פרק א
עוברים דירה?
שלום חברים שלי. אתם תופסים אותי במצב רוח מוזר מאוד. אני לא יודע אם אני כועס או שמח או עצוב או מרגיש אשם; כל הרגָשות מעורבבים בתוכי כמו דייסה לא מוצלחת. אולי אם אכתוב לכם, אצליח לסדר לעצמי את הראש.
אז ככה. קודם כול, אני איתן, איתן גולן, ילד רגיל, לא יפה ולא מכוער. פעם הייתי חבר של מיכלי ועכשיו הכול השתנה.
הכול התחיל כשאמא הֶעלתה בארוחת הערב נושא שכמעט הפיל אותי מהכיסא. "אנחנו עוברים דירה," היא אמרה בטון שקט והחלטי, כאילו בכלל לא התכוונה לדוּן בזה או להתווכח על זה.
"מה?" הפניתי אליה אוזן ימין.
"אנחנו עוברים דירה," חזרה אמא על דבריה.
"מה?" הפניתי את אוזן שמאל.
"עוברים דירה."
אם שמעתי אותה הבשורה בשתי האוזניים, נראה שזה נכון. שתיקה נפלה על כולם, פרט לאבא שלי, שחייך אלי ואל אחי עידו ולחש, "יש! יש! זה מה שאתם צריכים להגיד עכשיו."
"יש... יש... יש לי כינים," אמר אחי עידו וגירד את הראש. אם שכחתם, אזכיר לכם. אחי עידו הוא ילד שונה. יש לו פיגור בהתפתחות, והוא פשוט ילד מצחיק. הוא אומר דברים מוזרים ועושה דברים מוזרים, אבל כל הזמן צריך לסלוח לו ולהבין אותו כי הוא ילד עם קשָיים.
"עידו, אתה לא הבנת כלום. אמא אומרת שאנחנו עוברים מכאן, אנחנו עומדים ללכת לגור במקום אחר."
"גם דידי עובר?" נעץ בי אחי עיניים גדולות ומבוהלות. דידי הוא שמו של הדרקון הענקי שמצויר על קיר חדרו של עידו, והוא החבר הכי טוב שלו.
"נראֶה לך שאפשר להעביר קיר?" שאלתי את עידו והברַגתי אצבע לכיוון המוח.
אמא גילתה יותר סבלנות ואמרה, "לא עידו, דידי לא יכול לעבור, אבל אפשר לצייר בדיוק אותו דרקון על קיר החדר שלך בבית החדש."
"לא! לא! לא רוצה... אני לא עוזב את דידי!" צרח אחי ורץ לחדרו. אבא רץ אחריו.
אמא נאנחה. "אני לא מבינה," היא אמרה. "חשבתי שתשמחו."
"מה יש לשמוח?" שאלתי.
"אנחנו עוברים לדירה מרוּוחת יותר, קרובה יותר למרכז..."
"דירה מרווחת קרובה למרכז? בטח יקר שם, לא?"
"קצת יקר, אבל נוכל לעמוד בזה. עכשיו כשאבא מרוויח יותר בעבודתו בעיתון, ואתה התחלת להרוויח מהפרסומות בטלוויזיה, המצב שלנו טוב ואֶפשר בהחלט לעבור לדירה מרווחת יותר שבה יהיה לאבא חדר עבודה, וחדר נוסף ל..."
"לְמה?" שאלתי כשראיתי שאמא מצביעה על בטנה.
"לילד שבדרך," אמרה אמא.
"את בהריון? יהיה לי עוד אח?" שאלתי המום. מה זה ההפתעות האלה באמצע החופש הגדול? דווקא תיכננתי לנוח ולהסתַלבט, לשכב מעולף מחום כל החופש ולא לעשות כלום, ופתאום צריך לעבור דירה ולהתכונן לתינוק? מה קורה פה?
"אח או אחות או תאומים, אי אפשר לדעת עדיין, זה מוקדם מדי," חייכה אמא.
הנחתי ראש על השולחן והתנשמתי בכבֵדות.
"איתן, אתה בסדר?"
"אמא," הרמתי ראש. "עם כל הכבוד לצרור הפגזים האלה שכרגע הפַּלת עלי, לא חשבת אולי להתייעץ איתי לפני כן?"
"א... אז זהו," לחשה אמא והתיישבה לידי. "אתה זוכר שהייתי עם אבא בקבוצת הורים? אז שם למדנו שיש עניינים שבהם אנחנו ההורים צריכים להחליט בעצמנו ואין צורך לשתף את הילדים בהחלטה. ואני ואבא החלטנו שדירה והריון הם שני עניינים שאנחנו צריכים להחליט עליהם בעצמנו."
"אבל, אבל..." הרגשתי גוּלה נתקעת לי בגרון. הדברים של אמא עיצבנו אותי והעליבו אותי. אני שונא שלא משַׁתפים אותי; שמתייחסים אלי כאל ילד קטן וחסר חשיבות. הרי אהיה בן שלוש־עשרה בעוד חודש, ומסיבת בר־המצווה בפתח, אז מה פתאום להשקיע את כל הכסף בדירה עכשיו? בסוף לא יישאר כסף למסיבה שתיכננתי לעשות על חוף הים עם די־ג'יי שיארגן סלואו אחרי סלואו בשביל שאני ומיכלי נרקוד לאור הירח עד אור הבוקר.
וחוץ מזה, אני לא רוצה לעבור. אני בשום אופן לא עובֵר מהשכונה הזו. בשכונה הזו גרה מיכלי, שהיא הדבר הכי חשוב לי בעולם. אני הכי אוהב להשקיף מהחלון שבחדר שלי על ביתה של מיכלי, לנסות לראות אם היא יוצאת או נכנסת. ומה עכשיו? נעבור מפּה? ומה עם הנוף? הרי אותו אי אפשר להעביר.
"מה אבל?" שאלה אמא.
"אבל יש דברים שאני לא רוצה לעזוב."
"מה למשל?"
"לא יודע. הכול. אני אוהב את החדר שלי עם הכוכבים על התקרה, ואת הספה בסלון שאני אוהב לשכב עליה הפוך, ואת הפינה הזו במטבח, שבה אני יכול לשבת ליד השולחן, לפתוח את המקרר ולקחת אוכל בלי לקום מהכיסא. אני אוהב שהכול קטן וצפוף כזה."
"נעביר הכול, אין לך מה לדאוג, והבית החדש הוא לא גדול מדי, גם שם די צפוף."
"אבל... מה עם המכולת מתחת לבית? זה כל כך נוח, והרי אותה לא נוכל להעביר," המשכתי להתעקש.
"בבית החדש יש סופרמרקט קרוב."
"אני שונא סופרמרקט, זה גדול מדי. בשביל לקנות במבה צריך ללכת לכיוון מערב עד קו המשוֶה, ובשביל לקנות שוקו צריך ללכת שעה לכיוון אַנטַרקטיקה, ושם קופאים מקור, והקופּה בכלל בקצה השני של העולם."
"אתה תתרגל."
"אמא, אני לא רוצה לעבור. יש דברים שממש אי אפשר להעביר, ואני לא יכול להתרגל להיות בלעדיהם."
"מה למשל?"
"למשל... הנוף שרואים מהחלון שלי."
"נו באמת, איתן, מה רואים מהחלון שלך? דודי שמש?"
דוד השמש של מיכלי, רציתי להגיד, אבל אמרתי משהו אחר. "אני רוצה את הנוף שרואים מהחלון שלי. לא רוצה לעזוב אותו."
"מה כל כך מעניין אותך בדודי שמש, תסביר לי?"
"לא אכפת לך," שילבתי ידַי. אולי זה נשמע תינוקי, אבל לא אכפת לי. יש דברים שלא מתחשק לי לשתף בהם את אמא. אני שונא שלכל דבר יש לה תשובה, ואני שונא שהיא מספֶּרת את כל הסודות שלי לחברות שלה.
"בחיי, לפעמים אתה מתנהג ממש כמו עידו. זה לא מתאים לך, איתן."
"לא אכפת לי. אני לא זז מפה," אמרתי.
"מה קרה? מה הצעקות?" שאל אבא וחזר עם עידו, שנרגע קצת.
"מתברר שאיתן לא רוצה לעבור מפּה."
"איתן, על מה אתה מדבר? אנחנו עוברים למגדלי טופז - אתה יודע איפה זה? זה קרוב לאולפני הטלוויזיה, ובבניין גרים כמה מפיקים, במאים, שחקנים... אני בטוח שתקשור שם קשרים ותתקדם בתחום המשחק... תוכל להתפרסם ולהרוויח יותר..."
"אבא, אני לא רוצה! ואני כועס שלא שאלתם אותי בכלל. אז מה אם אני ילד? אז מה אם עידו ילד? גם לנו יש זכות להחליט החלטות משפחתיות כאלה גורליות!"
"טוב, אתה צודק. אתה יודע מה? נעשה הצבעה והרוב יקבע. הולך?"
"ואם יהיה תיקו?"
"אם יהיה תיקו ננסה לשכנע זה את זה עד שאחד מאיתנו יעבור למחנה השני."
"בסדר," אמרתי. סמכתי על עידו שיצביע כמוני; אחר כך אשכנע גם את אבא, והכול יהיה בסדר.
"מי בעד לעבור דירה?" שאל אבא.
אמא הרימה יד וגם אבא הרים.
"מי בעד להישאר בדירה הזו?" שאל אבא.
אני הרמתי יד, אבל עידו היה עסוק בקורנפלקס שלו ולא הצביע.
"עידו, תרים יד! הרי אתה לא רוצה לעבור מפה בלי דידי שלך, נכון?"
עידו הצביע.
"אתה רואה, אבא? תיקו, שניים נגד שניים..." התחלתי להגיד, אבל אז עידו הזיז בטעות את הצלחת עם החלב והקורנפלקס. השולחן והשטיח התלכלכו, ועידו התחיל לצרוח, "איכסה, מלוכלך פה, מלוכלך פה, אני רוצה לעבור דירה."
"עידו, השתגעת? ננקה את זה! בגלל קצת לכלוך אתה רוצה לעבור?"
"כן, עכשיו, עכשיו!" צווח עידו והרים ידיים לאוויר.
"הוחלט ברוב קולות," אמר אבא והרים כתפיים בתנועה של אין־מה־לעשות. "עוברים דירה."
"אוי אבא, אתה יודע שעידו סתם אמר. הוא לא באמת רוצה לעבור."
"איתן, עשינו הצבעה ויצא אחד נגד שלושה. אז עוברים."
"לא רוצה, לא רוצה!" צרחתי. האבא הזה והאמא הזאת לא יעבדו עלי. אני לא עובֵר מפה בשום אופן.
קמתי ורצתי אל המשקוף והחזקתי אותו חזק. "אני לא זז מפה! תצטרכו להביא בולדוזר כדי להזיז אותי מפה!"
