המאבק בין החילונים לחרדים הוא מאבק אומלל המזכיר לנו את המראה הידוע מתום ספורט האגרוף - לאחר המאבק בין שני המתאגרפים הם נשארים חבולים, אפם מעוך, פיהם שותת דם, עיניהם המוכות נפוחות, ורק אחד מהם יזכה להרמת ידו של השופט שיכריז בקול חלוש על "ניצחונו" כביכול. אכן, החרדים "הצליחו" למנוע את גיוס בניהם לצה"ל ולהתמיד בחינוך "עצמאי" הדן אותם לעוני ולנחשלות כלכלית. שיעור העוני בקרב החרדים הגיע בשנת 2008 ל-60 אחוז לעומת 12 אחוז בקרב האוכלוסייה החילונית.
ראש הממשלה בינימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ הכריזו על הגדלת שיעור התעסוקה בקרב החרדים כעל משימה לאומית. אך בינתיים הם ממנים את תכנית החינוך הרגרסיבית, המונעת לימודי ליבה ממאות אלפי תלמידים ואת תלותם של הוריהם בתקציב היום שמעניקה להם המדינה. האוכלוסייה החרדית מונה כיום כ-600 אלף נפש וחלקה בכלל האוכלוסייה הולך ועולה בגלל שיעור הילודה שהוא יותר מכפול מזה של האוכלוסייה הישראלית, כולל המגזר הערבי.
יובל אליצור, עיתונאי ותיק שהתמקד עד כה בנושאי כלכלה וחברה, מעלה בספר זה רעיונות לתכנית שכלכלנים וסוציולוגים בכירים סמכו עליה את ידם. כן הוא מעלה פתרונות אפשריים לנושאים אחרים המזעזעים את החברה הישראלית: הפליית נשים, נישואים וגירושים, סכנת הפוליטיזציה בצה"ל ושבת למנוחה ולא למאבקים.