא ובעלה, מול מקום מושב ההורים. לאחר קריאת פרק הפתיחה של הקוראן וברכות נוספות, בירך נאצר את אשרף ואת מונא, ומרואן הצעיר, לבוש בחליפה אפורה, עניבת תכלת וחולצה לבנה, קם ממקומו והתחבק עם חותנו. אבל לא הכול עבר בשלום ובנעימים: באמצע הטקס פנתה מונא לפתע אל נאצר ודרשה זוג עגילים כמתנה. כאשר אביה המופתע והנבוך התמהמה, הפילדמרשל עאמר הציל את המצב. הוא השיג איכשהו זוג עגילים והעניק אותם כשי לכלה התובענית.14
שני ענקי הזמר של העולם הערבי, עבד אל־חלים חאפז ואום כלתום, עיטרו בקולם את האירוע. בין חאפז, זמר וכוכב קולנוע שהגיע לשיא תהילתו באותה תקופה, ובין ראש לשכתו של נאצר, סמי שרף, שררו יחסים של קרבה. חאפז נהג לבקר תדיר בלשכה כדי לספוג את אווירת המהפכה והשכיל לשלבה בשיריו הפטריוטיים.15 בחתונה שר, בין השאר, את שירו "הנודד" (אל־סוואח) שהיה אהוב במיוחד על המנהיג המצרי. אום כלתום, הידועה גם בכינויה "כוכב המזרח" וכונתה בפי הקרובים לה "דודה סומה", היתה גדולת הזמרות הערביות במאה ה־20. היא הכירה את נאצר זה שנים. כמה ימים לאחר ההפיכה של יולי 1952 טילפן אליה נאצר כדי להבטיח לה כי אם עד עתה היא היתה קולה של מצרים, מעכשיו היא תהיה קולו של העולם הערבי כולו. עוד סיפר לה כי כיוון את הפגישות הסודיות של מועצת המהפכה למועדים שבהם שודרו הקונצרטים החיים שלה ברדיו המצרי, מתוך ידיעה שכולם מרותקים אליהם ואיש לא יטריד את המהפכנים הצעירים,16 ודבריו אלה לבטח מילאו את לבה גאווה. אכן, הקונצרט שאום כלתום היתה מגישה דרך קבע ביום חמישי הראשון של כל חודש, ואשר שודר ברחבי העולם הערבי באמצעות "קול קהיר" היה אירוע תרבותי מן המדרגה הראשונה. במהלכו שבת המזרח התיכון מכל מלאכה ומיליוני המאזינים, מדלת העם ועד לגדולי המנהיגים, היו נצמדים למכשירי הרדיו בבתים ולטרנזיסטורים בקרנות הרחובות, לשמוע את קולה של הזמרת הנערצה. הרפרטואר של אום כלתום כלל שירים לאומיים לצד שירי אהבה. היא שרה על "השחר החדש" כמחווה לאיחוד (שכשל תוך זמן קצר) בין מצרים לסוריה, ושירה "בגדד, מבצר האריות" נכתב לרגל קריסת המשטר המלוכני בעיראק ב־1958. אבל בחתונה בביתו של נאצר היא לא שרה אף לא אחד מאלה. על פי בקשתה של מונא, היא שרה את השיר "אתה האהבה" (אנת אל־חוב) שאותו שרה לראשונה ב־1965 ומאז הפך לאחד מגדולי להיטיה.17
רדיו קהיר, אשר שידר פרטים על טקס החתונה, הדגיש את האווירה המחויכת והשמחה ואת מבטי האהבה שהחליפו בני־הזוג והוריהם, במיטב המסורת הרומנטית של הסרטים המצריים מאותה תקופה. בעיתונות התפרסמו כמה מהתמונות שהנציחו את האירוע ובהן נראה אשרף מרואן נאה והדור עומד ליד כלתו הצעירה עטויה בשמלת כלה מסורתית ולוחץ את ידי אביה. מובן שדבר לא נאמר בפומבי על אי־שביעות רצונו של נאצר מבחירתה של בתו, אף כי המנהיג המצרי לא היה בודד בחשדותיו. אחד ממכריו של אשרף מרואן ציין שנים אחר כך כי "נישואיו למונא לא הפתיעו את כל מי שהכיר אותו והעידו על שאפתנותו הרבה".18
לאחר שנישאו עברו בני־הזוג לדירה קטנה שנרכשה בעבורם בקהיר. נאצר, שחיתן בתוך שנה שתי בנות, רצה לקנות לשתיהן דירות, אולם כיוון שלא הבין הרבה בשוק הדירות של קהיר ולא התעניין אף פעם באשר למצבו הפיננסי לא ידע כלל שחסכונותיו אינם מספיקים לקנייה כזאת. כמה מידידיו החליטו למצוא פתרון לבעיה וללא ידיעתו מימנו חלק ניכר ממחיר הדירות. המנהיג המצרי לא ידע על כך עד יום מותו.19 נאצר סייע גם לשתי בנותיו ולבעלה של הודא, חאתם, להשיג עבודה בבית ההוצאה של העיתון "אל־אהראם". הודא וחאתם נקלטו במרכז היוקרתי ללימודים אסטרטגיים של העיתון סמוך להקמתו, ואילו מונא קיבלה עבודה במחלקת ספרי הילדים של בית ההוצאה.20 היו מי שראו בכך ביטוי נאה להבדלים בין היכולות והכישורים של שתי האחיות: האחת מומחית לעניינים אסטרטגיים והשנייה עוסקת בספרי ילדים.21
גם בחייו של אשרף מרואן חלו תמורות. נישואיו למונא שינו את מעמדו וקירבו אותו, כפי שאכן ציפה, למוקדי הכוח המרכזיים במצרים. כחלק מתהליך זה הוא הועבר מתפקידו במפעלים הכימיים של התעשיות הצבאיות של מצרים למשמר הרפובליקה — דיביזיה שעיקר תפקידה הוא ההגנה על מתקנים רגישים בעורף. נראה שההעברה נעשתה על רקע האמון הרופף של נאצר בחתנו הצעיר ורצונו לפקוח עליו עין מקרוב. אולם בכך לא היה די. מידע נוסף שהגיע לאוזניו של המנהיג המצרי שיכנע אותו שרצוי שחתנו יהיה בפיקוח הדוק יותר. ב־1968 הועבר אשרף מרואן ללשכה הנשיאותית בפיקוחו הישיר של ראש הלשכה, סמי שרף.22
שרף, חורש מזימות ידוע ומעוזריו השאפתניים ביותר של הנשיא המצרי, היה מהטיפוסים האפלים המוצאים את דרכם לצמרת השלטון בכל משטר דיקטטורי. הוא היה יליד הליופוליס ובנו של רופא אמיד, שסיים בהצטיינות את לימודיו באקדמיה הצבאית ב־1949 והצטרף לחיל התותחנים. לאחר ההפיכה נטען כי היה שותף עם כמה קצינים אחרים בתכנון קשר נגד המשטר, אולם בשלב מסוים החליט להסגיר את חבריו למעל לידי שר הפנים והאחראי על שירות הביטחון (ה"מוח'אבראת"), זכריא מוחי אל־דין. זה התרשם מכישוריו של הקצין הצעיר וצירף אותו לצוות אנשי המודיעין שלו. לימים הצטננה התפעלותו של שר הפנים מסמי שרף וכאשר נאצר ביקש ממנו ב־1961, ערב סיום תפקידו של ראש לשכתו, למצוא לו מזכיר פרטי חדש, הוא העביר את סמי שרף ללשכת הנשיא. כאן הפגין קצין הארטילריה לשעבר את מלוא כישרונותיו. תוך זמן קצר הוא אירגן שירות מודיעין חדש ונאצר הפך ללקוח המרכזי שלו. עיקר תפקידו של השירות היה לאסוף מידע חשאי וגלוי על כל בכירי המשטר ושרף, שעמד בראשו, הפך לעיניו ולאוזניו של נאצר בצמרת המצרית.23
בניהולו של שרף הפכה לשכת הנשיאות למרכז העצבים של מצרים ולפילטר שדרכו זרמה האינפורמציה לנשיא. כל פיסת מידע בעלת חשיבות מדינית, פוליטית, או צבאית ואפילו רכילות לשמה, אשר נאספה על ידי שירותי הביטחון נוקזה דרכו והוא, אישית, עיבד את דוחות המודיעין שהועברו בלעדית לידי נאצר. בערך באותה תקופה החל המנהיג המצרי להסתגר ולהתנזר מפגישות עם אישים שונים בצמרת. תוך זמן קצר רק בודדים במצרים, דוגמת חברו הטוב של ה"ראיס", עורך העיתון "אל־אהראם", מוחמד חסנין הייכל, היו יכולים להתקבל אצל נאצר ללא אישורו של ראש הלשכה. סמי שרף דאג לא רק לבודד את נאצר מאחרים אלא גם להשחיר בכירים בצמרת המצרית. אלה שסר חִנם בעיניו של נאצר הודחו מתפקידם ולעתים אף מצאו דרכם לכלא. לא ייפלא על כן שתוך זמן קצר צבר שרף עוצמה אדירה והפך לאחד האנשים החזקים ביותר במצרים.24 וכאשר אשרף מרואן הועבר לשרת בלשכת הנשיאות הוא לא היה בבחינת נעלם לגבי סמי שרף. כזכור, היה זה שרף שנשלח על פי בקשת נאצר לגלות פרטים עליו לפני נישואיו למונא. סביר להניח שבשלב זה היה לו כבר תיק מפורט למדי על חתנו של המנהיג המצרי.
מרואן עבר ללשכת הנשיאות סמוך ללידת בנו הראשון, גמאל, שהיה גם נכדו הראשון של נאצר. הראיס נהנה לבלות חלק מזמנו הפנוי, שהיה מאוד מצומצם, עם הנכד ועם הנכדה שהודא ילדה בערך באותו זמן. אבל אשרף מרואן, כך נראה, הרגיש אומלל. הוא היה מודע לחשדנותו של נאצר כלפיו ולא הצליח לפתח יחסי קִרבה עמו. לא זו בלבד שהריחוק והחשש מפני החותן נותרו בעינם, אלא שנראה שהם אף גברו. מדיווחים של אישים שנכחו בפגישותיו של מרואן עם נאצר מצטיירת דמות של איש צעיר העומד מתוח מול המנהיג, לעתים אף רועד מעט בנוכחותו, ומגמגם כשהוא נדרש לדבר עמו ישירות.25
ספק אם מרואן ציפה כי כך יהיו פני הדברים כאשר התחתן עם מונא. הנגישות למוקד הכוח במצרים אמנם עלתה בקנה אחד עם שאיפותיו האישיות והפוליטיות, אולם החיים לצד חותן שאינו בוטח בו ותחת בוס ערמומי וכוחני אשר פוקח עליו עין ללא הרף, היו קשים ומטרידים. ולאור מה שהיה כבר ידוע למרואן על גורלם של אלה שנפלו לידי סמי שרף, ייתכן שאף עוררו בו תחושות של פחד. הפיקוח ההדוק הזה גם מנע מהזוג הצעיר ליהנות ממנעמי החיים כפי שהורגלו להם בתקופה שבה למדו באוניברסיטה. משכורתו של מרואן היתה נמוכה מאוד. עבד אל־מג'יד פריד שעבד עמו בלשכה וכתב ספר חשוב על שנותיו האחרונות של נאצר, העיד כי מרואן הרוויח 70 לירות מצריות לחודש — הנמוכה מבין המשכורות ששולמו לעובדי לשכת הנשיאות.26 על פי מקור אחר, הוא היה פקיד בדרגה 6 ומשכורתו הסתכמה ב־32 לירות לחודש. כך או כך, השכר הזעום יחסית העיד על מעמדו הנחות במשרד הנשיאות. על פי אותו מקור, מונא שהחלה באותה עת לעבוד במחלקת ספרי הילדים של "אל־אהראם" הרוויחה 35 לירות לחודש.27 הכנסות בני־הזוג היו סבירות בקרב בני המעמד הבינוני אבל לא עלו בקנה אחד עם ציפיותיהם לחיים טובים יותר. ובנוסף, קהיר שלאחר התבוסה במלחמת ששת הימים ואובדן סיני, הפכה להיות עיר קודרת יותר וממוקדת בעימות המסלים עם ישראל ובבניית היכולות הצבאיות שיאפשרו להחזיר את שאבד, כמו גם בצורך לתקן ליקויי יסוד חברתיים שנחשפו במלחמה.
בין שאשרף מרואן אכן היה מעוניין להמשיך את לימודיו ובין שראה בכך הזדמנות להשתחרר מהפיקוח ההדוק של חותנו, הוא החליט לבקש לצאת ללימודים בחו"ל. ההצדקה לבקשה היתה רמתה המקצועית הנמוכה של מערכת החינוך הגבוה במצרים. אפילו אוניברסיטת קהיר שנחשבה הטובה ביותר בעולם הערבי ואשר בה עשה את התואר הראשון לא עמדה באמות המידה המקצועיות הראויות וביקורות על רמתם הנמוכה של המוסדות להשכלה גבוהה, במיוחד בתחומי המדעים, הושמעו גם בפומבי.28 אבל אין גם ספק שהחיים מחוץ למצרים נראו מבטיחים יותר. בשנת 1968 החליטו בני־הזוג מרואן לעבור ללונדון לזמן־מה, שם ילמד אשרף לימודי תואר שני בכימיה. נאצר נתן את הסכמתו לכך.