“יהודה עמיחי קלאסי. קצת יותר ממאה שירים בספרון. שירים שמתכתבים עם המלחמה ההיא (הַתִּגְבֹּרֶת; מְשֻׁרְיָנִים בְּצַד הַדֶּרֶךְ; אַרְבָּעָה שִׁירִים עַל מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם), עם אהבות ישנות ומשונות (אַהֲבָה מְסֻכֶּנֶת; טֶכְנִיקָה שֶׁל אַהֲבָה), עם ירושלים (גֶּשֶׁם בִּירוּשָׁלַיִם; אַהֲבַת יְרוּשָׁלַיִם), עם הילדות הנשכחת (כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד), עם הזקנה המתקרבת (1924; אִישׁ מְסֻמָּן לַמָּוֶת; הַהוֹרִים הַזְּקֵנִים), עם המוות (חַלוֹנוֹת וּקְבָרִים), עם עונות השנה (כְּבַר סֶפְּטֶמְבֶּר; הַקַּיִץ נִגְמָר; כִּמְעַט גֶּשֶׁם) וכמובן עם אלוהים (אֱלוֹהִים, הַבִּדוּד).
אבל השירים אינם קצובים וחתוכים לפי נושאים. בשיר על ירושלים, נזכרת המלחמה ההיא, ובשיר על עונות השנה הוא מתכתב עם אהובה נשכחת. ויש שירים רבים אחרים שמתארים ביד אומן רגעים פרוזאיים מתוך החיים, בשעת עבודה בגינה, ליד הים, או בשעת נסיעה באוטובוס. שירים אחרים אינם אלא ביטוי לירי להגיגים או מחשבות קיומיות. הנה דוגמה קטנה:
בקיץ ראיתי ליד הים
תינוק שראה את הים בפעם הראשונה
וזקן שראה את הים בפעם האחרונה
יושבים יחדו בחול,
ועיני שניהם פתוחות לרווחה:
כל אחד לרווחה אחרת.
(נְסִיעָה אֲרֻכָּה, עמוד 91)
יש שירים שמשאירים אותך בלי אוויר כמו: 'כָּל אֶחָד בְּחַיָּיו צָרִיךְ גַּן נָטוּשׁ', 'תֵּן בָּהֵם סִימָנִים', 'אָדָם בְּחַיָּיו', ויש גם אחרים שמשמעותם מעורפלת.
אסיים בשיר יחיד ומיוחד שמצאתי בו עצמה, ולכן אני מטריח את עצמי ומעתיק את כולו:
הַיְלָדִים הַפְּרָאִים שֶׁלִי: בַּבֹּקֶר
הֵם אוֹכְלִים אֶת חֲלוֹמוֹתַי. בָּעֶרֶב
הֵם זוֹלְלִים אֶת זִכְרוֹנוֹתַי.
אֲנִי אֲבוּסָם,
אֲנִי חָשׁ אֶת לְשׁוֹנָם הַמְחֻסְפֶּסֶת
עַל נִשְׁמָתִי.
אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת מִצְמוּצָם הַמָּתוֹק וְהַמְרוֹקֵן
יוֹמָם וָלַיְלָה.
הַיְלָדִים הַפְּרָאִים שֶׁלִי, הַבָּרִיקָדוֹת שֶׁלִי
סוֹפְגֵי שִׁגְעוֹנִי, מְעַמְעֲמֵי צַעֲקָתִי.
אֲנִי מִתְחַפֵּר בָּהֵם.
אֲנִי רוֹצֶה לְהַדְלִיק אֶת עֵינַי
בְּעֵינֵיהֶם,
כְּמוֹ שֶׁבִּרְחוֹב לֵילִי וְחָשׁוּךְ
אָדָם מְבַקֵּשׁ אֵשׁ
לְהַדְלִיק סִיגָרִיָּה אַחֲרוֹנָה.”
