חיינו הציבוריים והאישיים בנויים על מילים שהן בבואה של המחשבה ובסיס להבהרת עמדות, לניסוח קווי פעולה ולהחלפת רעיונות ודעות. החברה הרוויה בויכוחים השכילה לפתח את אומנות הדיבור כמכשיר לליבון העימותים ולאו דווקא כתשתית להעצמתם. אלא שהשיח הישראלי הוא שיח זועף החותר לנצח בכל מצב תוך ראית הנמען כאויב שיש להדבירו. השיח האלים הוא יצרי וספונטני. שיח האלימות איננו מעוניין בתובנות אלא בשליטה, והוא מביא להחרפת הסכסוכים. מה פשרו של השיח האלים השופך להבות, ומה הנזק שהוא גורם לשיח הציבורי הישראלי?
השיח הספונטני גובר ומתחזק בעוד שהאלטרנטיבה, היא השיח הרציונאלי, מזנבת מאחור. הכך ננהל חברה דמוקרטית האמורה לעודד ויכוח בין משתתפיה? אלו הן השאלות הנבחנות בספר שלפנינו. אנו רואים שאלימות הרחוב פלשה גם למגזר השיח הציבורי והבין-אישי ויצרה שיח שהוא דל נימוקים וחסר תובנות. ההשלכות הן משמעותיות כי הדמוקרטיה המעודדת פלורליזם וויכוח לשם תובנה עלולה ליפול קרבן כתוצאה מכניעה לכוחניות מילולית על חשבון שיקול הדעת. השיח הכוחני והיצרי מועד לבערות העלולה להוביל להחלטות פזיזות ונמהרות המוכרעות בכוחה של המילה האמוציונאלית.
הספר בוחן את שתי הגישות של השיח הרציונאלי מול האמוציונאלי בגילומיהן במרחב הציבורי. המחקר הישראלי והחינוך לשיח דמוקרטי הזניחו את דפוסי שיח הקרבה המושתת על מתודת הרטוריקה הארגומנטטיבית הקלסית והחדשה כאבן הפינה לשכנוע הבנוי על מציאת מכנים משותפים וטענות תקפות רציונאליות תוך כיבוד עמדת הזולת. מטרתו של הספר להחיות את הדיון הציבורי והאישי כשיח של שכנוע שבו אין מנצחים ואף אין מפסידים אלא קיימים פולמוסים שבעליהם מכירים בחילוקי הדעות ביניהם, וחותרים להציג דרך מילים הולמות ומכנים משותפים שיח רציונאלי של הבנות.
אחת הסוגיות הקורעות קרעים בחברה הישראלית היא העימות החילוני דתי שמתבטא במתח בין הסוברניות הממלכתית לגושפנקא הדתית רבנית. הספר עוסק בסוגיה המעלה בלהבות את החברה בישראל, ומנתח שיח זה כעולה מהעיתונות הדתית לאומית מזה והחרדית מזה. הספר מציג גישות לדרכי שיח מקרבות בין חילוניים לדתיים הנשענות על תורות הפולמוס בדרך של בניית מכני טיעון משותפים הפותחים פתח לתובנות הדדיות. שהלא בסופו של דבר, חברה בריאה נמדדת בשיח המרחב הציבורי שלה כבמה להחלפת דעות שהיא בבואה של שפיות החברה ורהיטות נימוקי מקבלי ההחלטות ומבקריהם.