1


הנקמה היתה מתוקה.


אנדריאס קסנידס בחן את הבניין הרעוע שהתיימר להיות מלון. השלט הדהוי שלו התנדנד בפראות ברוח החזקה שפילסה את דרכה לאורך הרחוב הלונדוני הצר.


כמה זמן לקח לו לאתר את האיש שהוא ידע שנמצא בפנים? כמה שנים? הוא נענע בראשו בלי לתת דעתו לקור שהביא עוברי אורח ללפות את צווארוני מעיליהם או לקבור את ידיהם עמוק בכיסים. לא משנה כמה זמן. לא עתה, כשסוף-סוף מצא אותו.


הטלפון הנייד שבכיסו צפצף והוא נהם ברוגז. עורך-הדין שלו הסכים להתקשר אליו אם תהיה בעיה עם המשך התוכנית. אולם לאחר מבט אחד בצג השיחה המזוהה, אנדריאס החזיר את הטלפון לכיסו. שום דבר בסנטוריני לא היה חשוב יותר ממה שהתרחש כאן בלונדון היום. פטרה לא ידעה את זה?


הרוח התחזקה לפני שהוא סיים לחצות את הרחוב, ומשב נוסף של גשם מעורב בשלג הריץ את הולכי הרגל לחפש מחסה כדי לברוח מהמתקפה הנמרצת, כך שהרחוב הפך לציור נוזל של צבעי מים בשחור ובאפור.


הוא טיפס במדרגות השחוקות של המלון ונגע בידית. הדלת היתה נעולה כמצופה, זמזם ומצלמה בסיסית מותקנים בצד כדי להתיר כניסה רק למי שמצויד במפתח או בהזמנה, אבל המזל האיר לו פנים. מתוך הבניין הגיח זוג שלבש חליפות מיזע תואמות וחגורות כסף, כה מוטרד ממזג האוויר עד שהשניים כמעט לא הסתכלו עליו. הוא חלף על פניהם ועקב אחרי השלט הכתוב ביד אל הקבלה שבקומה התחתונה עוד לפני שהם הספיקו ללבוש את מעילי הגשם שלהם ולטרוק אחריהם את הדלת.


קרשי רצפה חרקו תחת השטיח הזול, והוא נאלץ להרכין את ראשו כשהמדרגות הסתובבו סביב עצמן מתחת לתקרה הנמוכה. רדיו פעל אי שם במרחק, ואפו התעקם מריח הריקבון ששום כמות של מלבין לא יכלה להעלים.


המקום הזה בקושי היה ראוי למגורים. גם אם מזג האוויר הגחמני של לונדון לא היה בשליטתו, לא היה לו ספק שהלקוחות יהיו מרוצים מאוד ממקום המגורים החלופי שארגן עבורם.


דלת שזכוכית קבועה בה עמדה פתוחה בסופו של מסדרון קצר, ושלט נוסף ששורבט בגסות והודבק אל החלון הכריז שזהו המשרד. לרגע הוא היה כה ממוקד בדלת ובהתגשמותו של חלום רב-שנים עד שכמעט לא שם לב לדמות המוזנחת שהתכופפה להרים שואב אבק כשבידה השנייה שקית זבל מלאה עד גדותיה. מנקה, קלט כשהדמות הזדקפה. לרגע חשב שהיא עומדת לומר משהו, אך היא הצמידה את שפתיה והשתטחה אל הדלת כדי לאפשר לו לעבור. הוא ראה כתמים כהים מתחת לעיניה האדמומיות, שערה היה דבוק אל פניה ומדיה היו מטונפים. הוא הסב את עיניו ממנה כשחלף, ואפו התעקם מהריח המשולב של אמוניה ובירה ישנה. אז זו היתה אחת מהעובדים. לא מפתיע, בחורבה כזאת.


הוא הבחין בהיסח הדעת בנסיגתה מאחוריו, בפסיעותיה הנחפזות, בחבטה של המכשיר המתנגש במשהו ובקריאה עמומה. אך הוא לא הסתובב. רק פסע הפריד בינו לבין קיום ההבטחה שהבטיח לאביו על ערש דווי.


זה לא היה הזמן להיחפז.


זה היה הזמן להתמוגג.


כך שהוא התמהמה. התבשם מהרגע. הצטער שאביו לא נמצא שם. ידע שהוא צופה מהמקום שבו הוא נמצא כעת.


ידע שהגיע הזמן.


הוא דחף את הדלת בשתי אצבעות וראה אותה נפתחת בתנופה, מניח לחריקת הצירים להכריז על בואו.


אחר-כך נכנס לחדר.


האיש שישב מאחורי המכתבה המוארת בעמימות לא נשא מבטו. הוא היה עסוק מדי בשרבוט הערות במה שנראה כמו טופס הימורים ביד אחת, ואילו ביד השנייה הצמיד את הטלפון אל אוזנו. אנדריאס נאלץ לכבוש את הדחף לחצות את החדר ולשלוף את האיש מכיסאו בכוח. אך למרות רצונו העז לפרק את האיש לגורמים כפי שמגיע לו, לאנדריאס היתה דרך מודרנית הרבה יותר להשיג צדק.


"שב," נהם האיש והרחיק רגע את הטלפון מאוזנו כדי להצביע על ספה קטנה, אך עדיין היה עסוק בכתיבת ההערות שלו. "אני מתפנה בעוד שנייה."


שנייה אחת נוספת כשנדרשו לו שנים כה רבות לאתר אותו? מובן שהוא יכול היה לחכות. אבל הוא היה משוכנע שהוא לא מוכרח.


"קאלה אימה אורתיוס," השיב אנדריאס מבין שיניים חשוקות, אין לי בעיה לעמוד, "אם זה בסדר מצדך."


ראשו של האיש התרומם באחת, והדם התנקז מפניו כך שעיניו האדומות סיפקו את כתם הצבע היחיד. הוא הגה מילה יחידה, שנשמעה יותר כמו קרקור, לפני שהשפופרת נחתה בקרקוש על כנה. מבטו לא מש מהאורח שלו שעה שהוא הדף את כיסאו לאחור מהמכתבה. אך לא היה לאן לברוח במשרד הצפוף, וכיסאו התנגש בקיר בזעזוע. הוא הקשיח את גבו וזקר את סנטרו כאילו לא היה מדובר בניסיון הימלטות, אבל הוא לא ניסה לעמוד. אנדריאס תהה אם זה מפני שברכיו רעדו יותר מדי.


"מה אתה עושה כאן?"


אנדריאס חצה בנחת את החדר עד שהתנשא מעל המכתבה והאיש שהתכווץ מאחוריה, הרים בעצלות פותחן מעטפות ביד ארוכת-אצבעות ומישש את אורכו בעוד דריוס מתבונן בו בחשש. "עבר הרבה זמן, דריוס. או שאתה מעדיף שאני אקרא לך דמיטריוס, או אולי אפילו דומיניק? אני באמת לא מצליח לעמוד בקצב. נראה שאתה משתמש בשמות באותו קצב שאנשים אחרים משתמשים בנייר טואלט."


האיש המבוגר יותר ליקק את שפתיו ועיניו נשלחו מצד לצד. מקרבה זו אנדריאס כמעט נדהם לראות כמה חברו ושותפו לשעבר של אביו הזדקן. דריוס היה בן קצת יותר מחמישים, אולם שערו הידלדל והאפיר וגופו השרירי כמו קרס לתוך עצמו, הקמטים בפניו נחרטים מכך עמוק יותר. הסוודר המרופט שהיה תלוי ברפיון על כתפיו הגרמיות לא עזר למחוק את השנים.


אז הזמן לא חס עליו? זב"שו. האהדה התפוגגה חיש מהר כשדריוס החזיר אליו את עיניו, ואנדריאס ראה את הזיק הפראי המוכר, הזוהר הצהוב שהעיד על הנשמה המרקיבה שבפנים. אולי הוא פחד עכשיו, כי הופתע מהופעתו הפתאומית של בנו של שותפו לשעבר, אבל אנדריאס ידע שבכל רגע הוא עלול לתקוף בנהמות. אף שזה לא יעזור לו.


"איך מצאת אותי?"


"זה דבר אחד שתמיד אהבתי בך, דריוס. אף פעם לא בזבזת זמן על שיחות סתמיות. לא 'מה שלומך?' לא 'שיהיה לך יום נעים'."


"מתעורר אצלי הרושם שלא באת לכאן כדי לנהל שיחה סתמית."


"צודק," אישר אנדריאס כשהקיף את החדר וסקר אותו בהיסח הדעת, נהנה מחילופי הדברים יותר מכפי שציפה. "אני מוכרח להודות שלא היה קל למצוא אותך. כיסית יפה את עקבותיך בדרום אמריקה. יפה מאוד. במקסיקו איבדנו אותך." אנדריאס נשא מבטו אל חלון המרתף הגבוה שעל זכוכיתו הגשם והשלג השאירו שובלים של רפש לפני שהסתובב בחזרה. "ולחשוב שעדיין יכולת להיות שם וליהנות מהשמש. אף אחד לא ציפה ממך להיות טיפש מספיק כדי להראות שוב את הפנים שלך באירופה."


זיק של טינה הבליח בעיניו של דריוס, ושפתו התעקמה בנהמה. הכלב הרעב יצא מהמכלאה שלו. "אולי נמאס לי לאכול שעועית."


"לפי מה שאני שמעתי, נגמר לך הכסף. הפסדת את רובו על עסקות גרועות ונשים צעקניות." אנדריאס רכן לפנים והרים את טופס ההימורים שנח על המכתבה. "את השאר הפסדת בהימורים. כל הכסף הזה, דריוס. כל המיליונים האלה. וזה" – הוא הניף את ידו סביבו – "מה שיש לך בסוף."


דריוס הזעים פנים ועיניו בחנו בלי התנצלות את מעיל הקשמיר והנעליים התפורות ביד של האורח שלו. גוון ירקרק צבע כעת את פניו. "אבל נראה שאתה הצלחת יפה."


לא בזכותך!


ידיו של אנדריאס התאגרפו ונרפו לצדי גופו שעה שהוא ניסה לזכור את הבטחתו לא לכסח לאיש את הצורה. לאחר נשימה עמוקה הוא הצליח לאמץ שוב טון אדיב. "יש לך בעיה עם זה?"


"אז בשביל זה באת לכאן? כדי לשמוח לאידי?" הוא לבש הבעה לעגנית והחווה בידו על המשרד המוזנח. "לראות אותי במצב הזה? או-קיי, ראית אותי. מרוצה עכשיו? לא זה מה שתמיד אומרים – הצלחה היא הנקמה הכי טובה?"


"אה, בזה הם טועים." הפעם אנדריאס לא התאפק והרשה לעצמו לחשוף את החיוך שהסתתר בו מהרגע שכף רגלו דרכה במלכודת העכברושים הזאת. "הצלחה היא ממש לא הנקמה הכי טובה."


עיניו של האיש המבוגר הצטמצמו בחשד כשרכן קדימה בכיסאו עם שובו של הפחד. "מה זה אמור להביע?"


אנדריאס שלף את צרור הניירות המקופלים מתוך כיס מעילו. "זה," אמר ופתח את הצרור כדי שהאיש יוכל לראות מה הוא מחזיק. "זה הנקמה הכי טובה."


ואנדריאס ראה את הדם עוזב את פניו של האיש כשהלה זיהה את המסמכים הכספיים שעליהם חתם לפני פחות משבוע.


"קראת בכלל את האותיות הקטנות, דריוס? לא תהית למה מישהו יציע לך כסף על החור הזה שאתה מכנה מלון בתנאים נוחים כל-כך?"


האיש המבוגר יותר בלע את רוקו ועיניו חזרו לשקף את פחדו.


"לא חשדת שיש כאן קץ'?"


דריוס נראה חולה, עורו אפור.


אנדריאס חייך שוב. "אני הקץ'. חברת הכספים הזאת שייכת לי. אני הלוויתי לך את הכסף, דריוס, ואני דורש שתפרע את החוב. עכשיו."


"אתה לא יכול... אתה לא יכול לעשות את זה. אין לי סכום כסף כזה בהישג יד."


אנדריאס נפנף בדפים לעבר דריוס. "אני יכול לעשות את זה ועוד איך. תסתכל בעצמך. אבל אם אתה לא יכול לשלם לי היום, אתה משתמט מפרעון ההלוואה. ואתה יודע מה זה אומר."


"לא! אתה יודע שאין שום דרך..." אבל דריוס עדיין דפדף בצרור ועיניו סרקו את המסמך אחר מוצא. הן הצטמצמו כשהגיעו לסעיף שהוכיח את צדקתו של אנדריאס והתרחבו כשהוא נשא מבטו בידיעה שהובס. "אתה לא יכול לעשות לי את זה. זה ממש כמו גניבה."


"ואתה מבין בגניבות, דריוס. אבל לא משנה איך תקרא לזה, המלון הזה שלי עכשיו. והוא נסגר. היום."


ארשת הזעזוע של דריוס היתה התגמול שלו. האיש נראה כאילו חטף אגרוף.


כן, כן, חשב אנדריאס, נקמה היא מתוקה, במיוחד אחרי שמחכים לה זמן רב.