“כל פרק בספר סובב סביב מתכון הרלוונטי לפרק בחייה של טיטה, הבת הצעירה מבין שלוש, החיות יחד עם אמן, עם המשרתת ועם הטבחית, בחווה במקסיקו.

על פי חישובי מדובר בתקופה של בערך לפני 50 שנה ומסתבר שאז היה קיים באותו אזור (לא משנה מאיזו עדה...) מנהג שלפיו הבת הצעירה ביותר אינה נישאת ואינה מקימה משפחה משלה אלא נשארת לטפל באמה עד מותה.

מנהג אכזרי זה מוליד סיטואציות אבסורדיות (במובן השורף, לא המצחיק) שהן הבסיס לעלילת הספר,
 
המתכונים, למקרה שתהיתם, רובם  מגעילים (שלווים ברוטב עלי ורדים ? לא בדיוק כוס הטקילה שלי, בטח לא אחרי התאור המחריד של רצח חומרי הגלם למנה, ולא, אני לא מתכוונת לורדים).

דווקא המתכון היחיד שאינו לדבר מאכל אלא להכנת גפרורים, הוא המרגש והמיוחד מכולם, בפרק שבו אחת הדמויות בספר מסבירה לדמות אחרת, כי כמו גפרורים רטובים גם נשמה כבויה אפשר להצית מחדש, לאט לאט...

במהלך הספר מתברר כי טיטה ניחנה בתכונה מיוחדת: רגשותיה בעת הכנת המתכון משפיעים על טעמו, ואפילו על התנהגותו ומעשיו של מי שאוכל אותו. עד כדי כך שמה שמניע את הספר קדימה הוא מצד אחד המתכונים ומצד שני רגשותיה של טיטה בשעה שהיא מבשלת.

גיבורת הספר ניצבת בפני הדילמה האולטימטיבית של כל רווקה תל אביבית מצויה: האם לבחור בגבר שהתשוקה אליו בוערת ובדרך כלל גם שורפת ושורטת, או בגבר הנעים, הנאמן, המבין, שנותן לך ביטחון ? האם הראשון יכול להפוך לשני ? האם השני יכול להפוך לראשון ? האם אפשר בכלל למצוא מישהו שיהיה גם זה וגם זה ?

הדרך אל האושר (של טיטה, ובכלל) עוד ארוכה, אבל אם מבלים חלק ממנה בקריאת הספר הזה, אפשר להעביר אותה בסבבה.”

“"לארוחה ולמיטה תבואי רק בהזמנה" רק הציטוט עשה לי חשק לקרוא את הספר, וכמובן השם. שמות עושים לי את זה.
הספר הזה יצא די מזמן אבל רק עכשיו יצא לי לקרוא אותו. מכיוון שנהניתי ממנו, בעיני לפחות לא נס לחו.
את הסרט לא ראיתי ולכן, אולי, דווקא כן אהבתי את תמונת העטיפה, קצת מיושנת אבל מתאימה.
הספר מביא אותנו למקסיקו המסורתית של פעם בכל החושים: בריחות, בצבעים, במאכלים, בנוף. ממש אפשר לראות ולהריח דרך הכתיבה החושנית. וכמובן, לסיפור אהבה גדול ועל מסורת שיש לקיים, וממנה רק המוות משחרר.
את המתכונים כנראה שלא אכין, צריך לשם כך כישרון מולד, אבל דווקא הייתי שמחה לטעום, לפחות את חלקם (אבל לא את הגפרורים).
ויש גם תובנות, אם רוצים. תמיד בסיפורי אהבה לא שיגרתים יש סוג של תובנות. אפילו בשם הספר יש סוג של תובנה.
ובכתיבה יש את הקסם המובטח. ממליצה, בטח שממליצה.”

“כלל יסוד: לעולם אל תקרא רומן שעובד לסרט, ותמונה מן הסרט מתנוססת על הכריכה.

הספר מתיימר להיות מקורי (שיבוץ המתכונים) אבל משמים ולא מותיר דבר בסוף הקריאה.”