“במסגרת דילול ספרים מהספרייה בה אני עובדת, לקחתי על עצמי לקרוא ספרי נוער שאף אחד לא קרא מעל 5 שנים, חלקם נראים ממש רע ואף ילד לא ייגש אליהם אם לא יהיה מישהו שימליץ לו עליהם.
הגעתי ל"קמע" עם ציפיות כי את ספרו המפורסם ביותר של סר וולטר סקוט - אייבנהו, מאוד אהבתי כילדה.
הספר די מרתק ונחמד שהוא מתרחש כא בין עכו לעין גדי. כמו שהסופר אוהב יש אבירים נועזים, עלמות יפיפיות ולא תפגוש אפילו דמות אחת שהיא לא בן מלוכה בתחפושת. (ברצינות, ולפעמים הדמות מחופשת פעמיים.אתה משרת, לא אתה האיש ההוא לא גם זו תחפושת אה, אתה בן מלוכה-זה כבר יותר הגיוני)
יש לי הרבה מה לומר על הספר הזה, אבל אני אתמקד בשלושה דברים עיקריים -השם,משפט דו קרב והליכה למנזר.
השם: תעשו לי טובה, אם אתם כותבים ספר, אל תקראו לו הקמע. יש מלא ספרים השם הזה. די.( הוא כמעט מנצח את השם "אהבה אסורה" שהוא השם הכי נפוץ וגרוע בעולם לספר)
משפט דו-קרב. זו תמיד נראתה לי הפרקטיקה הכי מטומטמת בעולם. העלבת אותי, בוא ונלך להרוג אחד את השני, אני מאשים אותך במשהו, תילחם בלוחם הכי טוב שלי, אם אתה חף מפשע-אתה תשרוד. זה נהיה יותר פסיכי כשריצ'ארד לב הארי מסכן את כל מסע צלב המטורף שלו (שהוא הסיבה העיקרית שהובילה למיסים הכבדים שרובין-הוד יצא נגדם והאשים את ג'ון המסכן)כי הוא נעלב ממשהו שהארכידוכס של אוסטריה אמר כשהוא היה שיכור. הכל נראה כל כך פזיז ומטופש. אבל דווקא המשפט בקרב שמופיע בסוף הספר נראה פתאום הגיוני. בעולם שבו משפט האל נראה מאוד מציאותי וקרוב, אדם אשם שצריך להילחם על חפותו עד מוות ויודע שהוא אשם והאל לא לצידו מגיע לקרב אחוז פחד מוות. התיאור בספר המחיש לי שעבור אנשי תקופה משפט בקרב הוא לא שיטה דבילית כמו שאנחנו עשויים לחשוב.
שליחה למנזר: זו תמיד נראתה לי דרך נוראית לסגור בחורות ולשלוט בהן. אבל כאן זה מוצג כעמדה של כוח. אדית מודיעה לריצ'ארד לב הארי שאם יחתן אותה בניגוד לרצונה היא תלך למינזר ואפילו המלך לא יכול למנוע ממנה את זה. האיום הוא גדול כי הוא זקוק ליתרונות הדיפלומטיים שבנישואין שלה אבל הוא לא יכול לכפות עליה. והנזירות הן נשים משכילות יחסית שמנהלות את עיניהן בעצמן ויכולת להתקדם כך שלמעשה האופציה של הליכה למנזר נתנה לאישה בימי הביניים סוג של שליטה בגורלה.”