גּוֹמֶר היתה בת יְחִידָה וחיה עם דִּיבְלָיִים אמה בשולי החברה. כל ימיה הרעיפה עליה דִּיבְלָיִים תשומת לב ואהבה, פינקה אותה, תפרה לה שמלות נאות, הקפידה על ניקיונה ועל תסרוקתה, שלא תחסר דבר. כבבת העין היתה גּוֹמֶר לאמה. גם בחינוכה הקפידה דִּיבְלָיִים, ניסתה לכוון אותה אל דרך הישר בעיניה ואל אמונת אבותיה והיתה מספרת לה מסיפורי התורה ששמעה בצעירותה. אז, תוך שהיתה מנמיכה קצת את קולה כחוששת פן ישמע אותה זר, היתה מפליגה בתיאור יופיים של ירושלים ובית המקדש.
"יום יבוא" היתה דִּיבְלָיִים מסכמת את סיפורה באנחה "וישראל ויהודה יתאחדו ויהפכו שוב לממלכה אחת משגשגת וחזקה וירושלים תשוב ותשכון בליבה. בימים ההם ישוב כל העם, בכל ליבו, לעבוד את אלוהי ישראל האמיתי האחד".
באותה תקופה מלך על ישראל יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ הוא יָרָבְעָם השני, נינו של יֵהוּא בֶּן נִימְשִׁי מיסד השושלת. במשך זמן רב בימי כהונתו לא התברכה הממלכה בנביאים לאדוני. אחרון הנביאים היה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט שעמד לפני יוֹאָש אבי ירבעם. בכל זאת, כך מציינים הסופרים הקדומים, ריחם אלוהי ישראל על עמו בימי ירבעם, הממלכה התחזקה כנגד אויביה, הרחיבה את גבולותיה וידעה יציבות שלטונית ושגשוג כלכלי.
גּוֹמֶר ודִּיבְלָיִים אמה גרו בשיפולי שומרון הבירה, בבקתה דלה מחוץ לחומות, הרחק מארמונותיו הנישאים של המלך הגדול. סמטה צרה כבושה בעפר נשקפה מדלתן, צרה עד כי כרכרה לא יכלה לעבור בה, והיא מתפתלת בין בקתות מטות לנפול עשויות בוץ מעורב בקש. דיירי הסמטה היו בעלי מלאכה זעירה שעשו מלאכתם בכוכים אפלוליים- מפסלים דמויות אלילים קטנות מחמר או מתקינים כובעים מקש. והיו אחרים, קשי יום גלמודים, תימהונים או אלמנות המתפרנסות מעבודות מזדמנות או מפשיטת יד.
דלת הבקתה של דִּיבְלָיִים היתה צרה ולא תואמת למשקופה, עשויה לוחות עץ דק מושחר. מעליהַ נקבעה בַּטיט קורת עץ כבדה ועקומה שתמכה בפתח ונישאה על שני משקופים מעץ בלתי מהוקצע. החדר היה צר וגבוה, ללא חלונות, ריצפתו עפר. בצידו האחד עמד דרגש עץ לשניים ובצד השני, ליד הפתח, עמדה כירת פחמים משחירה, כדים שהכילו מים, קמח ושמן ולידם שולחן נמוך ושרפרף.
דממה שררה בחדרון, דממה אשר זלגה מן החוץ דרך הרווחים שבלוחות הדלת ודרך החרכים שבין הדלת למשקוף, חדרה והשתכנה בפינות החדר ובקירות, דממה עמומה שאין מאחוריה דבר, לא תקווה ולא תוחלת. השוהה בחדרון או יושב מול פתחו היה חש בה, והיא רבוצה בסמטאות העפר, בשיחים הנוקשים, באבק הדק המתמר לאט ובפסולת המוטלת ליד הבתים. המקום כמו נשכח מן העולם, נעזב. מדי פעם נשמעו שם קולות אשר כמו אינם במקומם, הלמות מכות פטיש בלתי סדורות, תרנגול קורא, תינוק בוכה, והקולות מדגישים את הדממה הנוקשה הכבדה מתוכה עלו ואליה שקעו, בלא שהותירו אחריהם דבר.
שגרת היום יום היתה קשה לדִּיבְלָיִים, כמו לכל אשה פרודה מבעלה ומטופלת בילדה קטנה. כשהיתה גוֹמר כבת שנתיים גירש אותן בעלה מביתו ונעל את דלתו לתמיד אחריו. סיפרו כי חשד שגוֹמר איננה בתו אלא נולדה מגבר אחר, וכי יום אחד הוא מצא את דִּיבְלָיִים משוחחת ביחידות עם גבר זר בנסיבות שקשה היה לה להסבירן- קם וגירשן.
עם השנים נדחו השתיים לשולי החברה והתקיימו מעבודות עונתיות מזדמנות ומפשיטת יד. מדי פעם היה מופיע בבקתה גבר זר. באותם רגעים פסקה דִּיבְלָיִים מאורח החיים המהוגן אותו ניסתה לנהל בחברת בתה, פסקה מלהשרות אווירת פתיחות וגילוי לב כבדרך כלל, שכן באותו רגע רצתה שגוֹמר תישאר בחוץ ותעסוק בדבר אחר, שלא תדע. אך קשה היה לה למנוע ממנה לשמוע מבין סדקי הדלת את הקולות, עת גהר עליה הגבר המזדמן, הזר. את החריקות, השריקות והגניחות.
גוֹמר סבבה על יד הדלת ולעיתים אף חשה דחף להתפרץ פנימה ולרוץ אל בין זרועות אמה, לבקש הגנה. היא ידעה כי זהו עניין פרטי של אמה, אך לא הבינה את סבך הרגשות הכרוך בכך: את הניכור בעיני הגברים שמיהרו לצאת מן הבית, את ההתכחשות בעיני דִּיבְלָיִים ותחושה רחוקה אך נוכחת של אשמה שקיננה משום מה בליבה- כמו היתה אשמה בדבר כלשהו שטיבו לא ברור. גוֹמר לא ידעה באותו זמן עד כמה תחושות אלו נטמעות בה עמוק, מעוררות שאלות חסרות פיתרון בנפשה וכיצד היא עתידה לשאת אותן עוד שנים רבות בתוכה.
גוֹמר הקטנה היתה חסכנית במילים. בזוויות פיה ריצדה שובבות מהולה בעקשנות זועפת, מרדנית, אם כי כבושה. יותר מכל דיברו בה העיניים. עיניים גדולות היו לה, עמוקות כאגם וחומות, חום כהה וחם כשל אדמה טובה. בכל רגע כמו השתקף בעיניה גוון אחר של רגש או הלך רוח, בהתאם למתרחש בליבה. פעם היתה זו תקווה, פעם כאב, כניעה או מרד ופעם כמיהה, מיאוס או שנאה. ללא אזהרה היו עיניה מחליפות כך גווני הבעה, עד כי המתבונן בן לא רצה להינתק מהן, וכמהופנט היה עוקב ומנסה לנחש מה הן צופנות בחובן. אך גוֹמר לא מיהרה להיענות לגילויים של התעניינות ותשומת לב מצד הסביבה. היא היתה ביישנית ושקטה, עונה בנימוס לפונים אליה במילים קצרות, בחן ובטעם, ואחר כך ממהרת לשוב לעיסוקיה- לצייר בגוש של פחם על פינת קיר או לפסל דמויות מאדמת החמר האפורה שעל יד באר המים, להוסיף בתים, ארמונות ורחובות מזרדים ומאבני חצץ לבנות ושחורות.
גוֹמר הקטנה נלוותה אל אמה בכל מקום, דִּיבְלָיִים לא הוציאה אותה מטווח השגחתה. ממילא גם לא היה אף אדם שיכלה לבקש ממנו לשמור על בתה בזמן שיצאה. כששאבה מים מן הבאר וכשכיבסה לדיירי השכונה היתה גוֹמר משחקת על ידה. באר המים היתה מקום מפגש לילדים ונערים מכל סוג וצבע אך גוֹמר התחברה דווקא אל יְדָיָה, ילדה בת גילה שגרה בסמוך והיתה באה לשחק על יד הבאר עם אומנתה ועם שַמַּי אחיה הקטן. שניהם היו ילדים מחונכים ולבושים בקפידה, וגוֹמר היתה מבקשת לשחק רק איתם. כשלא באו שיחקה לבדה. שַמַּי היה ילדותי אמנם וקטן מגוֹמר ויְדָיָה, אבל הן שיתפו אותו במשחקיהן. הוא היה החולה כששיחקו ברופא וחולה, או התינוק של גוֹמר ויְדָיָה שצריך להלביש להאכיל ולנענע. הוא שיתף פעולה.
יום אחד בשעה ששיחקו באה אֵם הילדים כרוח סערה, אחזה בידי ילדיה, נתנה בגוֹמר מבט קשה ואמרה לאומנת:
"את לא שמה לב עם מי הם משחקים. אמרתי לך לשים לב!"
האם הלכה עם ילדיה וגוֹמר נותרה לבדה, לא מבינה בשל מה כעסה. לאחר ימים ארוכים בהם יְדָיָה סירבה לשחק איתה העזה גוֹמר לשאול:
"למה את לא משחקת?"
"כי אתן מכשפות, ככה אמא שלי אמרה, והיא לא רוצה שנשחק יותר" אמרה יְדָיָה.
כשגוֹמר סיפרה על כך לאמה, היא שמה לב עד כמה דִיבְליים נעלבת. מכשפות?! חשבה דִיבְליים, כבר קראו לה זונה וטמאה בעבר אבל בכישוף מעולם לא עסקה. איזו בורות, צרות עין וצרות מוחין, ועוד מפי אשה מבית טוב, ואולי דווקא בשל כך.
בכל זאת, כמה ימים אחר כך שבו גוֹמר יְדָיָה ושַמַּי איכשהו לשחק ביחד. הוריהם הסכימו לכך בשתיקה. אולי החליטו שאין טעם להתערב הפעם. גם גוֹמר חשבה שעדיף שלא תשאל שאלות, לא רק הפעם אלא בכלל, וגם את עצמה לא תשאל.
לקראת ערבו של אותו יום הלכו גוֹמר ודִּיבְלָיִים לשוק הגדול של שומרון. לעיתים קרובות הן היו הולכות לשם. בשעות הערב היה ניתן למצוא בשוק מצרכים במחיר מופחת או לקבל שאריות מאיכר טוב לב. גוֹמר אהבה את השוק של שומרון, רחב ידיים היה ולא פסק מפעילות קדחתנית כל שעות היום. כבר מרחוק עלו באפה ריחות המאפים והתבשילים מעורבים בעשן מדורות. אחר כך נוספו גם ריחות תבלינים, בשמים וקטורת, ואיתם ריחות עיזים וגללי גמלים.
הן הסתובבו בין דוכני המוכרים וגוֹמר הקשיבה כיצד מכל עבר עולה בליל הקולות, עולה ומשתלב עם פסיפס הריחות והמראות. זבנים מטיפוסים שונים ומשונים הציגו סחורות מכל סוג וצבע על גבי מעמדים מעץ גס, עמדו מאחורי דוכניהם והישירו מבט בוטח מעל הלקוחות השקועים במיקוח. כמה מהלקוחות נראו כה ממוקדים במקח והממכר, דרוכים, כמי שמנסה לתפוס משהו שחומק. הדבר הזכיר לגוֹמר את פני אמה, לפני כמה שבועות, בזמן שרדפה אחרי עכברון ערמומי שרץ בחדרם. כל אימת שדבליים היתה לוכדת את העכבר במבטה ונדמה היה שהנה היא מצליחה לתפוס אותו תחת איזה בד שהיתה משליכה מעליו, היה העכבר שב ומופיע במקום אחר לקול צהלותיה של גוֹמר הקטנה.
ממול לדוכנים, על מגרש מאובק מנומר פסולת צבעונית מכל סוג, עמד סוחר כחוש שגבו כפוף והבריך את גמליו בתנועות ידיים גבוהות וגדולות תוך השמעת חרחורים וחשיפת שיניים, משל הוא הגמל ולא היצורים המרדניים ארוכי הצוואר והרגליים שמולו. בתוך השק שדִּיבְלָיִים נשאה הלכו והצטברו מצרכים. היא הניחה את השק לרגלי גוֹמר, בפינת השוק, וציוותה עליה לעמוד ולשמור עליו.
ילד זב חוטם שהיה שקוע במשחק תופסת עם חבריו לא רחוק מגומר, העווה את פניו "כשנתפס" בקצות אצבעותיה של ילדה פרועת תלתלים. הוא לא התמרד, לא התווכח אלה קיבל על עצמו בשתיקה את תפקיד התופס. לפתע התערבבו קולות צורמים עם קולות הילדים. איש לבוש בגדים מהוהים עמד וצעק בקול מחוספס על נער רזה ואז הכה אותו בידו הגרומה. הנער התכופף, סוכך בידיו על ראשו ועל פניו מפני המהלומות כשמבטו מתגונן ונכנע.
גוֹמר שתקה ובתוכה שתקו המחשבות. היא רק התבוננה סביב ללא הרף בתשומת לב, בעיניים חומות, והמראות הריחות הקולות והתחושות מפרנסות בה תדיר את התשוקה לחיים ואת הדחף המתמיד שקינן בה להשתחרר מדבר כבד, מגביל ומעיק.
כשהיה בכיסה של דִיבְליים קצת יותר כסף מהרגיל- ממקור סמוי כלשהו- היתה קונה לשתיהן מנת בשר טעימה ותבלינים לתבל את מאכליהן החד גוניים, או קונה בד לתפור לגוֹמר כותנת חדשה ושרשרת לשים על ידה או על צווארה, שלא תיראה כילדה ענייה ויתומה. בכל זאת היו גוֹמר ודִיבְליים בודדות תמיד ומנוכרות לסביבתן. שמה הרע של דִיבְליים הלך לפניה וכנגד השם הרע לא יכלה לעשות דבר. גם אם תנסה לכבס ולמרק את השם בכל כוחה לא יעלה הדבר בידה. אנשים היו מצביעים עליה בשוק או על יד בור המים, מרכלים עליה מאחורי גבה ומצקצקים בלשונם. גם את גוֹמר דחו הבריות במבטם למרות שהיתה ילדה חמודה, מנומסת ולבושה בחן ובטעם, ואולי דווקא בשל כך, מאחר והדבר לא תאם את הדימוי שֶׁנָּשאה. אך רק כלפי חוץ העמידו הבריות פנים חסודות, מוקיעים בפני כל נשים כמו דִיבְליים אשר נטמאה בחטא לדעתם, ילדה לבעלה ממזרה, בגדה וסרחה ומנהלת אורח חיים מופקר. למעשה היו רוב הבריות שקועים במעשי זימה וניאוף מאחורי כל קיר מטויח או גבעה ירוקה.
כרגיל היו שתיהן מנהלות ביחד את שגרת יומן. גוֹמר היתה משתרכת אחרי אמה לכל מקום אליו הלכה, גוררת אחריה בובת סמרטוטים או מחזיקה בחיקה צפרדע או צב. כשגדלה מעט החלה לעזור לאמה לכבס, לנקות ולבשל, אם כי שנאה את עבודות הבית ועשתה אותן באי חשק, רק מתוך ציות לאמה.
רק למקום אחד דִיבְליים לא לקחה את גוֹמר איתה מעולם – למקדש עשתורת הסמוך לביתן. מנוי וגמור היה עמה לגדל את בתה על ברכי אלוהי ישראל בלבד, שלא תיקח לקח מעבודה זרה, שלא תתקרב לשם בכלל. אך היא עצמה... היא עצמה היתה נואשת מכדי להסתפק באל המופשט, חסר הצורה, הנורא והמרוחק של אבותיה. משהו בער בתוכה. לעיתים היתה מטיחה כלפי השמיים טענות וקובלנות על מר גורלה, מקללת מצד אחד ומצד שני מתחננת שייאותו השמיים לשנות את מר גורלה. בדמיונה היתה מעבירה את התרחישים הבלתי אפשריים ביותר, כמו שישוב בעלה ויקרא לה לחזור אליו והינה היא יולדת לו ילדים ובן זכר ועושה אותו גאה ומאושר. בסתר ליבה עוד אהבה והעריצה אותו ובחלומותיה עוד היתה מבלה במחיצתו. גם בהקיץ היתה חולמת על גבר זה או אחר כי יראה לליבה וייקח אותה לאשה, אפילו כאשתו השלישית, החמישית, החמישים... לא חשוב! רק שתיגאל מן החרפה.
בלילות כשגוֹמר היתה עוצמת את עיניה הגדולות ונרדמת, היתה דִיבְליים מתפללת לאלוהי אבותיה שגורל בתה יהיה שונה משלה. גוֹמר רק העמידה פני ישנה והיתה פותחת סדק צר בעפעפיה, עוקבת אחרי שפתי אמה, קוראת את תפילותיה שנאמרו ללא קול.
יום אחד הכינה עצמה דִיבְליים לצאת, וכרגיל כשהיתה הולכת למקדש, היתה משאירה את גוֹמר בבית לבד.
"גוֹמר" אמרה "אני לא רוצה שתפתחי את הדלת לאף אחד, בסדר? תישארי ותשמרי על הבית. הדלקתי את הנר- שיאיר לך בזמן שיחשיך- וכשתהיי רעבה הוציאי את הלחם מהכד. רק אל תשכחי להחזיר ולפקוק חזרה, שלא יכרסמו בו העכברים".
דִיבְליים יצאה למקדש והגיפה אחריה את דלת הבית הדקה. גוֹמר השובבה, ששנאה להישאר לבדה, יצאה בחשאי ועקבה אחר אמה בדממה. דִיבְליים היתה כל כך טרודה במחשבותיה שלא הסתכלה סביבה ולא שמה לב. היא נכנסה דרך שער חצר המקדש הגדולה וגוֹמר נכנסה אחריה, נעמדה בתוך הקהל, מרחוק, והתבוננה באמה. דִיבְליים נגשה אל שלושה כוהנים שישבו זקופים על כיסאות ענקיים חצובים באבן הגיר. הם לבשו בגדים נוצצים כזכוכית. היא הניחה לרגליהם את המנחה שהביאה וכוהנים נוספים ניגשו אליה ועמדו מסביבה. אחד הכוהנים הניח את ידיו על ראשה ובירך.
דִיבְליים שמחה, היא חשה שהכוהנים מקבלים אותה ומקבלים את מנחתה, לא כמנחת אשם אלא מנחה של ריצוי ותודה, ובכך כמו משתפים אותה בעולמם, לא כחוטאת וטמאה אלא כאחת האדם. עתה פנתה להשתטח לרגלי פסל עשתורת הנישא. היא חשה צורך לפרוק שם משהו, תחת צל פניה החתומות של האלה, לפרוק עול כבד שהעיק על נפשה ולשטח את בקשותיה הדחופות. היא נכחה שם, חסרת דאגה- האלה היפה המסמלת פריון וזוגיות- במלא תפארתה וגשמיותה.
צללי דמדומים החלו לרדת על החצר והמקדש. החצר הגדולה נמלאה אדם והטקסים החלו. יין הועבר מיד ליד בתוך הקהל, וכוהני האלה במרכז הבמה המוגבהת והמרוצפת הקריאו פסוקים והקטירו ענני קטורת ריחנית. כוהנות המקדש החלו לרקוד בתנועות מתואמות, כולן כאחת, כאילו היו גוף אחד. תוך כדי ריקודן הן החלו מתערטלות לאט מלבושן וההתערטלות, שלא כריקוד, אקראית ולא מתוכננת, כל אחת נפטרת ממלבושיה כעולה על רוחה.
כדי היין הזול לא פסקו מלעבור מיד ליד בין אנשי הקהל, אחדים מהם היו כבר במצב של שכחה, אחדים קראו קריאות שמחה. דִּיבְלָיִים מבושמת כדת ועטופה באווירת ההפקרות הקדושה הניחה לרגע את הכובד מעל ליבה ושבה להיות מנוחמת וקלה כתינוקת המונחת על שד אמה החשוף והחם. החושניות והמיניות שהפכו כה מכבידים ומלאי אשמה בחיי היום יום שלה קיבלו כאן היבט חדש, רענן ומטוהר. היא התבוננה כיצד האלה עומדת חצי ערומה בחצר המקדש וצופה בזמן שכוהניה וכוהנותיה מזדווגים לעיני כל, תוך התמכרות חושים חופשית ופרועה בטקסי הפוריות העתיקים. במבטה כמו פרשה האלה את חסותה על באי המקדש, הבטיחה פוריות ברוכה לחוסים בצילה, זוגיות טובה, שגשוג ושִׁפְעַה.
אט אט הגיעו הטכסים לשיאם. הריקודים- לעיתים סוערים ולעיתים מעודנים ושקטים- לא פסקו לרגע, מלווים בפעילות מינית מדי פעם. גם הקראת הפסוקים המונוטונית נמשכה והקטרת הקטורת שהלכה וכיסתה בערפל מתוק את החצר כולה. רק אז, לפתע, גילתה דִיבְליים את בתה כשהיא עומדת לא רחוק משם, טובלת באורם החם של הלפידים וחושך סביבה, נועצת עיניים גדולות וחומות בטכסים שעל הבימה. בדממה מכבידה הן צעדו זו לצד זו כל הדרך הביתה. גוֹמר חשה שוב באותו הניכור שבינן, ובכמו מין לכלוך או בושה בלתי ברורה שהיתה תלויה מעליה. את המקרה הזה הן לא הזכירו ביניהן לעולם.
