מלך הציפורים
מידה שנשתבחו בה העניים
באזור אשר בו נמצא בית הדירות שבאחת מהן מתגוררת משפחת מאגוס, מקיימים את מצוות פרו ורבו בלהיטות, כמי שעובד את החסידה. מאחר שכל מרצם מכוון כלפי מצווה חשובה זו, נקל להבין שאין פנאי בידם לפנות לשאר מצוות.
צורך זה להתרבות, אפשר נובע מאהבה לילדים, אבל דומה שביסודו מונחת התפישה הרואה בילדים חלק ממצבת נכסים, רכוש, חלק מהצלחה.
"הנה לי חמישה ולו רק ארבעה, משמע עודף אני עליו באחד".
ברושים אמנם אין במקומותינו, אבל החסידה ממלאה את החלל.
ומעשה בזמר שבשירו המליץ בחום, פניו מעוות ברגש גדול, עיניו עצומות כמי שתפוס ברעיון עמוק והוא מטפח בתופים ושר: "תביאו ארבעה, תביאו חמישה, תביאו שישה ילדים", ונימוקו עמו. "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה", אבל במקומותינו עוד בטרם ישמעו את שמעו של זה, כבר נוהגים היו להדר ברוח המלצתו ולהביא אף יותר.
ומפניהם לא ניכר שילדים זה שמחה או ברכה, ואף על פי כן הוסיפו לפרות בעקשנות, כמי שכפאם סוד גנטי, או שמא באשר ילדים הם חלף הצלחה עבורם.
ואולי מחמת הרגל, מחמת שעמום, לשבור את שגרת היום יום מדי פעם בצווחה של תינוק האחוז בציפורניה של חסידה.
ריבוי ילדים הוא מידה שנשתבחו בה העניים.
עני, ברייה בפני עצמה הוא ואין דעתו כדעת שאר אדם ומקדים העמדת ילדים לדאגת פרנסתם. ריבוי טבעי זה כנראה יוצר תחושה של עושר, בניגוד לעניות במציאות. וכאילו אומר לעצמו, אמנם בזאת לא צלחה דרכי, אבל באלה הריני עושה חיל! דא עקא, עושר זה הבא מן הטבע מטביעו בביצת העניות.
תמיהה היא אם אין חוכמה כבושה באותו עני שבניו תועים לבלי אוכל, באשר דאגת פרנסה מוקדמת איוולת היא, שאין האדם יודע מה ילד יום וממילא עליו להניח את המזונות לזה העונה לבני עורב אשר יקראו.
דרור שמצאה קן לה
בית הדירות ממשלתי ומושכר לדיירים במחירים נוחים. עם הזמן, רובם קונים את הדירות מידי הממשלה במחיר נמוך ממחירן בשוק החופשי, שהרי גם ציפור מוצאת בית. זאת לדעת שדיירים אלה מוגנים לעד. כי כן, בחוכמה כלכלית נוהגת הממשלה במוכרה דירות אלה בפחות מערכן, שהיא כמצילה מן הדליקה, שדירות אלה חל עליהן ייאוש בעלים גמור. אמנם, שינוי של ממש אינו ניכר בגופו של קונה הדירה.
מכל מקום, לא הרי אדם שקנה דירה כאדם ששוכר דירה. קונה הדירה מהלך קוממיות כמי שהצליח בחייו, ובחלוף השנים, כחלק ממסע הצלחותיו, באשר דילג כבר על משוכה אחת - דירה נאה - מתכווצת דעתו להשגת כלים נאים, והופך את הדירה למה שהוא סבור כי דירת פאר היא.
האם בשמחת כבליו ידמה לדרור שמצאה קן לה? דירה זו במכלול הנוף היא נזם זהב באף חזיר. העליבות, דומה, נספגה בקירות הבניינים כאותם כלי חרס הבולעים את החמץ ואינם פולטים, ששבירתם היא טהרתם. עליבות זו הפכה לישות עצמאית שאינה תלויה ברמת החיים שהלכה ועלתה.
אותם הנחלים, ההולכים אל הים הגדול
עובר אורח תמים ברחבה הקטנה מול הבית עשוי להיות ניזוק מכדור שנבעט בחוזקה ובהתלהבות לעבר שער מאולתר כחץ יעוף יומם. שער זה אינו אלא שתי אבנים המרוחקות זו מזו בקו ישר.
פורענות אחרת יכולה לבוא על ראשו בדמות אחד החלוצים או המגינים, הדוהר חצי עירום, מיוזע, חולם לרגע שהוא שחקן בקבוצה המקומית. בדהרתו הרי הוא כשור מועד הרואה רק את הבד האדום ונוגף את כל מה שבדרכו.
"אני מעדיף נשים", הרהר שמעון שחלף ליד המשחקים, באשר משחקי כדור תמיד דמו בעיניו למעשה אהבה שמתבצע בציבור ללא כל מבוכה: הבקעת הכדור בשער, החדרת הכדור לסל, קהל המגיע לפורקנו בעקבות הכנסת הכדור, וגונח בשמחה.
"בצלם אלוהים ברא אותו", חשב שמעון והנה לעיניו - כחול - נהר היוצא מעדן, להשקות את הגן. אותם הנחלים, ההולכים אל הים הגדול. על דרך האמת אמרו כי הגן אינו אלא מידת שכינה.
"אין צריך לומר שאינם יודעים על אותה מהות עליונה, חבויה. שמא מנגנון מולד הוא הדוחף אותם למשחקים האלה", הרהר.
שמעון הלך בין חבלי הקפיצה המתהפכים של הילדים, חומק מדי פעם משריקת חבל קרב, ופתאום התעורר לקול צעקה של ילד שדרך עליו מבלי משים. "שנהיה בריאים כולנו", נשמע קול אשה. "כל החיים אכלנו חרא, שיהיה רק טוב".
אנא, היכנסו נא לסלון, או: הביאני המלך חדריו
כמו בענן של קטורת בא אני להיכנס לדירה של משפחת מאגוס, ואני משול לחולה שנכנס אצלו רופא ואמר לו: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני". עם הכניסה אתה נמצא בספק-רחבה ספק-פרוזדור, הנפרד לשלושה ראשים.
אולי אין אתה בא בחדריו של מלך, אבל כל הנכנס לבית חברו ועיניים לו לראות, יראה "היכל אחר היכל ולפנים מהיכל".
משמאל, ללא כל מחיצה, הסלון. מימין המטבח, מלפנים הפרוזדור ובעומקו תלוי ראש איל מפלסטיק.
מה מוצא אדם לקשט את ביתו במעין ראש כרות.
האם בכך מאיים הוא על האורח בכוחו, או שמא בא לשובב את נפש המבקר בנופו של יער? הפרוזדור והסלון צבועים בצהוב מבריק להפליא, המסתיים כמה אמות מן התקרה בפס חום. הצבע שנצבעו בו הקירות נועד לאמיתו של דבר למתכות, ומוראד מאגוס, אבי המשפחה, קיבלו מחבר ועכר בו את הבית.
נדיב זה, שאין מושלו, היה ממונה על מחסן של הג"א ונתן לו כמה דברים מרכוש הג"א: שמיכות, עששיות, וספרייה של מדפי מתכת מהצבא. מוראד מאגוס, דומה, אהב מתנות כשאר אדם ולא ראה בהן איום על חייו. על כל פנים, מקבל המתנה מרכוש הציבור מרגיש חייב לא לציבור, כי אם לאותו נדיב ברכוש הציבור. וכך זוכה אותו נדיב שאין מושלו לקבץ סביבו אסירי תודה.
אוי לאותם בעלי כנף שטעו לראות אוכל ונלכדו ברשת המזורה!
כאמור, משמאל לנכנס נמצא הסלון.
סלון זה, אל תטעה לחשוב שמהודר הוא. מכונה הוא סלון על שום היותו מקום כינוס לבני הבית, באשר שם הרהיטים החשובים יותר והטלוויזיה. עליו הכתוב אומר:
נהג אוטובוס אחד היה בירושלים באחד הקווים העירוניים, שבשעה שהיו אנשים נדחפים לעלות לאוטובוס היה מזרזם: "להיכנס לסלון, להיכנס לסלון".
ניכר שהיתה לו קורת רוח תמידית מהלצתו, מה שקשה היה לומר על האנשים הדחוקים.
באמת, כל המביט באדם כאילו בא בחדריו של מלך.
האדם הוא גם תבנית נוף מולדתו וכן החלל האינסופי המקיף תבנית זו. כי עמוק עמוק הוא האדם מי ימצאנו.
בכל זאת אנקוט את לשון המשורר כי סלון זה אינו אלא תבנית משפחת מאגוס.
לאורך הקיר בצדו השמאלי של הסלון עומדת ספה.
במאונך לה, בצמוד לקיר שקבוע בו חלון גדול, שתי כורסאות.
אין לך אנדרלמוסיה שאינה מסודרת.
לפני החלון ניצב כיסא נדנדה ולצד החלון, על הרצפה, עציץ על גבי צלחת, ממנו טיפס צמח - מפרפר שנים בין חיים למוות. רוב הימים דומה היה צמח זה כמי שיצא מן העולם, אך פתאום היה מדהים את בני הבית בכמה עלים ירוקים. הספה והכורסאות הישנות רופדו מחדש בפלסטיק דמוי עור חום שכבר נתבקע גם הוא פה ושם.
תחושת הסדר היא ההרגל למצב מסוים של דברים במרחב ובזמן. תחושת האנדרלמוסיה באה לאדם עם שינוי המצב שהוא רגיל בו.
לפני הכורסאות - שולחן רעוע מוארך מצופה בפורמייקה חומה כהה, שתוקן ללא סוף, ובקיר ממול ספריית מדפים מלאה ספרים ובאמצעה, במקום שנועד לכך מראש, טלוויזיה, שהיא לב לבו של כל בית רגיל. דרכה פורץ העולם למאורתו של כל אחד.
ינשוף זה שמתחילת בריאתו היה נועץ בך את עיניו רק בשעות הערב והלילה, כה לקח את לב המתבונן, שעתה לוטש בו את עיניו, מוכה תימהון, בין ביום בין בלילה.
מוראד לא חש בטוב הבוקר. הלך כמנהגו מדי יום שישי לקנות מצרכים במכולת של ידידיה. עם הזמן מוצא אדם את עצמו מהלך באותם מסלולים, חוזר על אותן פעולות.
צל הציפורים שט על פני האדמה כאונייה הפורשת אל הנמל.
"דרור דניאל נולד בירושלים ב-1957. הוריו, שמוצאם בעיראק, מצאו עצמם אבודים בחברה הישראלית. ילדותו עברה עליו בין משפחתו המיוסרת לבין משפחה אומנת שהועבר אליה עקב קשיי הוריו. בנעוריו החל דרור דניאל לכתוב שירה. כשבגר עבד כמורה למתימטיקה, ובד בבד רכש לו ידע נרחב ומעמיק בתלמוד ובקבלה. בתחילת שנות השמונים החל לפרסם משיריו בכתבי-עת, ובשנת 1986 זכה בפרס ניומן לביכורי יצירה על ספר שיריו "מעשה ריחיים". באמצע שנות השלושים לחייו חלה במחלה קשה ונדירה שהרופאים התקשו לאבחן ולטפל בה, ואיבד בהדרגה את תפקודיו הגופניים, אך לא את יכולותיו הרוחניות והשכליות, שדומה כי דווקא התעצמו והזדקקו. בשנת 2000 זכה סיפורו "הקיכלי", פרק מתוך "עולם הרוחות של שמעון מאגוס", בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", ומאז נתן מוסף זה במה קבועה לכתביו עד ליום מותו, בערב פסח 2003. הוצאה אחת, מן הגדולות בארץ, גילתה עניין להוציא את כתביו של דרור דניאל בספר, ופתחה במשא ומתן. בעיצומם של המגעים מת דרור דניאל, בן 46 בלבד, והתהליך נגדע באבו ... ".