“אחרי שסיימתי לקרוא את הספר "זכרונות ליום מחר", האוטוביוגרפיה של אורי קיסרי (עליו כתבתי את אחת מסקירותיי הקודמות) התחשק לי להמשיך ולקרוא על ההיסטוריה של העיתונות בארץ. מצאתי במלאי של "גולדמונד", חנות הספרים שאני אוהב לרכוש בה, ספר שממשיך מאותה נקודה שבה ספרו של קיסרי מסתיים ואומר התחלת העיתון "העולם הזה" בעריכתו של אורי אבנרי אבל היות ונזכרתי שיש לי בספריה הפרטית שלי ספר בקטגוריה הזאת שמחכה שאני אחזור אליו, אחרי שנטשתי אותו בעבר באמצע, זה מה שעשיתי.

הפעם אני מוכרח להודות שקראתי את הספר "עט להזכיר" בעניין רב יותר. שייקה בן-פורת או כפי שהוא נקרא בשם בו נולד "אוטו וינר" היה למי שבמקרה לא יודע איש עתיר זכויות, לא פחות מאלה שהזכרתי עד עכשיו. את הקריאה באוטוביוגרפיה שלו סיימתי בצפיה ב-"חיים שכאלה" (שנמצא עדיין ביוטיוב) אותה הנחה כזכור עמוס אטינגר שיבדל לחיים ארוכים (מעניין מה איתו בימים אלה). היה מוזר לצפות בתוכנית הזאת ולראות את המכובדים שמילאו את התוכנית ובאו להזכיר לשייקה נשכחות, כמה מצער שמרביתם ואף הוא עצמו כבר אינם בין החיים, והתוכנית הזאת שמסתבר שהיתה האחרונה בסדרה, תאמינו או לא, צולמה סך הכל לפני 20 שנה.

מספרים על שייקה שהוא איש שידע את סוד "החיים הטובים" ובכל זאת בספר משום מה הוא בחר בשעה שכתב את הספר הזה להתעלם מהעובדה הזאת ולהתמקד מעבר לעיתונות גם בפוליטיקה אבל לא יותר מזה. אולי מפני שזה שייך לעיתונות צהובה והוא לא רצה שחלילה משהו מזה יכנס לספר. מכל מקום הספר המאוד מעניין הזה מתחיל בסיפור העצוב שלו, כמי שהיה ניצול שואה ואיבד את כל משפחתו שהיתה לו תקופה מסויימת תקווה לשוב ולפגוש אותה אבל זו היתה, כמה מצער תקווה שנגוזה.

שייקה מספר בספר על כל מיני שותפויות שהיו לו במשך השנים וגם מודה על פה ושם טעויות שעשה, ובזכותם התעלה על עצמו וגם זכה להישגים. כמו שאתם יכולים להבין מדבריי, אני כמובן ממליץ לקרוא את הספר הזה.”