טבע האדם מסוגל למידה אינסופית של רוע. היום יותר מתמיד חשוב שבני אדם לא יתעלמו מסכנת הרוע האורבת בתוכם. לדאבוננו זוהי סכנה אמיתית ביותר, ולכן הפסיכולוגיה חייבת להתעקש על מציאות הרוע ולדחות כל הגדרה שמתייחסת אליו כאל דבר חסר חשיבות או בלתי קיים. – (קרל גוסטב יונג)
כשמבינים שהרוע הוא במהותו זרם אנרגיה אלוהית, שעוּותה זמנית בשל פגמים מסוימים, רעיונות ומושגים מוטעים מסוימים, כי אז חדלים לדחות את מהותו. – ("המדריך")
אתה אינך אדם רע. אני איני אדם רע. ואף על פי כן, הרוע קיים בעולם. מאין הוא בא? מי הם הרשעים, וכיצד הם נעשו כאלה?
הדברים הרעים שמתבצעים על האדמה הם מעשה ידי אדם. אך האם קיים כוח-רֶשע שמפתה את בני האדם ומשחית את מידותיהם? יש המכחישים את קיומו של הרוע ואומרים, שמה שנראה כמעשי רֶשע, נובע למעשה מכך שאנשים מולכים שולל, טועים. האם זה נכון? האם ייתכן שאף אחד לא נושא בתוכו רוע?
"רֶשע" זו מילה חזקה ביותר. האם היא חלה גם עלי ועליך?
לכולנו יש פגמי אופי, כולנו פחות או יותר מרוכזים בעצמנו, אנוכיים וקטנוניים. ואותם פגמי אופי הובילו אותנו, פעמים רבות, להיות בלתי אוהבים, לרצות להכעיס, לקנא, ולנהוג באופן שרק מגביר את כמות המצוקה בעולם. אך האם זה הופך אותי לרשע?
אתם ואני ודאי איננו רשעים באופן טוטאלי או במהותנו, אך יש בנו רוע. נתיב ההתמרה מלמד שהרוע או הנטייה לרוע שוכנים בנשמתו של כל אדם. או במילים אחרות: הרוע בעולם אינו אלא סך כל הנטיות לרוע שקיימות בכל בני האדם.
לפי נקודת מבט זו, המילה "רוע" יכולה לתאר רצף של התנהגויות שנמתח לאורך כל הדרך מקטנוניות ואגוצנטריות פשוטות בקצה האחד, ועד לרצח עם סדיסטי בקצה השני. אלה מאיתנו שמאכלסים רוב הזמן את הקצה הנמוך של הרצף היו אולי רוצים לומר שאין לנו דבר במשותף עם הרוצחים שבקצהו הגבוה; אך הייתכן באמת שאין לנו שום דבר משותף?
לפני שלושים או ארבעים שנה, שלא כמו היום, המילה "חטא" היתה עדיין בשימוש נפוץ. עתה סביר יותר שנשתמש במושגים מתחום הפסיכולוגיה, שמדברת, במקום זאת, על הפגמים והחולשות האנושיים שלנו, אך עושה זאת על פי רוב בדרכים אשר תולות את האשם בגורם אחר - בהורים או בחברה שגרמו לנו להיות כפי שאנחנו. לפי אסכולה זו, שינוי אישי יוכל להתרחש כשנבין את מקור התכנות השלילי שעשו לנו אחרים, נרגיש את הרגשות הכרוכים בכך (בעיקר כעס ויגון), ואז נסלח למקור החיצוני על השליליות שעודנו סובלים ממנה.
"ואולם, בנקודת המבט הפסיכולוגית אבד לנו משהו, שמושג החטא הישן של הדת כן נתן לנו. דהיינו, שאנו האחראים לשליליות של עצמנו, למעשינו ולמחדלינו האישיים. להיות אחראים זהו דבר שונה מאוד מלהיות אשמים. פירושו רק להודות שלפעמים, אנו המקור לכאב, לאי-הצדק ולחוסר האכפתיות כלפי עצמנו, אחרים והעולם". (סוזן תסנגה)
אם אוכל לקבל מידה זו של אחריות - שאינני אך ורק קורבן לרוע שבעולם, אלא שאני עצמי יוזם שליליות בדרכי שלי - כבר עשיתי בכך צעד ענק לכיוון התמרת השליליות שלי.
אחרי צעד ראשוני ענק זה, מה הלאה? מה אוכל לעשות בהמשך כדי להתמיר את נטיות הרוע שקיימות בתוכי? הדת והפסיכולוגיה, שתיהן מנסות לענות על שאלה זו.
אלה מאיתנו שלמדו ותרגלו את נתיב ההתמרה גילו, בתחושת הקלה, שמשנה זו מספקת את אותה החוליה הקריטית החסרה שעד כה חמקה מהדת והפסיכולוגיה כאחד.
רובה המכריע של הספרות הרוחנית בת ימינו מתמקד בטובם המהותי של בני האדם, בטבענו האולטימטיבי כעצמי-אֵל; ואין ספק שזהו מסר רב ערך לזמננו. אולם מה ניתן לעשות עם "הצד האפל" שבנו? מנין הוא בא, מדוע כה קשה להכניעו, כיצד עלינו לטפל בו?
במתן תשובות לשאלות אלה, המסר של נתיב ההתמרה הוא בעל ערך ייחודי. דברי חכמה אלה מורים לנו שהרוע נמצא בלב כל אדם בצורה מסוימת, אך אין צורך לפחד מפניו ולהכחישו. ניתנת שיטה שמאפשרת לנו לראות את "צידנו האפל" בבהירות, להבין את שורשיו וסיבותיו, וחשוב מכול, להתמירו. התוצאה תהיה שלום בלב האנושי, ורק לאחרי שזה יושג, יוכל לשרור שלום על פני האדמה.
אדם שרוצה למצוא תשובה לבעיית הרוע, כפי שהוא מוצג כיום, זקוק בראש ובראשונה להכיר את עצמו; כלומר, להכיר את מכלול הווייתו באופן שלם ככל האפשר. הוא חייב לדעת בצורה נחרצת כמה טוב הוא יכול לעשות, ולאלו פשעים הוא מסוגל, והוא חייב להיזהר מלהתייחס אל האחד כאל אמיתי ולאחר כאל אשליה. שניהם יסודות בתוך טבעו ושניהם מועדים להיחשף גם אצלו, אם ברצונו - ומן הראוי שזה יהיה רצונו - לחיות ללא הונאה-עצמית או אשליה-עצמית. –(קרל גוסטב יונג)
חלקו הראשון של הספר מכין את הבמה - מלמד אותנו כיצד להתבונן בעצמנו יותר מקרוב, לזהות את הילד האי-רציונלי והאומלל שחי בתוך כל אחד מאיתנו, ולראות את המסכות, ההונאות-העצמיות והפתרונות-המדומים שאימצנו לנו בניסיון להתקדם בחיים.
החלק השני מתמקד מקרוב ברוע האישי שלנו כמקור לכל אומללותנו. לא קל להתבונן ברוע האישי שלנו. כדי לעשות זאת דרוש אומץ רב, וכן מידה גדולה של חמלה כלפי עצמנו. אתם עשויים להתפתות, בשלב כלשהו במהלך הקריאה, להניח את הספר מידכם ולא לחזור אליו. להתבונן בחסרונות ובמגרעות שלנו, לעומק ובאריכות, הם לא מן התענוגות הגדולים.
קשה לעבור מן התיאורטי אל האישי והמעשי. אנו עשויים להאמין שחשוב לאהוב את כלל המין האנושי. אך בפועל, קל להתעלם מחוסר העקביות ולראות את הסתירה בין אמונות מוצהרות לבין התנהגות בפועל.
אצל כולנו, אחת הסיבות לפיתוי להישאר בעיוורון היא השאיפה להימנע מכאב, רגשי וגם פיסי. כמה מצער זה לגלות שעלינו להסכים, אם באמת אנו רוצים להגיע לאמת, להרגיש כאבים שהדחקנו בהצלחה במשך שנים!
דרכים רוחניות רבות מלמדות כי הדרך להתמודד עם הנטיות השליליות, קטנות כגדולות, שיש לכולנו היא להתעלות מעליהם. הרעיון הוא, שאם נַפנה את תשומת הלב אל האמיתי, הטוב, והיפה - העצמי הנמוך יתנוון וייבּול. נתיב ההתמרה גורס כי שיטת ה"התעלות מעל" אינה פועלת; היא מייצגת משאלת לב והכחשה, ומובילה להדחקה ולבסוף לביטוי הנטייה השלילית, בלי להכיר בה. נתיב ההתמרה מלמד שחובה עלינו להתמיר את העצמי הנמוך, במקום להתעלות מעליו.
והגמול על עבודה זו? ראשית, גילוי האושר שנובע מלחיות בַּאמת, בלי מסכה, בלי להעמיד פנים. שנית, לגלות שמבעד לשער שדרכו אני מרגיש את כאבי נכנסים חיים של עונג אמיתי, כשאני מפסיק להירתע מן החיים בגלל הפחד להרגיש כאב. ויש עוד גמולים רבים נוספים מעבר לאלה; הנה תיאור מתוך אחת ההרצאות של נתיב ההתמרה: "קיים מצב שמאפשר לאדם לחיות בלי בלבול מכאיב ומענה, שמאפשר לו לתפקד ברמה פנימית של עמידות וגמישות, של שביעות רצון ותחושת ביטחון; שבה האדם מסוגל להרגיש רגשות עמוקים ועונג מאושר; שבה הוא מסוגל לפגוש את החיים כפי שהם, בלי פחד, ולפיכך מסוגל לראות שהחיים, ואפילו בעיותיהם, הם אתגר משמח".
"הרוע ושברו מציג את תפישת הרוע במונחים עכשוויים, מעשיים, שיכולים לסייע לנו להתעמת מול חוויות החיים השליליות שלנו, מצוידים באור חדש של הבנה, שיתמיר את הכאב האישי שלנו אל שמחה והנאה." - ברברה אן ברנן, מחברת ידי אור
"דרך אחת להעריך את חשיבותה של תקשורת כלשהי עם העולם הפנימי, היא להתבונן בתוצאות שמניבה תקשורת זו. נתיב ההתמרה הוא תוצאה חיובית ביותר של תקשורת כזאת, העוזרת לאנשים רבים למצוא אמת ובהירות עמוקים יותר בחייהם." - דיוויד ספנגלר, מתקשר, מורה רוחני, מחבר The Call ו- A Pilgrim in Aquarius