“אהבתי את כל ספרי שייבון שקראתי, את חלקם יותר ואת חלקם פחות, אבל אהבתי את כולם. כשראיתי את זה על המדף, ספר הביכורים שלו, הייתי חייבת לשלוף אותו... (כן, למרות הכריכה הזוועתית. האשמה היא של עם-עובד, כרגיל.)
נהניתי ממנו, באמת, וגם היה בו משהו מנחם שאני לא יודעת להסביר. יש ספרים שעושים את זה.
מבחינה לשונית הוא היה מאוד... איך לומר... עליז. צוהל. היה לי תענוג אמיתי לטוס לאורך השורות. המשפטים מתלקחים יותר מהר מזיקוקים, כל תמונה הגיונית כל עוד אתה ממש חושב עליה והמטאפורות ראוותניות. פיטסבורג, אם אגיד לפי הספר הזה (היות ומעולם לא הייתי שם) נשמעת כמו מקום נחמד לגור בו.
אבל היו לי גם כמה בעיות איתו.
ארט בכסטין סיים את לימודיו באוניברסיטה, עומד להתחיל לעבוד בחנות ספרים ויש לו עוד קיץ קסום אחד אחרון לפני שהוא עומד להקדיש את עצמו לקריירה רצינית כלשהי. תוך כדי עבודה על העבודה האקדמאית האחרונה שלו, הוא פוגש בחור בספריה שמנסה לפלרטט איתו. ארט דוחה אותו בנימוס והם מתיידדים. הבחור הזה (שאגב גם לו קוראים ארתור, וזה עבד מצויין יותר משציפיתי שזה יעבוד) מושך אותו לעולם מרגש ומלהיב של חברים חדשים, הסתבכויות מיניות שונות, כסף וכוח.
המסיבה הראשונה שהוא הכיר לו כבר הייתה מאוד אינטנסיבית, אתה מכיר הרבה אנשים חדשים, סגנונות דיבור והתנהגויות כלשהן. מאוד התרכזתי בחלק הזה, בטוחה שכל האנשים דומיננטים וחשובים לעלילה, אבל הסתבר שזה היה רק "תפאורה" או "הכנה" לרומן עצמו. בסוף רובם נעלמו לי בהמשך בין הדפים וכמעט ולא הופיעו שוב.
אני אוהבת כתיבה וירטואוזית, אבל לא לשמה. אתם יכולים לקרוא לי "כפייתית-עלילה" אבל אני אוהבת לקרוא משהו שייגע בי דרך עלילה, דמויות, רקע, אווירה, תפאורה, משהו. בשליש האחרון של הספר הייתה עלילה כבדה עם המאפיה ועם החברה הבכיינית והמרגיזה של ארט. פלוקס. (בחיי, זה השם שלה). נראה היה לי שמייקל שייבון מצליח לבטא את הגברים ברומן הראשון שלו בצורה משכנעת, אבל את הנשים הוא לא לגמרי הצליח לתאר. רובן היו שטוחות ומטומטמות. פלוקס הרגישה לי כמו גוש מהלך של תלבושות, ציטוטים, שיטות פיתוי, יופי פראי ודמעות. והכי הפיל אותי היה משפט שכתבה לו במכתב שלה בחצי השני של הספר: "יש רק מקום אחד בעולם שאליו אתה אמור להכניס את הפין שלך - לתוכי." ואו. לא הצלחתי להבין אם הניצוץ הקטן של ההומור האינפנטילי שהיה כאן היה מכוון על ידי שייבון או על ידי הדמות.
הייתי מאוד נבוכה מהצורה בה העלילה הסתיימה. אני אמנם לא יודעת הרבה על המאפיה בפיטסבורג, אבל ממה שאני כן יודעת, זה היה נראה לי קצת בלתי סביר. למרות שהבנתי בערך באמצע הספר שהנרטור בנוי בכוונה להיות "בלתי אמין" והיעדר ה"אמת" בנרטיב גרם לי ליצור אמת משלי. אבל מה כבר יכולתי לעשות עם העובדה שארט לא הזכיר או ציין אפילו חבר אחד או מכר שהיה לו לפני עמוד מספר 1, חוץ מהאקסית? אני יכולה לחשוב שאולי ארט לא רוצה להזכיר אותם בגלל זכרונות כואבים או אולי ניסיון להתחלה חדשה בגלל איזו טראומה, או אולי, סביר יותר, ששייבון לא טרח להמציא דמויות כאלה.
כמובן שאין לשכוח ששייבון היה רק בן 22 כשהוא כתב את הרומן הזה ואני חושבת שזה רומן ביכורים מדהים ומבריק. בעיקר אחרי שקוראים את הרומנים האחרים שלו ומבינים איזו כברת דרך הוא עשה.
בקיצור, תקראו את הספר. ממליצה בחום.”
