“בכיתה יא הייתי הנער היחד שקרא את הגירסא המלאה של החטא ועונשו. כולם קראו תקצירים למינהם. הסיבה שטרחתי בספר המלא, ולא קראתי את התקציר כמו כולם, היתה אני חייב להודות לא רק בגלל אהבתי למילה הכתובה. אמנם תמיד הייתי עם ספר ליד המיטה, אבל לא זו היתה כוס התה שלי בשנות נעורי המשובבים. קראתי את הגרסא המלאה של החטא ועונשו, בגלל שהייתי קצת מאוהב במורה לספרות נורית. קראתי בשבילה. לדעתי קריאת החטא ועונשו הייתה בשבילי נקודת תפנית בחיי כקורא. הספר הרחיב את אופקי, וגרם לי להבין שיש לי המון מה לקרוא וללמוד, ושהטעם הספרותי שלי כנראה רחב יותר ממה שחשבתי. למדתי גם מה ספר יכול להיות. מאז אני מקפיד טיפין טיפין להשלים קלאסיקות שפספתי לאורך הדרך. דוסטויבסקי הכניס אותי לעולמו הפנימי של רסקולניקוב באופן שהבנתי לגמרה איך הגיע לרצוח אל אליונה איבנובה, אם להגיד את האמת, היו קטעים שהתחשק לי לתת לו דחיפה קטנה בשכם משל אני חברו רזומחין.
למה אני כותב את כל זה כשהספר עליו אני כותב עכשיו הוא בכלל האחים קרמזוב? או, יפה ששאלתם. כי פה מר פיודור דוסטויבסקי לא מצליח. הוא לא מצליח להכניס אותי להלך הרוח של הדמויות. הוא לא מצליח לגרום לי אמפתיה איתם, וזה לא שהוא לא מנסה. כל דמות אפילו השולית לכאורה מטופלת בצורה יסודית, כמעט ואין דמויות "שטוחות". הסיפור לא מחזק את רוחב היריעה... במילים אחרות אפשר היה לכתוב את זה ב 130 עמודים, ולא 800. למרות הכתיבה המקיפה המשעשעת לפרקים, לא עברתי תהליך דומה לתהליך שעברתי בחטא ועונשו. אני מודה את החטא ועונשו קראתי כשהייתי בן 17 ויתכן שהייתי נוח יותר למניפולציות של אשף מילים כמו דוסטויבסקטי. אולי עכשיו אני פחות תמים, אולי כבר קראתי יותר ספרים, ואולי פשוט הספר הזה פחות טוב.
הדרך לבדוק את ההיפטזות מעלה היא לקרוא שוב את החטא ועונשו. כנראה שלא אעשה זאת, בכל זאת השנים שקצובים השאירו לי בערך איזה 2400 ספרים לקרוא. בקיצור, כפי ששמעתי בכל אספת הורים... דוסטויבסקי, ממך ציפיתי ליותר, הרי יש לך כל כך הרבה פוטנציאל.”