פרק א'


אקדמות


1950-1961


קיץ 1950. מדינה צעירה מאוד מתחילה להתאושש ממלחמת העצמאות שלה תוך כדי קליטת גלי עלייה גדולים. הבירה, ירושלים, היא גם עיר ספר שרק שנה וחצי לפני־כן הייתה נתונה במצור ובהפגזות. עדיין רבים בה הבניינים ההרוסים ופגועי הקרבות, בתוכה צצות מעברות ופה ושם מתרחשות בקרבתה תקריות גבול. אני, נערה בת 18, על סף יציאה אל העולם הגדול. אבי, פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית, מתכנן שנת שבתון בארצות־הברית, לאחר שהוזמן לשמש מרצה אורח באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, והוא ואמי אינם מסתירים את רצונם העז שאני, בת־הזקונים, אצטרף אליהם אף־על־פי שיש לי תוכניות אחרות. מכיוון שהקרבה וההבנה בינינו רבות ואינני חשה שום צורך למרוד בהם, ומכיוון שהמסע למרחקים קוסם, אני נענית להצעה ומסדירה את דחיית הגיוס שלי לצה"ל בשנה אחת.


לא היה לי צורך למרוד בהורי, מפני שהם כבר הקדימו ומרדו בהוריהם שלהם, ולכל הפחות במנטליות של סביבת גידולם. שניהם, תדע לבית שטיין ואלפרד אברהם בונה, היו ילידי גרמניה – מן המעטים שעלו מארץ זו לארץ־ישראל, מטעמים ציוניים מובהקים, כבר בתקופת העלייה הרביעית, באמצע שנות העשרים. הם יצאו לדרך ביום נישואיהם, ב־1925. שניהם חוו בנעוריהם את מצוקות מלחמת העולם הראשונה והצטרפו לתנועת הנוער הציונית "בלאו־וייס" (תכלת־לבן), אך לא ויתרו על לימודים מסודרים. אמי עברה הכשרה מקצועית בגננות, ואילו אבי למד כלכלה וסוציולוגיה באוניברסיטת מינכן – ואף מונה, לאחר השלמת הדוקטורט, לאסיסטנט באוניברסיטה זו. כסטודנט, הוא עמד מקרוב גם על הפרקטיקה של שני תחומי התמחותו. על רקע האינפלציה המשתוללת בגרמניה החלה לעלות במינכן התנועה הנאצית, ובסתיו 1923 חולל שם היטלר את ה"פוטש" המפורסם של מרתף הבירה.


הם עשו את השנתיים הראשונות שלהם בארץ בקיבוץ עין חרוד ובחיפה. שם נולדה אחותי הבכורה חוה. אחר־כך עברו לירושלים ואבי החל לעבוד בקרן היסוד והקים במוסד זה את הארכיון של ארץ־ישראל. בראשית שנות השלושים צורף אותו ארכיון לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על הר הצופים, ואבי פתח ביוזמה חדשה: הוא הקים וניהל את הארכיון הכלכלי למזרח הקרוב. מכאן עבר, ב־1936, למכון לחקר הכלכלה של הסוכנות היהודית. מייסד המכון הזה, המנהיג הציוני והסוציולוג הנודע ד"ר ארתור רופין, הזמין אותו להצטרף אליו ולהיות יד־ימינו.


המכון עצמו שכן בכמה חדרים בבנייני "ראש רחביה", מול חצר המוסדות הלאומיים ומנה קומץ זעיר של עובדים. עיקר עיסוקם היה באיסוף חומר רקע על אודות כוח הקליטה הכלכלי של הארץ, כדי לספק להנהגת היישוב תחמושת במאבק עם השלטון המנדטורי על הגדלת מכסות העלייה לארץ; כבר מראשית שנות העשרים עמדו הבריטים על כך שהמכסות הללו יהיו צמודות לאותו כוח קליטה וצריך היה להוכיח להם בהתמדה ששיעורו הולך וגדל. ב־1943, לאחר מותו של רופין, מונה אבי למנהל המכון. זמן־מה לאחר־מכן, הקימה הנהלת הסוכנות היהודית ועדה מיוחדת לתכנון כלכלי לתקופה שלאחר מלחמת העולם והטילה עליה לגבש הצעות ותוכניות לפיתוח הארץ, לקליטת עלייה המונית ולהרחבת ההתיישבות החקלאית בתקופה האמורה. יו"ר הוועדה הזאת היה דוד בן־גוריון, וחבריה היו גזבר הסוכנות (ולימים שר האוצר הראשון) אליעזר קפלן, עוזרו (ולימים נגיד בנק ישראל) דוד הורוביץ, ואבי. כעבור שנה הוא הצטרף גם לסגל המורים של האוניברסיטה העברית ומונה לפרופסור הראשון שלה לכלכלה, הגם שהחוג לכלכלה טרם הוקם.


ספרו הראשון של אבי, "ארץ־ישראל: הארץ והכלכלה", פורסם סמוך ליום היוולדי, ב־1932. ספריו הבאים היו "הפיתוח הכלכלי של המזרח התיכון" (1943) ו"מדינה וכלכלה במזרח התיכון: גלגוליה של חברה בתמורתה" (1948). כן פרסם עשרות מאמרים וביקורות ספרים והוציא לאור, מטעם המכון לחקר הכלכלה, כתב־עת מדעי ראשון בעברית, שטיפל באופן שיטתי בבעיות כלכליות של ארץ־ישראל והארצות השכנות. לצורכי עבודתו יצא לא אחת למסעות בארצות השכנות – מצרים, סוריה, תורכיה ועיראק – ועודני זוכרת איך היה שב מהמסעות הללו, משתף אותנו בחוויותיו ומסתגר למשך שעות בחדר האמבטיה שהואפל. שם היה מפתח בעצמו את התמונות הרבות שצילם במרחקים. כן הרבה להרצות ברחבי הארץ, ולא אחת ניצלתי את ההזדמנות להילוות אליו ולזכות אגב כך בטיול.


לקראת הקמת המדינה הוא גויס לצוות שתכנן את הקמת משרד האוצר, וזמן קצר לאחר הכרזת העצמאות נמנה עם בכירי המשרד הזה ומונה למפקח הראשון על מטבע־חוץ. אחר־כך מיקד את פעילותו באוניברסיטה העברית. עם הקמת החוג לכלכלה, ב־1949, עמד בראשו, ובשנים 1955-1959 כיהן בתפקיד הדיקן של הפקולטה למדעי החברה ע"ש אליעזר קפלן והנהיג בה, בין השאר, את תוכנית הלימודים למנהל עסקים. לימים אמרו עליו עמיתיו שפעילותו המקצועית ניכרה בשתי תכונות יסודיות: חלוציות שפתחה אופקים חדשים של שטחי מחקר, ואופטימיות בלתי־נלאית, חדורה באמונה עזה באפשרויות הפיתוח הכלכלי והעלאת רמת החיים בארץ־ישראל ובמדינת ישראל. הם ציינו גם את ההערכה הרבה שהוא זכה לה בקהילה האקדמית הבינלאומית.


אמי התמסרה לניהול משק־הבית ולחינוך שלושת ילדיה – בין אחותי הבכורה לביני נולד להורינו, ב־1929, הבן יוחנן – ותוך כדי כך גם פיתחה גינה גדולה שהפכה במרוצת השנים לשם דבר בשכונת רחביה. לירקות שגדלו בגינה הזאת היה ביקוש רב בתקופת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. כ"יקית" מושבעת, אמי קבעה לנו תוכנית שבועית מוגדרת ועשירה בחוויות. לכל אחד מימות השבוע הייתה משימה מסוימת: עבודה בגינה, מלאכת־יד, טיול וכדומה. בשבתות היינו הולכים ברגל עם אבי למוזיאון רוקפלר או למוזיאון בצלאל. ההימנעות מנסיעה בשבתות היוותה חלק מאורח־חיים מסורתי שנשמר בקפדנות, אבל ללא החמרה יתרה. נכללו בו גם הפרדה בין כלי־אוכל בשריים לחלביים, טקסי קבלת שבת, ביקור בבית־הכנסת בימים הנוראים, צום ביום כיפור והקמת סוכה בחג הסוכות. בתוך אלה השתלבו, בהדגשה מתמדת של חשיבות הלימודים וההשכלה, ספרים רבים והתוודעות שלנו, הילדים, למיטב התרבות האירופית.


ביתנו עמד ברחוב רמב"ן 49. זה היה, ונשאר, רחוב מרכזי בשכונת רחביה, אבל בשנות ילדותי ונעורַי עדיין לא רחשה בו התנועה הממונעת. בסביבתנו הקרובה התקיימו המילים שהיו לשם סֵפר על השכונה "דוקטור מול דוקטור גר". שכננו מימין היה הפילוסוף הנודע פרופ' שמואל הוגו ברגמן. משמאל ניצב ביתו של הארכיאולוג המפורסם פרופ' אליעזר סוקניק, אביהם של יגאל ויוסף ידין (ושל בן הזקונים מתי, שנהרג במלחמת העצמאות). מעבר לכביש התגוררו הרופא פרופ' ברנרד צונדק והמטאורולוג פרופ' דב אשבל. מכוניות פרטיות כמעט ולא היו אז בנמצא בשכונה, וכשהלכנו ברחוב הרבינו להיפגש בשכנים ולטפח קשרים אתם.


במבט לאחור, אין לי ספק שזכיתי לילדות נפלאה. במהלכה לא היה לי קשר אמיץ עם אחותי חוה, שהייתה כאמור מבוגרת ממני בשבע שנים. כשגדלתי מעט, היא הייתה כבר שקועה בפעילותה בתנועת "השומר הצעיר" – ואחר־כך, כשהחלה ללמוד באוניברסיטה העברית, עזבה את הבית ועברה להתגורר בדירה שכורה. ב־1951, לאחר ששירתה בצה"ל הצעיר במלחמת העצמאות והשלימה את לימודיה באוניברסיטה, היא יצאה להתמחות בפסיכולוגיה בארצות־הברית, ולאחר שסיימה את עבודת הדוקטורט שלה ונישאה נשארה שם. השוני בין שתינו היה מן המפורסמות במשפחה. היא ביקורתית ומאופקת – ואני אמוציונלית (וגם גבוהה) ממנה. אמי אמרה לנו תמיד שהייתה רוצה "לערבב" את שתינו כדי לקבל את מה שנראה לה כטיפוס מושלם של בת.


לעומת זאת הייתי כרוכה אחרי אחי יוחנן (יוחה), שהיה גדול ממני בשלוש שנים בלבד. שנינו למדנו תשע שנים באותו בית־הספר – הגימנסיה העברית רחביה – וכבר בתחילת הלימודים יכולתי להתפאר בנוכחות של אח גדול בחצר, ועוד כזה ששמו הלך לפניו כתלמיד מצטיין ומקובל בחברה. התיידדתי עם חבריו והרביתי לשהות במחיצתם, והם קיבלו אותי במאור פנים ובסבלנות – מן הסתם בזכותו – גם כשהפרעתי להם להסתודד. בהשפעתו של יוחנן עברתי מתנועת הצופים, שחסותה של הגימנסיה הייתה פרושה עליה, לתנועת "המחנות העולים". ושוב בהשפעתו, באוקטובר 1945, כאשר תנועת "המחנות העולים" התפלגה וחלק ניכר ממנה התאחד עם תנועת גורדוניה במסגרת "התנועה המאוחדת", הצטרפתי לתנועה זו. בקיץ שלאחר־מכן סיים יוחנן את לימודיו בגימנסיה והתגייס לפלמ"ח יחד עם חבריו לתנועה. הם יצאו להכשרה מגויסת בקבוצת דגניה ב' בעמק הירדן, והיו אמורים להצטרף אחר־כך לקבוצת אלומות (או פוריה). אבל מלחמת העצמאות חוללה שינוי בתוכניות האלה, והם הפכו ללוחמים במסגרת הגדוד השלישי של הפלמ"ח. יוחנן היה בין משחררי צפת במבצע "יפתח", במאי 1948, ואחר־כך השתתף במבצע "דני" ובמבצע "יואב". בין קרב לקרב, החליטו חברי ההכשרה שהם רוצים להקים יישוב חדש, ובתחילת דצמבר 1948 הם אכן ייסדו במבואות של פרוזדור ירושלים את יישוב המשלט שהיה לקיבוץ צרעה. שנים אחדות לאחר־מכן החל יוחנן בלימודי הנדסה בטכניון ובהמשך הוא יצא לארצות־הברית וחזר משם עם תואר שני ותואר שלישי בהידרולוגיה. במרוצת הזמן נפגשנו הוא ואני כעמיתים באוניברסיטת תל־אביב. התקופה הזאת לא ארכה, למרבה הצער. יוחנן חלה ונפטר ב־1987, כשהוא בן חמישים ושמונה בלבד.


בני כיתתי בגימנסיה היו, רובם ככולם, תושבי רחביה – וחלקם צאצאים של דמויות בכירות ביישוב ובמדינה הצעירה: עטרה קפלן ודוד דובקין (שאבותיהם, אליעזר ואליהו, היו חברי הנהלת הסוכנות ונמנו עם חותמי הכרזת העצמאות), עדה זמורה (שאביה משה היה פרקליט מפורסם והפך עם הקמת המדינה לנשיא הראשון של בית־המשפט העליון), אריאל עבאדי (שאביו, יצחק, היה המתורגמן הראשי של ממשלת המנדט), רוני מדזיני (שאביו, משה, היה עיתונאי בכיר). מבין מורי הגימנסיה זכורים לי היטב המורה להיסטוריה בנציון גטלר (גת), המורה לתנ"ך יעקב יונה, המורה למולדת ולטבע אמוץ כהן (שהרבה ללמד אותנו מחוץ לכיתה, בשדה), המורה למתמטיקה שרגא קלעי, המורה לספרות וסוציולוגיה גדליה אלקושי והמורה להתעמלות מיכאל בן־חנן (שהתפרסם, בין השאר, בזכות שידורי התעמלות הבוקר שלו בקול ישראל).


לעומת זאת, בתנועה המאוחדת פגשתי חברים רבים שלא נמנו עם "ילדי השמנת" של רחביה אלא גדלו כמעט בכל השכונות של ירושלים. התלכדנו, בני גילי, לקבוצה פעילה – בעיקר בזכות המדריכים הנפלאים שלנו, וביניהם אלישע שומרט (שהיה חברו של אחי לקבוצה ולהכשרה), אורי ואלה בר־גיא וצעירה קשטן. הפעולות שלנו (פעמיים בשבוע), השיחות הארוכות, מחנות הקיץ ומחנות העבודה הפכו למרכז חיינו. הם היו אפופים, מטבע הדברים, באווירת המאבק של היישוב נגד השלטון המנדטורי לאחר מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות והבעיות החריפות של השנתיים הראשונות למדינה. מפאת גילנו החמצנו את ההשתתפות הפעילה במלחמה עצמה, אבל לא היה לנו ספק שעם תום הלימודים התיכוניים נתגייס לצה"ל במסגרת הנח"ל ונמצא את מקומנו באחד מקיבוצי הספר.


ואכן, בקיץ 1950 התארגנה הקבוצה שלנו, יחד עם בוגרי התנועה המאוחדת מכמה קינים אחרים, לגרעין שיצא לאחר תקופת הטירונות להכשרה בקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. משם הוליכה אותו דרכו להצטרפות לחברי צרעה. כאמור, אני יצאתי בינתיים עם הורי לשהות בת שנה בארצות־הברית.


הייתה זו שנה של חוויות מיוחדות במינן, שהחלו ב־14 ימי ההפלגה בים אל עבר היעד: היכרות ראשונה עם ארצות־הברית ועם המטרופולין ניו־יורק, שבה התגוררנו; פגישה עם קרובי משפחה שלא ביקרו מעודם בארץ; ולימודים מסוג חדש – בחודשי החורף 1950 השתתפתי בקורס אנגלית לזרים באוניברסיטת קולומביה ובקורס נפלא לאמנות, שכלל ביקורים רבים במוזיאונים משובחים. אפילו פעילות תנועתית לא חסרה לי. בעת ההפלגה הכרתי באונייה כמה צעירים יהודים מאזור ברוקלין שהיו חברים בתנועת "הבונים" – אז כבר ידעתי שגרעין של בוגרי התנועה הזאת מדרום אפריקה התיישב כמה חודשים לפני־כן בצרעה – ואחר־כך פקדתי לעתים תדירות את המועדון שלהם. לאחר חופשת האביב החלטתי להכיר את ארצות־הברית שמחוץ לניו־יורק, ובזכות קשריו של אבי הגעתי לסטיבנס קולג' (Stephens College) בעיר קולומביה שבמדינת מיזורי. המוסד הזה הוקם בסוף המאה ה־19 כאקדמיה לנשים ונועד להיות בית־ספר משלים (finishing school) שהציע מגוון נרחב מאוד של קורסים. בין השאר, החל מ־1941 הונהגו בו קורסים לתפקידים שונים בתעופה מסחרית, בשילוב העובדה שחברות תעופה פרשׂו עליו את חסותן. בשונה מהקורסים שהשתתפתי בהם בניו־יורק ורוב הסטודנטים בהם היו מבוגרים, ובעיקר זרים, כאן ישבו איתי על ספסל הלימודים צעירות בנות 18 שזו הייתה היציאה הראשונה שלהן מבית ההורים – ודרכן אכן התוודעתי מקרוב לאמריקה החוץ־ מטרופוליטנית. כן ניצלתי את שלושת חודשי השהות שלי בקולג' סטיבנס ללימודים בארבעה קורסים: ביולוגיה כללית, על בסיס עקרונות מדעיים בסיסיים; ביולוגיה אנושית; קורס מעבדתי על בעלי־חיים; וקורס מקיף במדעי הרוח הכלליים (שכלל מבוא לאמנות והיכרות עם ספרות, מוזיקה, ציור וארכיטקטורה).


בסוף שנת הלימודים נסעתי לבדי באוטובוסים ממיזורי לאזור המופלא של הגרַנד קַניון בצפון מדינת אריזונה ומשם המשכתי לביקור של כמה ימים בקליפורניה. המסע חזרה לניו־יורק, ברכבת, נמשך שלושה ימים רצופים, ובמהלכם הזדמן לי לשמוע סיפורים מאלפים ומשעשעים מפי חיילים אמריקנים, שחזרו משירות צבאי ממושך במזרח הרחוק. רוב לובשי המדים היו כהי עור. נוכחתי כי נטייתם של הלבנים ללבוש מדים לאחר שבוטל גיוס החובה של ימי מלחמת העולם השנייה הייתה קטנה למדי.


מיד עם השיבה לארץ התגייסתי לצה"ל. עברתי אימוני טירונות במשך חודש במחנה אלנבי בירושלים ולאחר־מכן הצטרפתי לחברי הגרעין שלי בקיבוץ צרעה. הגענו לשם כמעט בעת ובעונה אחת – אני ללא תקופת ההכשרה בחמדיה. פגשנו בצרעה מכרים רבים; אחרי ככלות הכול, המייסדים כללו את השכבה של אחי בתנועה המאוחדת בקן ירושלים (ילידי 1929) ואת השכבה הצעירה מהם בשנה (שגויסה מספסל הלימודים בעיצומה של מלחמת העצמאות והייתה להכשרת עין־גב של הפלמ"ח). היו שם, בין השאר, מדריכים שלנו לשעבר וכמה קרובים שלי, חוץ מאחי. התנאים החומריים לא היו משובחים. בארץ שררה תקופת צנע והקיבוץ הצעיר רק החל בפיתוח המשק שלו והתוצרת המקומית לא הספיקה להעשרת התפריט. גם ההכנסות מעבודות החוץ של חברים רבים לא היו גדולות. אבל אווירת הבראשית הייתה נפלאה, בוודאי לדידי. בתחילה שובצתי לעבודה ברפת (שתהיה לימים לאחת הגדולות בארץ) ונהניתי ממנה מאוד, למרות שעות העבודה הבלתי־שגרתיות. גם החוויות של ההיכרות עם חברי צרעה בוגרי "הבונים" בדרום אפריקה הוסיפו את שלהן.


כל אותו זמן לא חדלתי מלחשוב על המשך הלימודים, ויצוין מיד שהורי לא הפעילו עלי שום לחץ בעניין הזה; החברות של אחי ושלי בקיבוץ והעיסוק בו בעבודת כפיים הניחו בהחלט את דעתם. לא הייתי יחידה בכך. התנועה המאוחדת פנתה מראשיתה בעיקר אל הנוער הלומד ולא רווחה בה הנטייה לזלזל בלימודים. חברים רבים בצרעה החלו לגלות את רצונם לרכוש השכלה גבוהה וכמה אספות כלליות של הקיבוץ עסקו בעניין הזה. ההסכמה העקרונית הושגה בתוך זמן לא רב, אבל תרגומה לשפת מעשה התגלה כלא פשוט. הקיבוץ הצעיר לא היה יכול לעמוד בכך שכל תאבי ההשכלה הגבוהה יירשמו למוסדות אקדמיים בבת־אחת: גם משום שהמשאבים הכלכליים שעמדו לרשותו לא הספיקו למימון לימודים כאלה – האפשרות של מימון פרטי לא עלתה בכלל על הפרק באותם ימים – וגם בגלל הצורך הדוחק בידיים עובדות. הוחלט אפוא על יציאה ללימודים על־פי תור ובקצב איטי, וגם מימושה של ההחלטה הזאת השתהה.


אבל מזלי שיחק לי בהקשר הזה. בדומה לכל קיבוץ, גם לצרעה הופנתה דרישה להטות כתף לפעילות התנועתית הכלל־ארצית – במסגרת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" (ובקיצור "האיחוד", שהוקם בקיץ 1951 לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד) – ובמסגרת זו הוצע לי לעבוד במשך שנה במזכירות "האיחוד" בתל־אביב. בתנאי התחבורה של הימים ההם, פירוש הדבר היה גם מגורים בתל־אביב במשך רוב ימות השבוע. לאחר שנעניתי להצעה, מוניתי למזכירתו של יוסף גוריון, מוותיקי קיבוץ גבע, שהיה מופקד על ריכוז הפעילות הכלכלית של "האיחוד". העבודה הזאת העסיקה אותי בשעות הבוקר ואחר־הצהריים במשרדים ברחוב הירקון 123 (בבניין שנודע בשם "הבית האדום" ובו ישב המטכ"ל בתחילת מלחמת העצמאות), בעוד ששעות הערב נותרו פנויות. הקדשתי אותן ללימודים בשלוחה התל־אביבית של האוניברסיטה העברית.


המשך הפרק בספר המלא