“פרויקט יואב בן צרויה - ב
את קורס ההיסטוריה הראשון שלי בחרתי משום שהנושא נראה אטרקטיבי, הרפובליקה הרומית. כשתפסתי את מקומי בכיתה, הסתבר שיש בקורס רק שמונה תלמידים צייתנים. לא עבר זמן רב והבנתי את הסיבה לכך. התלמידים ישבו סביב שולחן מאורך כמו בבית מדרש, בראש השולחן ישב "הרבא" כסמכות רומאית עריצה. רץ הוא שאל מקצה השולחן בציניות, איך השפיעה ליוויה על מעמדו של יוליוס, כפי שעולה מהמקורות ההיסטוריים. לא כל כך הבנתי את החומר, גמגמתי, כי בטקסט היו מלים לטיניות לרוב. רץ, האם לא שמעת על מילון לטיני אנגלי, אמר המרצה בבוז בלתי מוסתר. מאותו שיימינג, השקעתי ימים ולילות בפענוח טקסטים היסטוריים בכדי לבוא לשיעור מוכן.
לעיתים אני מתגעגע לקריאת טקסטים מקוריים, למאמץ הכרוך בפענוח שלהם המאפשר באמצעותם לגעת באופן מוחשי בהיסטוריה, ולהיזכר בערגה בשיעוריו של רובינזון, המרצה שלי לתולדות רומא. הספר של דליה רביד, יואב בן צרויה גיבור שנוי במחלוקת, שנכתב על בסיס עבודת הדוקטורט שלה, החזיר אותי לדיונים שנסבו סביב לשולחן בו נותחו טקסטים היסטוריים, כרגעים של התרוממות רוח וחוויה אינטלקטואלית קסומה.
רביד, לוקחת סיפור מקראי גדול, את סיפור עליית בית דוד לשלטון ובמנתחת אותו בזווית ראיה מיוחדת, כפי שמשתקפת דרך גיבור המשנה הטרגי של הדרמה, יואב בן צרויה שהיה שר הצבא של דוד. האם הגיבור המשני הוא דמות משמעותית בסיפור דוד שואלת רביד ?
מי הוא יואב בן צרויה, האיש שצעד בכל נתיב קרבותיו של דוד, שלא פעם הציל אותו ממרידות, ממלחמות כמעט אבודות, מי שהעניש את אויבי דוד שמרדו באכזריות נוראית ולא היסס לרגע להרוג את יריבי דוד, כולל את בנו אבשלום אהוב ליבו. האם יואב בן צרויה הוא דמות חיובית, או שמדובר באדם נטול חוט שדרה מוסרי, שהיווה כלי בידי דוד בכדי לייצר רוע שלטוני הכרחי. האומנם זה התפקיד שהועיד דוד למפקד צבאו שהיה בעל עצמה משל עצמו, להיות השליט הרע, בכדי שבאמצעותו דוד יצטייר כשליט הטוב. מהם בכלל טוב ורע במושגים מקראיים שואלת רביד ?
את השאלות האלה בוחנת רביד באמצעות ניתוח התנ"ך כטקסט ספרותי, שאליו היא מביטה כמו אל קליפות בצל. לאחר מבט לקליפה הראשונה, היא מביטה לפנמית במבט מעמיק, בהמשך באמצעות פירורי מידע היא מנסה לשחזר את אישיותו של יואב בן צרויה, תוך הסתייעות בגישות פסיכולוגיות ומדיניות לתיאור יחסי גומלין באליטה השלטת של בית דוד, כמו תיאורית הצל של יונג, או ניתוח מעניין לשלטון דוד על פי משנתו של מקיאבלי, על פיו הרוע והטוב הם שני מרכבים שלטוניים הכרחיים המשלמים האחד את השני, ולבסוף רביד מבצעת ניתוח טקסט השוואתי של סיפורי דוד לטקסט קדום אחר, סיפורי גילגמש.
יואב העולה מהטקסט התנכי, מאפשר לקורא להבין אתו כשתי דמויות שונות ומנוגדות. הראשונה כאדם הנאמן באופן טוטאלי לדוד ולממלכה, יש רגעים בהם דוד התקשה להחליט כמו במרד אבשלום, מקרה בו יואב החליט עבורו, מתוך הבנת הדברים שנכון לעשות. לדמותו השנייה של יואב אג'נדה משלה, יואב שינה לעיתים את פקודות דוד, או פעל עצמאית כשם שהרג את אבנר על דעתו, האם הוא פעל ממניעים אישיים שבהם בלט אלמנט הנקמה, להרוג את מי שהרג את אחיו ?
ברובד השני של ביקורת הטקסט, טוענת רביד טענה מעניינת, דמותו של יואב, עוצבה בהתאם למגמתיות כותב הטקסט התנכי, במטרה לתאר את דוד כמנהיג טוב יותר מהמציאות, על ידי שיוך הרוע וחוסר המשמעת ליואב, לעתים הקטינו או העלימו את חלקו של יואב בהישגים הצבאיים, או המדיניים של מלכות דוד, בכדי לזקוף את הקרדיט ל דוד המנהיג, תופעה פוליטית חוצה תקופות.
אם ההינו יושבים סביב השולחן עם רביד כסטודנטים, לבטח הייתה עולה שיחה ערה, על הטרגדיה הענקית של יואב, על העובדה שכל חייו הוא היה איש צבא, שהשתייך לחבורת רועים שהפכו להיות מפקדים נועזים. הוא לחם מלחמות אכזריות ועקבות מדם, למען ממלכת ישראל. הוא חיי לבדו, עררי ללא משפחה במדבר, לבטח הוא היה מתכנס לשתיקות שבין המלחמות. הוא היה בן משפחת דוד, נאמן לו עד כלות. חושיו המחודדים ומרצו הרב עזרו לו לקבל החלטות אישיות שתמיד היו פרי נאמנות לדוד, אך גם נועדו לשמור על מעמדו, והנה בסוף ימיו, דוד בגסיסתו מורה להרוג את יואב בן צרויה. באחת הוא מוחק את מפעל חייו וזכויותיו, ואת מושג רעות הלוחמים. יואב לא פחד הוא הסתכל בעיניים פתוחות על גורלו, ולבטח חשב על חייו שהיו ועל אלה שלעולם לא יהיו עוד. כך סיפרה של רביד מרגש כסיפור אנושי כל כך מוכר ונוגע, מעורר לחשיבה, להבעת מספר דעות בעד ונגד, ודרכן לחשוב על העולם של יואב ושלנו, על הדברים הגדולים שבו, ועל ההחמצות הגדולות.”
