“"אנשי ה-101 קיבלו את הפעילות שכה השתוקקו לה. למרבה הצער, האזור היה המגרש הביתי של האויב. בכמה משטחי הנחיתה שכרתו הירוקים על ראשי הגבעות, היו הגדמים כה צפופים עד כי התקשינו להניח את המגלשים ביניהם. הסיורים האמריקניים פילסו דרך בשיחים לעבר יעדיהם, רק כדי לתעות בדרכם. מפקדים דיווחו בלי הרף על נעדרים בפעולה שממש הלכו לאיבוד – לא יכולת לראות אדם ממרחק שלושה מטרים. בעודם נאבקים עם הג'ונגל הציק להם צצ"ו, התקיף אותם, ולפעמים שטף אותם. כשהיו מחלקות ופלוגות נתונות תחת התקפה כבדה, היו יחידות החילוץ שנשלחו לסייע להן תועות בדרך, מתפזרות ומכותרות" (עמוד 346).
"יונץ" מאת רוברט מייסן, מתאר את חוויותיו ממבט הציפור את סיפורו האישי כטייס מסוקי סער וקרב בראשיתה של מלחמת ווייטנאם ואת חוויית האימה המתעצמת מול אויב דל אמצעים, אך נחוש בדעתו לנצח. במלחמת וייטנאם. משחר נערותו חלם להטיס מסוקים, וצבא ארצות-הברית נתן לו את ההזדמנות לכך. הוא שלח אותו לווייטנאם, ושם ביצע במשך שנה יותר מאלף משימות קרביות כטייס מסוק ביחידות הסער האוויריות האמריקניות במשימות חילוץ והתקפה כנגד הווייטקונג והצצ"ו (צבא צפון וייטנאם). קראתי את הספר בטרם התגייסתי לצה"ל וקטע אחד ממנו נחרת בזיכרוני היטב, אודות פלוגה מן האוגדה המוטסת ה-101 שלחמה במערכה על אחד העמקים:
"עוד פלוגה – בפיקוד שחקן פוטבול ידוע של נבחרת וסט פוינט, באד קרפנטר – נעשתה מפורסמת משום שקרפנטר הזמין תקיפה אווירית על עמדתו שעה שהאויב שטף אותה סקיי קינג ואני היינו באוויר, חגים סביב עמדתו של קרפנטר. קרפנטר ניסה להגיע לשטח נחיתה ישן ולהיחלץ דרכו. האזנו לקשר וצפינו בשטח הנחיתה, ממתינים לו שיופיע. "לא נצליח להגיע לשטח הנחיתה," הודיע קרפנטר. "הם מקיפים אותנו."
"מיקומכם בבקשה?" הפציר קודקוד אקדחן, מפקדו של קרפנטר. "אני מאה מטר מזרחית לשטח הנחיתה," אמר קרפנטר בשלווה. אש רובים פצפצה מן המכשיר עם קולו. "אני רואה רק שישה אנשים מסביבי," קונן. "הם וסגרים עלי. אני רוצה תקיפה אווירית, כאן ועכשיו."
"על מיקומך?" שאל קודקוד אקדחן.
"כן. מהר." שני מטוסי תקיפה A1-E כבר היו בשטח. הם קיבלו את פקודותיהם תוך שניות והחלו לתקוף את נקודת הציון שניתנה להם. הם הטילו נפאלם ופצצות, ואחר-כך החלו לבצע יעפי תותחים. עמדתו של קרפנטר התכסתה בעשן. נשתררה דומייה ממושכת. "זה עבד," אמר קולו התשוש של קרפנטר. "הם נבלמו."
קודקוד אקדחן אמר, "אם לא ניפגש, אני רוצה שתדע שאני ממליץ לתת לך את עיטור הכבוד של הקונגרס."
אין תשובה.
"כמו כן, אני בטוח שכשנגיע אליך, נמצא המון ויקים הרוגים."
"כל מה שאני רואה זה את האנשים שלי..." אמר העקול השקט.
"אנחנו שולחים עזרה," אמר קודקוד אקדחן" (עמוד 347).
הערה שכתב מייסן אודות הקרב כמה עמודים תפסה את תשומת לבי משום שהכילה בתוכה את סיפור המערכה כולה: "הג'ונגל היה בעל-בריתו של האויב, וכל עוד אילץ אותנו האויב להילחם בתוך לפיתת החנק שלו, נגזר עלינו להפסיד. קרפנטר יצא בשלום מפתרון ההתאבדות הנועז שלו – ובלם את התבוסה. אבל נוצחנו בקרב" (עמוד 350)/ זה לא שינה אגב, את התרשמותי מאומץ הלב שגילה סרן קרפנטר. "גנרל סטמורלנד בכבודו ובעצמו טס מסאיגון כדי להדביק את העיטורים. סרן קרפנטר קיבל את כוכב הכסף והועבר למטהו של וסטמורלנד" (עמוד 352).
מעל לכל מזדקרת הטרגדיה של טייס קרבי נועז, שאינו מאבד מאומץ ליבו גם כשברורה לו איוולתה של המלחמה שהוא משתתף בה. אשר השכיל לתארה באופן שאכן ממחיש היטב את מוראות המלחמה כתוב היטב, תופס את הקורא ואינו מרפה ממנו גם לאחר הקריאה. בקוראי בספר קריאה מאוחרת לאחר השירות בצנחנים, התרגילים המוטסים והמוסקים וחוויות הלחימה באינתיפאדה השנייה, התחברתי לספר עוד יותר. מייסן תפס יפה יפה את חוויות הלחימה של הכוחות על הקרקע כמו גם את חוויותיהם של טייסי המסוקים המחפים, מחלצים ומנחיתים אספקה לכוחות הלוחמים. "יונץ" הוא ספר מומלץ בחום.”
