יום שני, כ"ה באלול תש"ס, 25.9.2000.
השעה היא 07:30 ואני בדרכי למפח"ש (מפקדת חילות השדה), בקטע הכביש שבין צומת ראם לצומת קסטינה. הסלולרי מצלצל.
"אתה לבד?" שואל הקול מעברו השני של הקו.
"לא, אבל אני יכול להיות."
אני נעצר בצד הכביש, יורד מן המכונית שבה יושב גם הנהג, ומקשיב בסקרנות.
"איפה שירתו הבנים שלך?" שואל הקול. אני מזהה את ראש אמ"ן, ידידי האלוף עמוס מלכא.
"הם לא שירתו," אני עונה.
"מה זה לא שירתו, איך ייתכן שהם לא שירתו?"
"אין לי בנים," אני משיב, "יש לי רק בנות. שתי בנותי שירתו בשירות הלאומי, אבל חתנַי שירתו בצה"ל: האחד בצנחנים והשני ברבנות של חיל האוויר."
אנחת רווחה יוצאת מפיו של האיש. ברור לי שהוא אוסף נתונים על עברי, כדי לקדם את עתידי.
"תמחק את השיחה הזו מהזיכרון," מורה לי האלוף, "אל תשאל אותי למה ואל תספר לאיש." סָתם ולא פירש.
המסתורין הזה התאים אולי לראש אמ"ן, אני הייתי מעדיף לדעת במה דברים אמורים.
בתוך תוכי ביקשתי לחשוב שהאלוף "מבשל" לי קידום. אולי לדרגת אלוף משנה? בשום פנים לא העזתי לחשוב על יותר מזה.
שלושה ימים אחר כך, יום חמישי, כ"ח באלול תש"ס, 28.9.2000, 08:00 בבוקר, ואני במשרדי, במפקדת חילות השדה. הטלפון מצלצל.
"אתה יושב?" שואל אותי ראש אגף כוח אדם, האלוף יודקה (יהודה) שגב.
"אם תוכן השיחה מחייב, אני יכול גם לשבת," אני עונה.
"שמע, יש כרגע ארבעה מועמדים לתפקיד הרב הצבאי הראשי (רבצ"ר), ואתה אחד מהם. שניים באים מבחוץ - הרב מוטי אלון ואל"מ במילואים הרב משה הגר, ושניים מבפנים - אל"מ הרב יואל נחשון ואתה."
"ומה אני צריך לעשות בעניין?" אני שואל.
"להמתין," משיב לי ראש אכ"א. "כשיהיה לי עוד מידע אחזור אליך."
המתנתי, בדריכות, אבל לא לזמן ארוך.
שעתיים אחר כך, בשעה 10.00, שוב היה ראש אכ"א על הקו. הפעם התיישבתי עוד קודם שביקש.
"יש שני מועמדים - אתה והרב משה הגר. היה מוכן לקריאה, ייתכן שתוזמן עוד היום לרמטכ"ל."
סָתם, חָתם, נדַם וניתק.
פגשתי את הרמטכ"ל, שאול מופז, יומיים קודם, ביום שלישי אחר הצהריים, באזכרת חללי חיל ההנדסה הקרבית בחולדה. הוא לא אמר לי כלום.
הייתי באותם ימים בעיצומה של דיאטה חריפה, נראיתי כמי שהמדים גדולים עליו בכמה מספרים, ומשום כך החלטתי לנסוע לאשדוד לחנות המכר ולקנות מדים ראויים למידותי ולמעמד.
השעה 11:30 ואני בתוך תא המדידה של חנות המכר של "המשביר לצרכן" באשדוד.
"איפה אתה?" רועם קולו המלחיץ של מפקד זרוע היבשה, האלוף משה עברי סוקניק.
"אם אתה באמת רוצה לדעת, אתה תופס אותי עם המכנסיים למטה; בתא המדידה של חנות המכר באשדוד."
"אתה צוחק?!" שואג האלוף, "הרמטכ"ל מחכה לך ב 12:00 בלשכתו בקריה, תרים את המכנסיים ותרוץ!"
"אני לא אגיע," אני מזהיר.
"אם תמשיך לדבר איתי, בטח שלא תגיע," משיב האלוף; ואני, כאחוז תזזית, בורח מתא המדידה, מדדה אל הרכב כששרוכי נעלי פרומים, מחצית מכפתורי חולצתי פתוחים, וחגורת מכנסי אחוזה בידי. בין רמזור לרמזור אני משפר את הופעתי המרושלת.
11:45: אל"מ עמי שפרן, עוזר הרמטכ"ל, על הקו: "הרב, תיכנס ללשכת הרמטכ"ל כך שלא יזהו אותך." משהו בסגנון הזוכים במפעל הפיס.
"עמי," אני עונה, "לא רק שאני לא יודע איפה לשכת הרמטכ"ל, אני גם לא יודע איך מתחפשים."
11:55: אני רץ במעלה המדרגות של בניין המטכ"ל.
כולי מתנשף כשעמי, עוזר הרמטכ"ל, מכניס אותי לחדרו ומכין אותי קצרות לפגישה עם הרמטכ"ל. "היכן המועמד השני?" אני שואל.
"אין עוד מועמדים, אתה היחיד," משיב עמי ומכניס אותי ללשכה.
אני מצדיע ומתיישב.
הרמטכ"ל דורש קצרות בשלומי וניגש לעניין:
"בחרתי בך להיות מועמדי לתפקיד הרבצ"ר."
"סליחה," אני אומר, "אבל אתה הרי לא מכיר אותי!"
"אני מכיר אותך כאת כף ידי, יותר משאתה מכיר את עצמך."
"ובכל זאת, האם אני יכול להציג בפניך את האני מאמין שלי?" אני מנסה.
"זה מיותר," מקצר הרמטכ"ל, "נשאיר את זה למועד אחר. בשעה 17:00 אתה מוזמן לריאיון אצל ראש הממשלה ושר הביטחון, מר אהוד ברק."
אני נושם עמוקות, פוקק את פרקי אצבעותי, נרגש.
"אתה מתרגש?" שואל מופז.
"גם ממך הרמטכ"ל, שלא לומר מראש הממשלה ושר הביטחון."
"אני, אתה וראש הממשלה, כולנו קרוצים מאותם חומרים ממש. אל תתרגש, כולנו בני אדם," אומר שאול מופז, ואני חוקק את המשפט על לוח לבי.
כל אדם, מעצם היותו אדם, יהיו דרגתו, מעמדו, תפקידו אשר יהיו, חייב להבין שכולנו באנו מאותה נקודה וכולנו נשוב לאותה נקודה, בבחינת "דע מאין באת ולאן אתה הולך". ובתווך, בין שתי הנקודות הללו, נקודת הכניסה לעולם ונקודת היציאה ממנו, עלינו להתנהג כבני אדם, שכן כולנו בני צלם אלוהים נַחנו.
ומשום כך, אסור לנו שיגבה וירום לבנו, ותזוח דעתנו. אנו חייבים לשמור בכל עת, מקום ומצב על איזוננו האנושי, על האדם שבנוּ.
מיד לאחר שיחתי עם הרמטכ"ל אני נוסע אל צילה, רעייתי, לספר לה את החדשות, ויחד אנו עולים לחלקת יקירינו שבהר הזיתים. שם, בהר הנצח, מול שריד בית מקדשנו, שוכבים מנוחתם עדן בחלקה אחת אבי מורי, ר' יהודה וייס ז"ל, אביה של צילה, ר' צבי גרינהוט ז"ל, ובתנו היקרה - תהילה ע"ה.
שם, על קבר שלושתם, אנו מבטיחים זה לזה שאם תופקד בידי השליחות הגדולה, תפקיד הרב הראשי לצה"ל, נמשיך צילה ואני להישאר צילה וישראל וייס, בעתיד כבעבר, פשוטי עם, אחד האדם.
17:00: לשכת שר הביטחון, הקריה תל אביב.
בכניסה מיידע אותי תא"ל מייק הרצוג, עוזר השר, שהשר מקפיד על הצדעה.
הדלת נפתחת, אני מצדיע, ראש הממשלה שקוע בתמונות המרצדות במרקע שמעליו, מרוכז בשידור הישיר של מליאת הכנסת. ואני - אני ממשיך להצדיע. ברק לא מבחין בי, עד שמזכירו הצבאי מסב את תשומת לבו: "ראש הממשלה, הרב כאן."
"אהה... שב בבקשה," הוא אומר, ואני מתיישב.
כאן אין שאלות נימוסים. טרם הספקתי לקחת אוויר, והוא יורה כבחידון טריוויה:
ברק: "איפה שֵׁירתָּ?"
אני: "מאיפה להתחיל?"
הוא: "מההתחלה."
אני: "גדוד 126."
ברק: "מי היה המג"ד?"
אני: "מיקי שחר. משם עברתי לחטיבה 417."
ברק: "מי היה המח"ט?
מי היה האוגדונר?
מי היה אלוף הפיקוד?"
כשאוזלות השאלות במחסנית הצבאית, עובר ברק לשאלות 'אזרחיות':
"מה עושה אשתך?"
"אופנאית," אני עונה במילה אחת.
"בטח לחרדיות," הוא מפטיר.
"אם רעייתך תבוא לקנות בגדים אצל אשתי בחורף, היא בוודאי תמצא בגד ראוי," אני משיב לראש הממשלה.
"טוב, תמתין לתשובה."
הריאיון מסתיים.
"אתה לא רוצה שאציג את האני מאמין שלי?"
"טוב, אם אתה רוצה, תציג."
אני חש בבירור שלא זה מה שמעניין את שר הביטחון, על כן אני אומר את שאני אומר בקיצור נמרץ, ויוצא לדרכי.
כ"ח באלול תש"ס, ערב ראש השנה.
"בבקשה, תן מתנה לחיילי צה"ל לקראת השנה החדשה רב ראשי חדש," אומר מופז לברק.
"ארבעה חודשים אין רבצ"ר," עונה לו ברק, "לא יקרה כלום אם נמתין עוד כמה ימים."
ראש השנה תשס"א היה ארוך וקשה בעבורי.
גם משום שהתחייבתי לנצור את לשוני, אפילו מבני משפחתי, גם משום שהספק כִּרסם - שמא בכל זאת לא אֶבחר, וגם משום הצורך להתחפש ולהתנהג כרגיל.
חשתי חוסר אונים מחד גיסא, וחוסר הגינות מאידך גיסא.
יום רביעי, ה' בתשרי תשס"א, 4.10.2000
השעה 17:00. אני בדרכי לירושלים. הרמטכ"ל מצלצל: "אני שמח לבשר לך שראש הממשלה אישר את מועמדותך לרב הראשי לצה"ל, אני מבקש ממך שלא לדבר על כך עם איש, עד לפרסום הידיעה בחדשות הערב בטלוויזיה... אני גם צריך ליידע את הרבנים הראשיים לישראל."
אני מבקש שהשתיקה לא תכלול את רעייתי.
הרמטכ"ל מסכים.
בתוך דקות אני מתייצב בפני רעייתי בחנותה שבירושלים, אני מוביל אותה לחדר סמוך ואומר לה, "יקירתי, עומד לפנייך הרב הראשי לצה"ל."
אלא שהיא אינה היחידה שיודעת, ולא בגללי. 'הסוד' השמור נודע ברבים בתוך דקות. המון שיחות טלפון בהולות מגיעות: האומנם? האם השמועות נכונות?
צילה ואנוכי, במצוותו של מופז, עושים עצמנו כלא יודעים. לאחר שעה ארוכה של היתממות והכחשה, אנו מפסיקים את 'המשחק' ומקבלים את הברכות.
43 זרי הפרחים הענקיים שאנו מקבלים לשבת ממלאים כל פינה וחלל בבית ומבשרים את התפרצותה של שמחת אמת.
יום שישי, ז' בתשרי תשס"א, 6.10.2000, שעה 10:00:
מוּסרות מכתפי דרגות הסגן אלוף ותחתן מונחות דרגות של תת אלוף.
שבת, ח' בתשרי - שבת תשובה - שלושה ימים למינויי:
אני הולך, כמנהגי, להאזין לדרשתו של הרב הגאון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
ברגע שמופיעים בשמים שלושה כוכבים המבשרים על מוצאי שבת, עוד בטרם סיים כבוד הרב את דרשתו, מגיח בריצה לבית הכנסת צוריאל פיקאר, מי שיהיה לימים חתני, ומיידע אותי על דבר חטיפת שלושת חיילי צה"ל בלבנון: עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד.
פרשייה זו, פרשייה קשה, טעונה, כאובה, מדממת ומכוננת, סימנה אולי יותר מכול את דרכי כרב צבאי ראשי, את נתיב הייסורים המשותף שלי עם משפחת השכול הצה"לית.
הרהורים שאחרי בחירה
"אני מסוגל לְמנות אלוף פיקוד ב 30 שניות," אמר לי הרמטכ"ל שאול מופז, "אבל אפילו שנה איננה מספיקה לי כדי למנות רב ראשי."
ואני שאלתי לתומי למה, מה כל כך קשה ומסובך.
מתברר שהמקום שאמור להיות הנקי ביותר, האנושי ביותר, האוֹהב ביותר, הפך לזירה של מלחמת הכול בכול, "איש את רעהו חיים בּלָעוֹ." מלחמת ה'ירושה' על מקומו של הרב הראשי לצה"ל נמשכה חודשים ארוכים.
לא אהבתי - בלשון המעטה - אחדות מן הדמויות שפעלו ב'סיביר' המטכ"לי. קור הוקרן מהן, התנשאות של 'אצולה' שיצרה מצב של 'אנחנו' ו'הם'. בכל פעם שהגעתי למטכ"ל לצורכי עבודתי, הרגשתי כמי שנכנס למתחם עוין.
בשנים שבהן שֵׁירתי כרב מפקדת זרוע היבשה (מז"י), הייתי מגיע למטכ"ל בעיקר כדי להעביר הרצאות במדרשה הצבאית, לכלל חיילי צה"ל. מתוך תחושה של ערבות הדדית, מעולם לא סירבתי להרצות בפני מי שביקש.
הרצאותי, שקיבלו בדרך כלל משובים חיוביים מצד החיילים, 'זכו' לביקורות קבועות מצד חבורת רבני מטכ"ל. לגבי הרבנים ששירתו בקריה הייתי עוף מוזר: נדחפתי, לא עלֵינו, לעשייה שהיתה מעבר לחובותי. חשבתי תמיד שאם בורא העולם חנן אותי ביכולת להרצות ולחנך, איני רשאי לשמֵר מתנה אלוקית זו לעצמי. עמיתי חשבו אחרת.
מופז וברק: ראש בראש
דומה שפרשת מינוי הרב הפכה לזירת התגוששות רגשית, שקשה לחפש אחר נתיבותיה הרציונליים.
שני רבנים היו מלכתחילה המועמדים המובילים לתפקיד הרב הצבאי הראשי: אל"מ הרב יואל נחשון ואל"מ הרב ישראל מאיר זינגרביץ.
מועמדותו של הרב נחשון נתמכה בידי מופז, שהכירו והוקירו. מופז, שרוב שירותו הצבאי עבר בצנחנים, העדיף את רב הצנחנים.
מועמדותו של הרב זינגרביץ נתמכה בידי ברק, ובעיקר בידי ה'רמב"ם' שלו - ראש המטה המדיני ביטחוני דני יתום, שדחף למינוי בכל כוחו. דני יתום, איש שריון בעברו, תמך באופן הכי טבעי ברב של השריון.
הנהלים הצה"ליים מקנים לרמטכ"ל את זכות בחירתו של הרבצ"ר, והוא מביא אותה לאישור שׂר הביטחון.
בעצם העלאת שמו של מועמד, חצה ברק את קווי המוסכמות הצה"ליים.
בריטואל השבועי הקבוע של הרמטכ"ל והשׂר, בפגישות העבודה, היו הללו פוסלים זה את מועמדו של זה; לעתים, כך נדמה, רק משום שזה היה מועמדו של זה וזה היה מועמדו של זה.
משהבינו השניים שלא תימצֵא הישועה מבית, הועלה רעיון להביא מישהו מן החוץ.
שלושה שמות של מועמדים העלה מופז בפני ברק:
הרב מוטי אֵלון - שסומן כמועדף, הרב ד"ר מרדכי הלפרין והרב אלי בן דהאן.
גם הפעם פסל ברק את השלושה וחזר לאופציית הרבנים מבית. בסתר לבו כיוֵון, מן הסתם, להחייאת האופציה המועדפת עליו.
מופז, שקלט את הכוונה הנסתרת, גדע אותה באִבּה. בשלב קריטי זה, הטילה לשכת ברק 'פצצה' כבדת משקל, בדמותו של מר חיים ישראלי - מר ביטחון, שהגיע שלא כהרגלו ללשכת מופז (הרמטכ"לים היו באים בדרך כלל אליו) כדי לשכנע את מופז לקבל את מועמדו של השר.
ההערכה בלשכת השר היתה כי מופז (שהעריך מאוד מאוד את חיים ישראלי) לא יעז בשום פנים ואופן להמרות את פיו ולדחות את בקשתו.
אלא שכאן כָּשַׁל 'המודיעין' של לשכת השר, שלא העריך נכונה את 'הקליינט' מופז. זה התבצר, התחפר, התעקש ואף כעס מאוד על מי ששלח את השליח. כך ננעץ לו המסמר האחרון בסיכויי התמנותו של הרב זינגרביץ לרבצ"ר.
הצדדים חזרו אם כן לנקודת המוצא:
אלופי המשנה שמבית נפסלו, מועמדי החוץ נפסלו אף הם - ומוצא אַיִן.
ממש כך נולדה מועמדותי.
כשהגעתי לקבל את ברכתו למינוי, אמר לי הרב אברהם שפירא זצ"ל: "הבחירה שלך לא היתה צפויה, ומשום כך - גם לא היתה מעשה ידי אדם. מן השמים בחרו בך והקב"ה בוודאי לא רוצה להכשיל את עצמו."
אלא שבני האדם שסביבי רצו אף רצו להכשיל אותי.
"מהרסיִך ומחריביִך ממֵך יצאו."
מינויי לווה בלחצים, באיומים, בהכפשות באינטרנט ואפילו בפשקווילים.
מסע הכפשות
התייסרתי ארוכות בטרם החלטתי להעלות את פרשת המדמנה האנושית המובאת כאן מתהום הנשייה אל נצחיות הקולמוס הנחצב בספר. חילול ה' הכרוך בחשיפת הרשעות בקרב רבנים ואנשי דת כמעט גרם לי להתעלם ולא להעלות את הנושא, אבל היות הרשעות חטא שאין עליו מחילה - הִטה את הכף.
עומק העוולה וגודל הרשע העולים מפעילותם האובססיבית של 'אוהבי' מרגע התמנותי, חצו כל גבול - הגיוני, דמיוני, אנושי.
הללו, כמכונת שטן משומנת היטב, קמו בכל בוקר מחדש כשהם מחככים ידיהם בהנאה לעבר האתגר המפלצתי החדש, שתוכנן להיות רע וכואב מקודמו.
יושבי החדרים האפלים, כותבי ה'טוקבקים' באינטרנט, לא חרדו - לא מיום הדין ולא מיום התוכחה. הם היו חרוצים כנמלים ומתבוססים ברִפשם, כחזירים.
יש מי שמקפידים שלא לאכול נמלה חיה, אבל אינם מקפידים באכילת אדם חי.
דומה שהואשמתי כמעט בכל אשמה אפשרית (פרט אולי לרצח ולענייני נשים), העיקר שתשמש למימוש היעד - התפטרותי!
דתיים, זעקתי, מה תגידו כשתורד המסכה מפניכם בבוא יומכם?
חברים, אמרתי, האם לא עליכם אומר הכתוב "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"?
רבנים, שאלתי, למה? מה חטאי, מה עווני ומה פשעי?
האם רק משום שלא קידמתי, שלא שיבצתי, שלא העברתי מישהו לתפקיד שבו חפץ?
רק משום שנאלצתי לשדד מערכות ולשחרר אחדים מחברי?
רק משום שלא נכנעתי לתכתיבים וללחצים של אנשים, של רבנים ושל גופים הנגועים בשיקולים שאינם ממין העניין?
רק משום שבורא העולם הטיל עלי את תפקיד הרב הראשי לצה"ל ולא עליהם?
רק משום כל אלו הם שונאים אותי, מתעבים אותי, מקנאים בי?
"קשה כשאול קנאה" ונוראה כ"שפיכות דמים השנאה", וכשהן חוברות יחדיו - אין קשה מהן.
"מאה מיתות", אומר המדרש (דברים רבה), "ולא קנאה אחת"; שכן "הקנאה - חורבן העולם", "מכה שאין לה רפואה."
כך ממש חשתי על בשרי.
אני מאמין שבתחנתם הבאה, לכשיידרשו 'אוהבי' להסברים בשמיִם, ישאל אותם בורא העולם למה הם שונאים גם אותו; שכן "כל מי שהוא שונא לאדם, כאילו שונא למי שאמר והיה העולם" (פסיקתא זוטרתי, בהעלותך).
האישה
שנים ארוכות היתה "הרבנית", שכנתנו הנאמנה, חברה לאשתי. אישה כריזמטית היא, מיודעת לכל ה'מי ומי' בפוליטיקה ובצבא.
מיד כשבירכה אותי עם התמנותי לרב הצבאי הראשי, הוסיפה כי היא מצפה שאקדֵם לדרגת אלוף משנה אדם המקורב לה. הערכתי וכיבדתי את בן חסותה, אבל חשבתי שאחרים ראויים לדרגה ולקידום לפניו. כשהבינה, ימים אחדים לאחר מינויי, שלא אקדמו בשלב זה, הכריזה עלי - בכל כובד משקלה - מלחמה!
היא התקשרה אלי, היא נפגשה איתי ועם רעייתי, היא שיגרה אלי את בעלה הרב, היא פנתה אל אשתי במקום עבודתה, ואיימה ודרשה שלא אקבל שום החלטה בענייני הרבנות הצבאית קודם שאיוועץ עִמה. שאם לא כן, הבטיחה, היא תעשה הכול, כדי שלא אסיים אפילו שנת כהונה אחת כרבצ"ר.
ואמנם, היא לא בחלה בשום הזדמנות להכפיש ולהרע, בהסתר ובגלוי.
כפויי טובה אנחנו, אמרה, והזכירה שני מקרים שהפכו אותנו בעלי חוב כלפיה: שוב ושוב הזכירה שקידמה תור לניתוח לרעייתי אצל מקורַבה (שאמנם לא ניתח את אשתי, אבל עמד על יד המנתח). היא שכחה לציין שהודינו לה באמצעות מגש כסף יקר ערך.
אולם מה שקומם הרבה יותר היה הפנקסנות שניהלה על דמה של בתי ע"ה: בעלה הרב הציע לי, בטבעיות, לקרוא את בית הכנסת שבו שימש רב על שם תהילה בתי, שנהרגה שבועות אחדים קודם לכן בתאונת דרכים. מצאתי בזה מעשה הומני, אנושי, מתחייב - אבל היא ראתה בכך חסד שעשתה עִמנו.
חלפה שנה. ביום השנה להתמנותי, גילתה הגברת הנדונה שעודני משרת במדי הרב הראשי לצה"ל, למרות איומיה. היא התקשרה לעוזרי הנאמן, אל"מ הרב צבי בלק, והטיחה בפניו נאצות, השמצות וגידופין על אודותי, עד שהאחרון ניתק את השיחה.
הרב עובדיה יוסף שליט"א
עם מינויי, עליתי אל הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלא אהב - בלשון המעטה - את בחירתי, ולא משום שהכיר אותי, שהרי לא הכיר, אלא משום שחפץ ביקרו של אחר.
הרב החזיק בידו נייר שעליו נכתבו שמות רבנים צבאיים הראויים לקידום, לדעתו. "אני מבקש ממך," פתח הרב ללא שהיות, והחל למנות בפני את שמות הרבנים שהוא היה רוצה בכבודם.
נדהמתי. הישרתי את עיני אל עיני הרב וכך אמרתי: "כבוד הרב, אני מכבד אותך מאוד. זהו לנו המפגש הראשון, וייתכן, כבוד הרב, שהוא יהיה גם האחרון. אתה יכול לכבד אותי על עמדתי ואתה יכול לבקש אותי לצאת מן החדר עכשיו, אבל אני, כבוד הרב, לא אמנה! לא את זה ולא את זה ולא את זה, אלא רק את מי שאני חושב לראוי באמת. איש בעולם לא יחליט בעבורי מי ימונה לאיזה תפקיד, גם לא הרמטכ"ל ולא שר הביטחון. המדד למינוי רבנים צבאיים בצה"ל לא יהא מוצאם, אלא מידת התאמתם לתפקיד."
הרב עובדיה האזין ברוב קשב, נדהם משהו, שתק ואחר כך אמר, "תעשה מה שאתה מבין."
לימים, כשפגשתי ברב באחת הפעמים המרובות הנוספות שבהן נפגשנו, עדכנתי אותו על חילופי הגברי שביצעתי בסגל הבכיר של הרבנות הצבאית, וכך אמרתי לו:
"כבוד הרב, אספר לך על כמה מינויים חשובים שעשיתי ברבנות הצבאית: הרב של פיקוד דרום הוא מרוקאי, הרב של פיקוד מרכז - מרוקאי, הרב של פיקוד העורף אף הוא מרוקאי, וכך גם הרב של פיקוד צפון. כולם סגני, אלופים. כל השינויים הללו נעשו, כמובן, לא מתוך שיקולי מוצא עדתי, אלא אך ורק משום שהאנשים הללו ראויים לתפקידם."
לימים הפכתי בן בית קבוע של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א.
האיש שלא זכה להתמנות
אדם אחר שנטר לי היה המועמד של שר הביטחון לתפקיד הרבצ"ר.
בפגישתנו הראשונה מיד לאחר מינויי, שישה ימים אחר כך, היתה לו לרב רק בקשה אחת: "אני," אמר, "שילמתי מחיר אישי כבד ביותר, אבל אם תקדם את רס"ן הרב שלמה יעקובוביץ, יהיה זה בעבורי מעט מזעיר של מרפא, נחמה פורתא. האיש יקר לי כבני, בשר מבשרי."
הבטחתי לשקול את בקשתו ולימים, משהכרתי את יכולותיו וכישרונותיו של הרב יעקובוביץ, אכן קידמתי אותו.
חלפו חודשיים מאז שהתמניתי. בכ' בכסלו תשס"א ערכתי ברבנות הצבאית טקס פרידה מאלופי המשנה היוצאים, הרב בקשט, הרב זינגרביץ והרב נחשון. שם קרסה באחת, וברוב עם, יכולת האיפוק של הרב ויכולתו לנצור את לשונו.
הטקס נערך בבית החייל בתל אביב, אל מול סגל הרבנות הצבאית לדורותיו, בהשתתפות בנות הזוג.
החמאתי מחמאות כנות לשלושת הפורשים.
אל מול ה'תפאורה' הזו, עלה הרב לבמה, אחז במיקרופון, ושפך עלי את כל רתיחת קרביו וכרעיו.
עיני הכול ננעצו בי, דממו בזעקה על עלבוני, המתינו בדריכות לתגובתי, וכמו דחפו אותי להשיב מלחמה.
דרגותי, דרגות תת אלוף, היו הלוא לצדי, הם הקנו לי מסוגלות להוציא את החרב מן הנדן, לנעוץ אותה - כפנחס בשעתו - במקומות הכואבים ביותר האפשריים. חשתי שזוהי הציפייה הכמוסה של מרבית אנשי.
אלא שאני, אל מול ההלם והאלם שאחזו בחברי, עשיתי את דרכי היישר אל מרכז הבמה, נטלתי את המיקרופון ואמרתי את המשפטים הבאים (ואני מצטט מתוך ההקלטה המקורית):
"מאז שנכנסתי לתפקידי, גזרתי על עצמי שתיקה ואיפוק, בחינת 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'. הגמרא במסכת גטין ל"ו מעלה אותי לדרגה נוספת, מעצם ההנחיה של 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים'. ואני, מורי ורבותי, מבקש להוסיף נדבך נוסף ולהגביה עצמי למדרגה הבאה של 'איזהו גיבור, זה העושה שונאו אוהבו'."
ירדתי מן הבמה ושבתי למקומי.
בתפקיד תובעני כל כך, יצרי כל כך, המגרה לתגובה, קיימת חובת איפוק עליונה.
ואילו חברי אמרו באותו מעמד: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש מי שמאבדה."
הכפשות בהמשך הדרך
גם לאחר שהתמקמתי בתפקידי, ושירותי כרבצ"ר היה לעובדה, לא נחו המשמיצים ולא שקטו על שמריהם. להלן ידיעה בדיונית, שאין בה ולוּ אות אחת של אמת, שהופיעה ביום 30.8.2001 בשלושה אתרי אינטרנט:
"שערורייה: חיילי הרבנות הצבאית קיבלו פאלם פיילוט, שעלותו כ 3,000 ש"ח."
אני חוזר ואומר: לא היה ולא נברא ואף משל לא היה. ואף על פי כן, לא הצלחתי להוכיח ש'אין לי אחות'.
"למעלה מעשרה אנשי קבע," נכתב במבזקים, "כולל נַגדים שאינם קצינים, זכו לדגם החדיש ביותר מבית פאלם פיילוט, מכשיר כף יד צבעוני, של חברת 3 COM מדגם M 500, המכשיר מכיל 8 MB זיכרון (תמונת המכשיר מופיעה בגוף הכתבה). באמצעות הפאלם פיילוט, יוכלו חיילי הרבנות הצבאית לשגר ליומנם האישי את מועדי התפילות וכד'...
"בצה"ל היה מקובל עד כה להעניק אותו רק לקצינים בכירים, נחיצותו בקרב חיילים מוטלת בספק. אחד מאנשי הקבע ברבנות הצבאית מסר לאתר: 'ביקשו מאיתנו להנמיך פרופיל בעניין ולהכחיש את עצם קבלת המכשירים, אבל לא זו בלבד שקיבלנו את מכשירי כף היד, אלא שהתבקשנו גם לחתום על טופס מת"ש, שלפיו אם אנחנו מאבדים את המכשיר, אנחנו אחראים לתשלום בעבורו.'"
בעקבות הידיעה, נדרשתי למתן הסברים ללשכת הרמטכ"ל, ליועץ הכספי לרמטכ"ל וכן לדובר צה"ל.
לכולם השבתי בקצרה ובעלבון - להד"ם (לא היו דברים מעולם).
לא חלפה אלא שעה קלה עד שהועליתי לתוכנית הרדיו של מר מתי גולן, לעימות עם ה'עיתונאי' ממציא הידיעה.
האיש, שלא הזדהה בשמו, התעקש שכל פרטי הידיעה נכונים.
"זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי."
"אצל מי אפוא מצויה האמת?" שאל מתי גולן.
בתשובתי אמרתי לגולן כך:
"יש בידי מידע מוצק, שאתה, מתי גולן, פרצת לבנק לפני 33 ימים בשעה 10:00 בבוקר ושדדת מיליון ומאתיים אלף ש"ח. בכסף הזה - שנמצא מסומן - רכשת, מתִּי, סמים קשים מסוג קוקאין ומכרת אותם לבני נוער בבתי ספר תיכוניים בדרום תל אביב."
מתי הנבוך חייך ושאל: "השתגעת?"
"זוהי בדיוק הסיטואציה האווילית שבה אתה מחשיד אותי," השבתי לו. "אני מוכן," הוספתי ואמרתי, "להודיע על התפטרותי ברגע זה, בשידור חי, ולהניח את המפתחות על השולחן, אם יש מילה אחת של אמת בדברים."
גולן סיים את השידור בקריאה למאזינים, לשפוט בעצמם מי דובר אמת...
אחרון - ודי
אסיים בתיאור מסע ההכפשות שליווה אותי בתפקידי, באזכור יחסי עם רב צבאי נוסף (ששמו שמור עִמי). שנים אחדות קידמתי אותו, על שלושה מתפקידיו המשמעותיים נותרו טביעות אצבעותי. בשנים הללו הוא הרעיף עלי, מטבע הדברים, דברי שבח בכל מקום וזמן אפשריים. אבל אז הגיעו ימים שבהם התברר לי שהאיש אינו ראוי, והוא בתגובה - העביר את 'נשקו' למצב של אוטומט וירה. ירה בכל הכלים, אבל בעיקר באמצעות 'טוקבקים' משמיצים באינטרנט.
כך, עד שהגיע ערב ראש השנה. הופתעתי מאוד לשמוע את קולו בטלפון.
"אתה בטח מתפלא שאני מתקשר," אמר.
"מאוד," עניתי.
"אני רוצה לבקש סליחה."
"על מה?" שאלתי.
"על כל מה שכתבתי עליך ועל הפגיעה שפגעתי בך."
"ולמה עשית את זה?" שאלתי.
"כי גם אתה פגעת בי," השיב.
חלפה לה שנה, שבמרוצתה המשיך בשלו, כאילו לא אירע דבר; שנה שלמה של השלכת בוץ ורפש.
והנה שוב, כמה מפתיע, מגיע ראש השנה, והאיש מבקש - הפעם באמצעות מתווך, ידידי הרב סגן אלוף דני פריימן - לפתוח דף חדש.
הבטחתי שאם יתקן במקומות שבהם קלקל - אסלח לו.
זו היתה התפאורה בהצגת היחיד שבה כיכבתי, זה היה 'הנוף האנושי' שליווה את עשייתי. על רקע צחנת המדמנה הזו יצאה לדרכה שיירת הרבנות הצבאית החדשה בראשותי.
בכל בוקר עטיתי על גופי מחדש שכפ"צ של אמת, להדוף את הבליסטראות המילוליות הארסיות ולייצר מציאות שתאפשר לי להמשיך בדרך, כי "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ": הישגיה של הרבנות במהלך שנותי בה משולים בעיני לזרע שנרקב בקרקע קודם צמיחתו, אבל רק כך מתאפשרת צמיחתו של הפרי.