“ספר בעייתי וקשה לקריאה
הספר על ניצולת שואה בכפר הנוער הדסים, והיחס המתנכר והקשה לעתים המתנכר שליווה אותם וניצולי שואה אחרים בכפר ומיחוצה לו. זאת בעיקר על ידי המימסד( כפר הנוער, הסוכנות ,אולי הממשלה ובעיקר מפאי).
בספר יש מעט נקודות אור כאשר הטענה העקרית והצודקת היא העדר התיחסות רגשית לניצולי השואה.
עד כאן הטענה צודקת.
מה שמפריע לי היא שגם במרחק הזמן אין לכותבת נחמה ופרספקטיבה של זמן.
לא כתוב מה קרה עד היום.האם הכותבת עדיין מושלכת ברחוב או אולי השתקמה פלאים.כמובן בלי קשר להדסים.
אין אפילו נקודת יחוס. יש הרגשה כי מסביב כולם אכלו שתו וחגגו ואילו היא ושכמותה, סבלו , נוכרו על ידי הסביבה, נשלחו כבשר תותחים במלחמת השחרור.
גם בספר מתוארת נפילה של חבר מנערי הכפר בקרב על ירושלים ולידו נפילה של בן איכר מהמושבה הסמוכה.
תיאור זה לא מונע ממנה לטעון את טענת בשר התותחים.
דרך אגב הנושא נבדק ונמצא לא נכון(ראה את הספר "בכל מחיר לירושלים" של אברהם אדן).
בקיצור יש כאן טענות מוצדקות שטובעות בזעם וטענות לא מוצדקות.
כהערת אגב אותה אוכלוסיה לא בחלה בשימוש בהתנכרות לעדות המזרח כבסיס להזדהות עם האוכלוסיה הוותיקה ובידוןל ממישהו "נחות" יותר.

למה לקרוא את הספר?
כי אם מפרידים את הבעייתיות של הכתיבה, יש כאן תיאור אמיתי וכואב של מסכת רגשות ודינמיקה קבוצתית של חברת נוער.
כן יש כאן ביטוי לתחושות של יוצאי השואה.”