“"בספורט במיטבו, והנ.ב.א היא ספורט במיטבו, אפשר למצוא תמצית של כל מה שיפה ומרתק בכל תחום שבני אדם עוסקים בו. והספר הזה, מעל לכל, הוא על בני אדם" (עמוד 9).
הספר "מסע בין כוכבים" מאת עפר שלח (הוצאת כנרת, 1992) סקר את עונת 1991-1992 שהחלה עם פרישתו של מג'יק ג'ונסון והסתיימה בהופעת נבחרת הנ.ב.א באולימפיאדה.
שלח, קצין צנחנים לשעבר (לימים פרשן ביטחוני וח"כ) ובעת שנכתב הספר פרשן הכדורסל של העיתון "מעריב", "גלי צה"ל" והטלוויזיה בכבלים, כתב ספר על ליגת הנ.ב.א (A.B.N). ליגה מרתקת המשלבת ספורט ועסקים, פרסום ותהילה. ליגת הכדורסל הטובה בעולם.
אני עצמי איני חובב ספורט, או ספרי ספורט. שלח, מטובי הפרשנים הביטחוניים שצמחו כאן, מוכר לי בעיקר מעבודתו בתחום זה. אבל אחרי הבאז שהיה בעקבות הסדרה "הריקוד האחרון" החלטתי שאם כבר לקרוא על הנ.ב.א, אז לפחות לקרוא משהו שכתב מישהו שאני אוהב לקרוא. בספר עסק שלח בכלל האספקטים של הליגה: המקצועי, האנושי והעסקי. אספקטים שקשה להפריד ביניהם. שלח כתב ספר למי שרוצה להבין טוב יותר את הכדורסל, את הנ.ב.א וגם, כפי שנכתב בגב הספר, "לדעת משהו נוסף על בני־אדם. בנ.ב.א, ליגה של כדורסלנים גדולים, כסף גדול ובני־אדם גדולים, יש מכל אלה".
הכדורסל האמריקני שונה מאוד מזה האירופי, קבע שלח בספר. "בניגוד למה שחושבים, הכדורסל של הנ.ב.א לא רק יותר טוב מהכדורסל האירופי, הוא פשוט כדורסל אחר. השמירה האישית בלבד, שעון ה24 השניות, ובעיקר היכולת האתלטית הנדירה שיש בנ.ב.א מכתיבים משחק אחר לגמרי. לכן אי אפשר לתרגם 20 נקודות לערב באירופה ל־10 נקודות בנ.ב.א ולחשוב שגמרנו. לשוב לא רק כמה השחקן קולע, אלא גם איך הוא עושה את הנקודות שלו" (עמוד 69).
יתרה מכך, כתב, בנ.ב.א, קבוצה שהצליחה בעונה הסדירה יכולה בהחלט להיכשל בפליי־אוף. "התיאוריה שלי, והיא טובה עד שלא יוכח אחרת, היא שבעונה הסדירה מנצחת הקבוצה הטובה ביותר, ולעומת זאת בפליי־אוף מנצחת הקבוצה שיש לה שחקן אחד או יותר שיכולים להתעלות. לעיתים קרובות מדובר באותה קבוצה ממש: הלייקרס והסלטיקס היו בשנות השמונים הקבוצות הטובות ביותר, והיו להם גם שחקנים כמו בירד, מג'יק ו־וורת'י, שידעו להגיע להשיאם במשחקי הכרעה. אבל לעיתים קרובות השחקן האחד הוא שעושה את ההבדל. דטרויט ושיקגו היו קבוצות מעולות, אבל אלמלא ההצגה המזהירה של איזייה בסדרת הגמר מול פורטלנד והמופע של ג'ורדן מול הלייקרס בשנה שעברה, ייתכן שהן היו מפסידות" (עמוד 48).
כבר בפתח הספר קבע שלח כי שחקן קבוצת הלוס אנג'לס לייקרס ארווין מג'יק ג'ונסון הוא שחקן הנ.ב.א הגדול בכל הזמנים. כן, גדול יותר מג'ורדן (קביעה שהמחבר סתר בשלל ההתבטאויות וטורים מאוחרים יותר, בהם קבע שזהו ג'ורדן). "הנ.ב.א אליה הגיעו מג’יק ובירד ב־1979 היתה ליגה כושלת, שסבלה מבעיות סמים, תדמית וכסף. דויד סטרן, הקומישנר שהגיע ב־1984, זוכה בצדק בתהילה כמי שהעלה את הנ.ב.א על הדרך לשגשוג. אבל מג’יק ובירד – שני שחקני כדורסל גדולים, שני יריבים גדולים – הם שעשו את העבודה בשטח" (עמוד 19), כתב שלח.
לאחר שהתברר שמג'יק חלה באיידס (אירוע שזכור לי היטב כילד) הוא נאלץ לפרוש. למרות זאת השתתף מג'יק במשחק אולסטאר אחד האחרון. במשחק "מג’יק שיחק 29 דקות, קלע 25 נקודות, מסר 9 אסיסטים, הוריד 5 ריבאונדים וחטף 2 כדורים. המערב ניצח 153 – 113. אבל כמו לאורך כל הקריירה של מג’יק המספרים לא מספרים אפילו את חצי הסיפור. מג’יק, שמקפיד על משטר תזונה ואימון גופני כחלק מן הטיפול בו, נראה מצויין כשחקן כדורסל. אבל חשוב מזה, לערב אחד כולם שכחו שהוא חולה איידס. הוא היה פשוט אדם שעשה את שלו, טוב מכולם" (עמוד 18).
אם ניקח את התכונות הטובות של כל אחד מגדולי המשחק, כתב שלח, "מנהיג ושחקן קלאץ׳ כמו ווסט, גאון משחק קבוצתי כמו בירד, מבריק ומדהים כמו ג’ורדן, צובר סטטיסטיקות לא פחות מקארים, אציל ורבגוני כמן הדוקטור. זה היה מג’יק ג’ונסון, השחקן שהנ.ב.א הפסידה השנה, גדול שחקני הכדורסל בכל הזמנים. רק האדם ארווין ג’ונסון עולה עליו" (עמוד 21).
אז, ורק אז, לאחר שסיכם את הקריירה של ג'ונסון, התייחס שלח לקבוצה העולה מן המזרח שתהפוך, זאת יודעים היום, לקבוצה הטובה ביותר שבה שיחק השחקן הטוב ביותר שאי־פעם שיחק כדורסל. השיקאגו בולס ומייקל ג'ורדן. "בסופו של דבר, שיקאגו היא אחת הקבוצות הטובות בכל הזמנים משום שחברו בה שחקן־על, סופרסטאר שהוא מהטובים ביותר שיש ברמה האנושית (כלומר מדרגה אחת מתחת לג׳ורדן), צוות מסייע מצויין ומאמן גדול" (עמוד 23).
ספרו של שלח כתוב היטב, ועוסק כמובטח באנשים שמשחקים כדורסל, היטב. ואנשים זה תמיד מעניין, אפילו כשהם עוסקים בספורט.”
